השפה העברית היא שפה בעייתית.

מצד אחד, היא שואבת מהשפה השֶמית, הקדומה, שדיברו בה בתקופת התנ"ך. מצד שני, היא "מגיירת" בתוכה הרבה שמות ופעלים מלועזית, וכתוצאה מכך המון חוקים וביטויים שקיימים בשפות אחרות, נכנסים לשפה העברית "ומאנגלזים" אותה.יש עברית "תקנית", ויש עברית "ישראלית", ולא מדובר, בהכרח, באותה שפה.עברית, כמו שציינתי דלעיל, היא שפה ששופצה. אולי לא הייתי אומר "שופצה", אלא הוחייתה וגם נבראה במובנים מסוימים עם יצירת מילים חדשות, ע"י אליעזר בן יהודה, מספר הספרים, התנ"ך.

ישראלית, זו שפת כור- היתוך סלנגית בעלת אוצר מילים רב השאול מאנגלית, ערבית, רוסית, יידיש, פולנית וכ`ו.

לדוגמא- "אה, אח שלי מה קורה כפרה? אתה יורד לים מחר? טוב, תסמס לי כשאתה שמה. סבבה נשמה. יאלה, ביי", זה ישראלית.

אבל העברית זה "שלום לך, ידידי היקר. מה שלומך? אמור לי, האם אתה מגיע מחר לחוף הים לצורך בילוי? אני מבין, אם כן כתוב לי הודעה ואני אגיע לשם לכשתגיע. להתראות".

השפה האנגלית משפיעה הכי הרבה על העברית, כך למשל: "הלו, אחותי! שאפו על הג`ינס ברמודה המהממים האלו! תעשי סיבוב רגע?"

השפה הערבית גם משפיעה, אך קצת פחות: "אהלן יא זאלאמה. סחטיין על המכנסיים. זה באמת חארטה זה. יא בוס עיינכ!"

ההשפעות של השפות האלו, שנכנסות לאוצר מילים שלנו ביום יום, משבשות לנו את השפה ומרחיקות אותנו יותר מהמקור.

אני משער שההשפעות האלו הן תולדה של עם הארץ, הישראלים, שמנסים להתחבב על עמי הסביבה ולדבר איתם, מה שנקרא, בגובה העיניים, כדי לגרום להם להרגיש שייכים, ואז מביאים את הסלנג הזה לרחוב, ומשמה- לבית.

מאידך, ההורים שהגיעו מהעליות מצפון אפריקה ועדות המזרח, הביאו איתם עברית קלוקלת שהתערבבה עם שפת-האם שלהם (כמו אצלי למשל), שהביאה את הילדים לדבר ב"מיני שפה" שנוצרת מההכלאה הזו מגיל צעיר, ולטעת שורש בדיבור היומיומי שלהם.

אני חושב שמהשפה המקורית, הנכונה, שדיברו בה בשנות ה-30` וה-40` שלפני קום המדינה, השפה בה דיברו חיים נחמן ביאליק, רחל, לאה גולדברג- היא שפה שמעט מאוד השתמר ממנה היום בישראלית המדוברת, וכמעט בכלל שלא.

"שָאפּוֹ" היא מילה לועזית שעד לפני שנתיים לא שמעתי עליה ולא ידעתי מה היא בכלל. עכשיו, אני לא מפסיק לשמוע אותה בכל שיחה כמעט.

השפה העברית הפסידה את האותנטיות האזורית שלה כש"ייבאו" לתוכה את כל המילים האלו משפות אחרות, אך הרוויחה כביכול, יותר חשיפה לדתות ועמים שונים, שיצרו מין גשר בין-תרבותי דרך השפה עצמה. כמו כן, הרבה קיצורים נוצרו בגלל הלחץ והמורכבות של המציאות הישראלית, ולצורך כך הותאמה לאנשים ממהרים ונחפזים בעיקר- "להת`" במקום "להתראות", "ביי" במקום "שלום", "חחחחח" במקום "זה מצחיק חה-חה-חה", "שאפו" במקום "כל הכבוד", "יאלה" במקום "קדימה בו נזוז" וכו`.

אין לי עצות שיועילו לשפר ולשמר את השפה העברית, כי היא שפה שכל יום משתנה, מתחדשת, וקשה לעקוב אחריה. אני בספק אם בעוד מאה שנים תהיה אפילו מילה אחת מהתנ"ך שישתמשו בה ביום-יום ברחוב הישראלי.

נעע, סביר להניח שלא.