"זמן רב אני כלוא

בחצר הסגורה,
מעביר את הימים והלילות

בציפיה לראותך שוב.
אור נוגה אני שולח לך

בין חלום לחלום,
מקווה להחזיק את פנייך

ולהצמיד לך נשיקה.

מה קרה לי לפני

שכל זה התרחש,
תוהה מה אעשה

כשכל זה יגמר.
האם אברח לבלי שוב
ואותיר את זכרוני בתמונתך,
או שאכתוב לך על כל זה
ואת תחייכי ותאמרי-

הלוואי?


יוצא אני ופורץ החוצה

אל האור הקר,
מסגל את עיניי לעינוי.
רץ

ורץ

וכלב נובח עליי,
אך אני לא עוצר

לנשום.
נופל על פניי וקם,

לא עוצר.

טעם מתכתי של דם

בין שפתיי,
משתוקקות הן לטעום

את כולך

כפרי בשל.
ואז את רצה אליי

כולך מסונוורת מבכי,
ואני תופס

ועוטף אותך
בזרועותיי חזק חזק,
מפחד שתברחי לי,
כמו באותה

חצר סגורה".