עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    חומוס פול

    1 תגובות   יום חמישי, 28/11/13, 18:08

    המסעדה היתה פינתית. לא משהו שניתן להבחין בו במבט ראשון. אריק אמר שהיא מעולה. אז אמרתי לעצמי, למה לא. 

    השעה היתה שתיים עשרה בצהריים, בדיוק בהפסקה של החצי שעה שיש לנו.
    נכנסנו. המלצר, בחור גבוה ושרירי, שם לנו צלחת זיתים וכדורי פלאפל על השולחן. אני ואריק הזמנו חומוס פול.  תוך 10 שניות קיבלנו שתי צלחות חומוס פול וקערת פיתות התחלנו לאכול.
    המסעדה לא היתה גדולה. ישבו בה בערך 5 אנשים כשנכנסנו, ברווחים שווים זה מזה, קוראים עיתון ואוכלים. התיישבנו בשולחן השמאלי ביותר צמוד לקיר, ופתחתי עיתון של ידיעות, בכתבה על עלילות ליברמן וביבי.
    בדרך כלל אני אוכל לבדי בהפסקות בעבודה אך אריק, בחור דתי שעובד איתי, עם זקן מעוצב ושיער ארוך וגלי שמגיע עד לכתפיו, הציע לי לבוא איתו הפעם הזו. הוא הבחור הכי מצחיק אצלי בעבודה, תמיד מספר בדיחות, אחרי שהמנהלים היו צועקים עלינו בעניין משמעת והגעה ליעדים.
    רק איתו אני מדבר, איתו ועם עוד אחת, אישה מבוגרת בגיל של אימי, שרה שמה.
    אחרי שהבאתי ניגוב והבאתי את הביס השלישי, הדלת נפתחה שוב.
    הרמתי את מבטי. ואז שוק.
    למקום נכנסו שני אנשים. הראשון היה בחור ממושקף עם כרס של אישה בחודש תשיעי, שיער כסוף וחולצה לבנה מחויטת. הבחור השני היה קירח, עם משקפי שמש, קטן ורזה עם אף נשרי שלמדתי להכיר היטב.
    דוּדי ופֶּרי, מנהלי העבודה שלנו.
    מיהרתי להחזיר את מבטי לעיתון והפנתי להם את הגב קמעה. כחכחתי בגרוני ואריק קלט את הרמז. הוא גם ראה אותם, ומכיוון שישב עם פניו לכניסה הוא הרים את העיתון שלו מול פניו, מתרכז בכתבה על זמרת אחת. הם התיישבו בשולחן בצידה השני של המסעדה וקראו למלצר.
    הוא הוריד את העיתון באיטיות ואז רכן לעברי.
    "מה הם עושים פה?" לחש.
    "מאיפה אני יודע? כנראה הם גם מכירים את המקום. כאילו אכפת לי".
    הבטתי בפלאפון. ההפסקה נגמרה לפני חמש דקות.
    "אנחנו היינו צריכים כבר לחזור". אמרתי.
    "טוב, אני אשלם. תתקדם לכיוון היציאה" הפטיר והחל לפשפש בכיסו.
    התחלתי לקום, כשהכסא חרק אחריי ברעש צורם.
    "ששש" היסה אותי אריק עם אצבע לשפתיו. הנהנתי.
    ואז הכל קרה מהר כל כך שאפילו לא הספקתי לחשוב כשזה קרה.
    יצא לי נאד. 
    חזק. 
    וארוך.
    ראשים של הסועדים הופנו לעברי.
    פניי האדימו וצעדתי צעד אחד לכיוון השירותים.
    עוד נאד. חזק מקודמו.
    אריק הביט בי. כולו אדום, מרים גבות.
    "אופס" חייכתי, מתנצל.
    "מה קרה, סוף העולם? אכלת שעועית בבוקר?" קרא לעברי המוכר, אדם מבוגר, בקול רם.
    כולם צחקו, כולל המלצר. אפילו אריק צחק.
    התחלתי לצחקק בעצמי בהיסטריה. הבטן שלי התחילה להשמיע קולות במחאה. זה בטח החומוס פול הארור הזה. פעם אחרונה שאני-
    ואז זה בא. שוב נאד. יותר נכון פגז. כולם שאגו מצחוק כעת, דופקים על השולחנות, אחד נפל מהכסא מרוב צחוק.
    ואז שוב אחד. ושוב אחד. צעד, נאד. צעד, נאד. עד שהגעתי לשירותים כבר כולם היו ברצפה, אדומים ושואגים בקולי קולות.
    אחרי שיצאתי מהשירותים, עברתי ליד המוכר, מבקש סליחה.
    ואז דודי ופרי נעמדו לידי.
    "מה אבי, זה היית אתה?" צחקק דודי.
    "חשבנו שיורים עלינו טילים מסוריה" הוסיף פרי והכניס לדודי מרפק בצלעות בעודו שואג מצחוק מהבדיחה של עצמו.
    "כן אתה  יודע... קורה... כאבי בטן..." גמגמתי מחייך, חצי צוחק.
    שניהם צחקו ואז בשניה גווע צחוקם באחת.
    "אתה מפוטר" אמרו.
    "מה, למה?"
    "אף עובד שלנו לא יבייש את החברה ככה בפומבי. יש לנו מוניטין לשמור עליו. זה חוסר אחריות מצידך, אבי".
    "אבל... אבל..." גמגמתי.
    יד נחה על כתפי מאחור. הסתובבתי. אריק עמד מאחוריי, רציני, והביט בהם בפנים חתומות.
    "כן אריק, אפשר לעזור לך?" אמר דודי בקריאת תיגר מתנשאת.
    אריק צעד קדימה. היה לו משהו בידיים. לפני שהבנתי מה הוא עושה, הוא לקח שתי צלחות עם חומוס פול והצמיד אותם לפניהם של שתי המנהלים.
    "זה מצחיק!" הוא שאג עליהם וצחק, בעודם מנקים בידיהם את הרוטב הלבן מעליהם, דודי מוריד את משקפיו בתדהמה פעור פה וגם פרי.
    אריק צחק צחוק היסטרי, הביט בי, ואז הצטרפתי גם כן לצחוקו.
    לפתע פרי הסתובב, לקח מנה של מישהו שהזמין קודם, והטיח אותה לעברו של אריק. זה האחרון התכופף בזמן מספיק שהצלחת חלפה מעל ראשו בסנטימטר ונחתה על פניו של סועד אחר במסעדה, בחור שמן עם קרחת. 
    הוא קם אט אט משולחנו והזדקף. מביט בארבעתנו.
    "מלחמת אוכל!" צרח וזרק לעברנו את הצלחת שלו. התכופפנו בזמן והיא פגעה בסועד אחר, ואז לפני שיכולתי להבין מה מתרחש, צלחות התעופפו מעלינו כמו בגן ילדים.
    "מספיק! זו מסעדה יוקרתית! אתם לא יכולים-" קרא המלצר שהרים ידיו וקיבל צלחת לפרצוף בעצמו.
    אני ואריק מיהרנו להימלט משם ונמלטנו בעור שינינו. משאירים את דודי ופרי מאחור. 
    עד מהרה טרקנו את הדלת אחרינו, מיהרנו במדרגות, ואריק לא שם לב והחליק במדרגה האחרונה. הוא נפל על אישה שעברה בדיוק במקום, לובשת שמלה ומחזיקה ביד אחת מטריה להגנה מהשמש ובשניה פודל לבן ומרושע למראה.
    הוא קם לאט ושלח את ידו לעזור לאישה. "אני מצטער-" החל לומר, כשהאישה החלה לצעוק עליו "סוטה! סוטה!" והיכתה אותו עם המטריה השבורה שלה.
    הכלב החל לנבוח עליו בקולי קולות, נשך אותו ברגל. אריק זעק ובעט בו, מקלל.
    הוא קרא לאישה לקחת את המפלצת הקטנה שלה, כשהפודל זינק בדיוק לעברו ונתן לביצים שלו ביס.
    אריק צרח. המראה גרם לי לשאוג מצחוק.
    דלת המסעדה נפתחה, דודי ופרי יוצאים מתוכה בצעקות, מסוככים בידיהם על פניהם, מטונפים מרטבים שונים.
    גם הם החליקו אז על המדרגה האחרונה ונפלו על אריק והאישה. פניו של פרי על החזה שלה.
    האישה צרחה בקולי קולות, ולמקום הגיע שוטר תנועה שעמד מעבר לכביש. הוא החל לעזור לאריק המנתר על עומדו בעודו מנסה להוריד את הפודל מהאשכים שלו. השוטר תפס את הכלב ברגליו וניסה למשוך אותו אך אריק רק צרח "הביצים שלי! הביצים שלי!" כששיניו של הפודל רק התהדקו באיזור חלציו.
    בתוך כל הבלאגן הזה אני עשיתי את דרכי בשקט בשקט לעבר העבודה, שורק לעצמי ברוך, משאיר את כל הקפקוניה הזו מאחוריי.
    רק אז נזכרתי ששכחתי לשלם לבעל המסעדה.
    חייכתי.
    זו באמת היתה מסעדה מעולה.
    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/11/13 00:37:
      לא נראה לי שיאפשרו לכם לחזור לשם... :-)

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין