עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    סיפור בתפזורת

    3 תגובות   יום שני, 18/11/13, 11:19

    מצה בצלחת. ים בחורף. ניידת משטרה.

     

    ערב ליל הסדר. אני יושב בבית קפה , ברחוב גורדון בתל אביב. אני מציץ בשעון.

    היא מאחרת. שוב.

    אין לי עוד הרבה זמן. הטעם של הקפה תפל בפי. מחשבותיי נודדות אל הים. הים שאני כה אוהב.  הים בו זה קרה לי בחורף. שערותיי סומרות כשאני מעלה בזכרוני את אותו לילה קר ההוא.

    אני לוגם שוב מהקפה כדי לחזור לעצמי.

    בעודי מביט בשאר הסועדים, מבטי נעצר בשולחן בעל מפה לבנה שעמד לו גלמוד ללא יושבים במרכז בית הקפה.  על השולחן היתה צלחת מתכתית, ללא סכו"ם או אגרטל או כוסות. בודדה, ושלושה מצות מונחות בה.

    מעניין.

    מלצר עובר לידי ואני מחווה לעבר המצות בשאלה.

    "אה כן. המצות הונחו שם למטרת דקורציה שאנו עורכים בבית הקפה, לכבוד החג".

    "אני רוצה אותן", אמרתי. הוא פונה ללכת ואז חוזר.

    "אבל אדוני, הם לא למאכל. הם כמה ימים פה. אם תרצה, אני יכול לשאול במטבח אם נשארו לנו מצות טריות-".

    אני מחייך לעברו ושולף מכיסי שטר של מאה שקל.

    "מלצר, אם אתה רוצה את הטיפ הזה, תביא לי את המצות האלו. עכשיו".

    המלצר נאלם דום וכעבור הפוגה קצרה של שתי שניות המצות היו מונחות בפניי.

    "תודה רבה מלצר. זה הכל לבינתיים".

    "והטיפ אדוני?" הוא מושיט את ידו.

    "איזה טיפ?"

    "המאה שקל שהבטחת כרגע".

    "אה זה. טוב, תביא לי כוס קפה נוספת ואני אחשוב על כך".

    הבחור עושה פרצוף חמוץ בתשובה ומסתלק משם במשיכת אף.

    אני שוב מציץ בשעון.

    "יפה. ועכשיו"... אני ממלמל לעצמי בעודי אוחז את שלושת המצות בידי ובוחן אותן מכל זווית אפשרית כאילו הן ראיה מאוד חשובה בזירת הפשע.

    הדלת נפתחת לפתע במשב רוח חד שנקטע בחדות. עקבים גבוהים צועדים לעבר שולחני. נראה שהם מאיטים לרגע ואז ממשיכים לכיווני ביתר שאת.

    הם עוצרים מולי. אני מרים את ראשי.

    "כן?" אני שואל בתמימות. פניה מכוסות בכובע גדול הפונה לצד עם משקפיים שחורות. היא לבשה חליפה לבנה והחזיקה בידה תיק שחור. היא משתהה לפני שהיא עונה.

    "היו פקקים-".

    "אני יודע".

    "ניסיתי להתקשר אליך-".

    "אני יודע".

    היא שותקת. גם אני.

    המלצר חוזר עם כוס הקפה שלי. הוא פונה ללכת כשאני קורא לו.

    הוא נעמד מולי.

    "אדוני, אם תסלח לי צריכים אותי במטבח". הוא מתיז לעברי.

    אני שולף נייר מרשרש מכיסי. עיניו בולטים מחוריהן.

    "100 דולאר. כוס קפה לגברת עם חתיכת עוגה. דקה אחת. זוז".

    עיניו עוקבות אחרי השטר מהופנטות. הוא מביט בי, וטס למטבח, קובע שיא עולם חדש בהגשת קפה.

    אני מחווה בידי על הכסא שמולי.

    "שבי".

    היא מתיישבת בלי להסיר את עיניה ממני.

    "התגעגעתי", לחשה.

    "גם אני" החזרתי.

    "מה הקטע עם המצה?".

    "לא יודע. עלה לי רעיון לעשות את זה יצירתי הפעם, בנוסח החג".

    "אתה שוב חושב עם הראש הקרימינל שלך, מה?".

    "את מכירה אותי".

    "לא השתנית".

    היא רוכנת לעברי מעל השולחן. שפתיי נפשקות בכמיהה.

    אני מרגיש משהו קשה ננעץ בחזי. אני מוריד את עיניי ורואה אקדח קטן מוסתר בצד ארנקה,  ההדק תחוב בין אצבעותיה.

    "תמיד היית תמים. הכסף. עכשיו".

    מופתע, אני מכניס את ידי לכיסי. אני מוציא מעטפה.

    "יפה יפה. התעלית על עצמך הפעם" אני מקניט אותה. "אני רואה שאת באמת כלבה אחרי הכל. תמיד רצית את השלל, אבל היית טיפשה דייך כדי להאמין שאת באמת ראויה לו. חבל".

    המלצר מגיע עם מגש הקפה והעוגה. הוא עוצר.

    "תחסוך ממני את הזיבולי שכל שלך ותן לי את זה כבר. עכשיו". היא לחצה קמעה על ההדק.

    המלצר מושיט את המגש.

    "בבקשה אדוני, קפה ועוגה, כמו ש-".

    יריית אקדח נשמעת. הוא קופץ לאחור בבהלה כשהמגש נופל מידיו לרצפה. כל הסועדים והמלצרים צועקים בבהלה ואז לוטשים בנו מבט.

    אני מביט בה. היא מביטה בי. ריח אותו לילה קפוא בים בו החנינו את האוטו על הצוק עלה בנחירי. ריח העשן מהאקדח שירה, השק עם השטרות המזויפים שנופל לים עם הגופה. רעש המים שמתיז לכל עבר. היד שיורדת ושמה את האקדח בארנק השחור. המכונית השחורה שמתניעה ולעולם לא שבה.

    היא נופלת לאחור. כתם דם מתפשט על חליפתה הלבנה. אקדחה נשמט מידה. אני מחזיק אקדח בידי השמאלית.

    "איך?" לוחשת לעברי. אני זורק עליה את המצות ואת הצלחת מוציא מכיס מעילי. הכדור שלה עשה בו מכתש קטן.

    "כמו שאמרתי, רציתי לעשות את זה יצירתי הפעם, בנוסח החג". היא נאנחת וראשה נוטה הצידה.

    אני מניח את הצלחת וזורק שטר של 100 דולר לרגלי המלצר.  

    "חג שמח שיהיה לכם".

    אני מתעטף במעיל ויוצא מבית הקפה. בעודי מתקדם ברחוב ניידת משטרה חולפת על פניי.

    אני מביט בשעון שמחוגו לא זז מאותה שעה בה נפלתי למים. ואז פתחתי את המעטפה. שטרות רטובים מאותו לילה קר היו בו.

    זרקתי אותם לכביש, וכעבור רגע הם התעופפו ברוח, כמו פרפרים שחורים נוצצים לאור ירח.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/11/13 11:27:
      חחחח הרבה דמיון יש פה. לא שופטת אמינות כי מה שמעניין לי זה האסוציאציות.
        19/11/13 09:17:

      צטט: א ח א ב 2013-11-19 09:11:20

      סיפור טוב. צריך ללטש קצת את הטקסט, ולהקנות לו אמינות - (בית קפה בליל הסדר, אצבע סביב הדק...וכו')

      תודה!

        19/11/13 09:11:
      סיפור טוב. צריך ללטש קצת את הטקסט, ולהקנות לו אמינות - (בית קפה בליל הסדר, אצבע סביב הדק...וכו')

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין