עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    על גברים ונשים

    0 תגובות   יום חמישי, 5/12/13, 23:48

    אני אבוד.
    מנסה ללכת אבל עוצר ומקיא בצד. בגדיי רטובים. כוחי אוזל.
    אני נופל.
    אז אני מרגיש קל יותר. רגליי כבר אינן חלשות עוד והכאב בגבי מתחלף בשמחה עד אין קץ.
    אני עולה.
    ואז אני רואה את פניה. דווקא עכשיו, כשחשבתי שהצלחתי לשכוח. אפילו עכשיו, היא רודפת אותי. רגש מצמית ממלא את חזי ואני נעשה כבד יותר ויותר.
    אני שוקע.


    עיניי נפקחות. חוזר לעצמי. השעה 7:45. אני רואה שאור חזק בוקע מהתריסים משמאלי.
    באסה.
    אני נאנח ומנסה לחלץ את עצמי בכוח על אנושי מהמיטה החמה.
    אחרי שאני משתין, שוטף פנים, מתקלח ומתלבש, אני לוקח שתי בננות, פורס אותן לפרוסות ושם אותן במיקסר עם כוס חלב ודגנים.
    זו ארוחת הבוקר שלי.
    אני פותח את הדלת- וחוזר לקחת את המזוודה. אני מסתכל במראה-ורואה ששכחתי לענוב עניבה. אני לוקח סנדוויץ מהמקרר כדי שלא אגווע ברעב בדרך. אני קושר את הקשר המסובך ומסדר את החליפה.
    אני רואה גבות גדולות, עיניים חומות ואף נשרי שעליו מונחים משקפי ראיה עבים. סנטר בולט. מצח גבוה. עיניים קצת אדומות. שיער שחור משוח בג'ל לאחור עם זריקות של שיבה פה ושם.
    אני ויקטור.


    פעם אמר אדם חכם, שהעיניים הם הראי לנפש האדם. אישון שחור מעיד על אשמה ואישון כחול מעיד על אהבה.
    לאישתי, שירה, יש אישונים שחורים.
    בעודי נוסע בוולוו קיבלתי סמס ממנה.
    "היי מותק. אני הולכת לקניות אחרי העבודה. נתראה בערב. נשיקות".
    מעניין. היא אף פעם לא הולכת לקניות אחרי העבודה.
    אני יושב מול מחשב. כוס הקפה המהבילה מוחזקת בידי. דואר אימייל מהבית קופץ מול עיניי ואני פותח אותו.
    "אני בדרך. אל תחכי לי איפה שקבענו." הנמען-שירה.
    וואט דה פאק... מי שלח את זה? המען רשום על שם אריק-ה12.
    אני אוכל את הסנדוויץ שלי בעודי תוהה מה לעשות. להתקשר, לא להתקשר?
    זה כלום ויקטור, אתם נשואים באושר 28 שנה, מה כבר יכול להיות?
    אבל היא כבר לא מחבקת אותי כמו פעם. ופחות מנשקת.
    אוליי...
    טעם חמצמץ עולה בפי. אני רעב. אני מביט בסנדוויץ ואז חוזר לאכול אותו.
    אני מקווה שהוא לא מקולקל.


    אני נוסע לכיוון בית קפה ידוע בעיר שאני נוהג ללכת אליו לאחר כל יום עבודה מתוך הרגל. אך נזכרתי שהוא סגור היום. אני נוסע לבית קפה אחר ובדרך מקבל סמס ממנה שיש פקקים והיא מתעכבת.
    כשתחזור יש על מה לדבר.
    אני מחנה את האוטו ויוצא. עיניי מביטות בחלון הראווה. אן הרבה אנשים שם בשעה כזו, ועדיין...
    אני עוצר לפתע. בבואת אישתי הבלונדינית היושבת בשולחן מרצדת מול עיניי.
    אני מוריד את משקפיי ומנקה אותן... לא. אין טעות.
    היא משוחחת. עם מישהו. לפי החיוך וידיה המושטטות היא מפלרטטת. אני מכיר אותה. היא צוחקת. מולה יד מושטת ולוחצת את ידה בחמימות. פני הזר לא נראות.
    אני צועד לכוון בית הקפה, מרים עיתון שמונח בערימה בצד המדריכה, פותח אותו ונכנס בדלת.
    חום וקולות אנשים וריח קפה וסיגריות מכה בבת אחת בנחיריי. אני צועד לכיוון הדלפק.
    "הפוך. קטן. " אני אומר ואז מתיישב בשולחן שבסוף השורה, היחיד שפנוי. פניה מביטות לכיוון הזר שהכורסא עליו הוא יושב מסתירה אותו.
    רעש קרקור בוקע מבטני.
    לעזאזל הכורסאות האלה! היא שוב צוחקת. הוא מלטף את ידה והיא מסמיקה.
    חכי חכי מה אני אעשה לך...
    המלצר מגיע ומגיש לי את הקפה. אינני מוריד את העיתון במילימטר. היא מציצה לעברי ואני ממהר להסתתר מאחורי הדפים. כעבור רגע אני מציץ ודעתה מוסחת למשהו בחלון.
    מעיי מתהפכים בקרבי. ודאי משהו שאכלתי.
    היד מושיטה לה תמונות מתוך תיק עור שהיה לצידה. שירה מביטה בכל אחת מצחקקת בקול ושמה ידה על פיה בתדהמה.
    מעניין מה יש בתמונות האלה. פורנוגרפיה קשה עלתה בראשי. השקר ממתין רק לרגע שאחשוף אותה, ואז הסטירה המצלצלת ולבסוף הגט לבטח.
    אני יודע. אין ספק שגמרנו.
    לפתע הם אוספים את הדברים ומתכוננים לעזיבה.
    אני מתכונן לקום כשכאב חד הולם בפי הטבעת שלי. בטני גועשת מפצצה שמאיימת להשתחרר בכל רגע.
    לא, לכל הרוחות, לא עכשיו!
    זיעה נוזלת על מצחי. ידיי רועדות. הם אוספים את חפציהם וקמים.
    גניחה נוספת. אני מתנשם בכבדות. הלחץ גובר.
    אני קם. הם מרימים את מעיליהם.
    פאק, פאק פאק! אני רוטן ורץ לשירותים במהירות שלא ברא השטן.
    מהר... מהר. נו כבר!
    כעבור חמש שניות אני מתיישב על האסלה, מורד מכנסיי ומשחרר את מלוא זעמי בניאגרה.
    המים יורדים ואני רץ החוצה.
    הם איננם.


    אני ניגש לשולחן רוטן וזועם לעצמי. היית לי הזדמנות והנה...
    משהו צד את עיני. תמונה.
    אני מרים אותה.
    אני מביט בה, ממצמץ. פוער את פי ושואג שאגת צחוק ענקית.
    אני הופך אותה וקורא.
    "הי ויקטור, ראיתי אותך. יש לנו אורחת הערב, חברת ילדות שלי הגיע לעיר. אנו ממתינות לך ליד האוטו." וציור סמיילי ליד כחתימה.
    אני שוב הופך את התמונה.
    אישתי בתלבושת תיכון עומדת ליד נערה ג'ינג'ית מנומשת וממושקפת עם גשר בשיניים, מחזיקות ידיים ומחייכות למצלמה.

    אני מתחיל לצחוק בהיסטריה. אנשים במסעדה מביטים בי. אך לי כבר לא איכפת.

    למזלי, יש אנשים חכמים שטועים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין