עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    לעמוד בציפיות של ההורים

    7 תגובות   יום שישי , 15/11/13, 23:17

    רשומה מהחג האחרון:

     

    "בזמן האחרון כשאני מנסה לכתוב, אני מרגיש כמו משהו שנתקע לי בגרון. כמו לחץ בחזה שמונע מסכר המילים להיפרץ ולשטוף את כל הזוהמה שאגרתי בפנים במשך שנים. אני פונה לקבל עזרה בתקשור ובסדנאות אימון אישי, אבל אין שינוי.
    נראה לי שזה רק מחריף.
    אני אתחיל במשהו קטן שגרם לי השבוע להרבה תרעומת נפש. ביום ראשון ערב החג, ישבתי בשולחן עם כל המשפחה שלי- אבא אמא, אחותי וחבר שלה  ואחי הקטן. כולם דיברו ודיברו ורק אני שתקתי. אף אחד מיושבי השולחן לא שם לב או הרגיש במועקה שלי. לכך שאני לא מחייך, לא שמח. כל אחד בעולמו הפרטי.
    אמא עיקמה את פיה כשאמרתי שאני רוצה לצאת לטייל. "למה לא תשאר איתנו, תראה לנו תמונות של החינה של ש', אני רוצה לראות!" ואבא רצה שאוריד לו סרט חדש מהאינטרנט. לא היה לי כוח אליהם. איכשהו נושא השיחה התגלגל למה שקרה שבוע קודם לכן- רבתי עם אמי ואחותי (השניה) על כך שהם צעקו על אחי שהביא בחורות לבית (רק כדי לעשות להן פן בשיער), ואני, כמו אח גדול וטוב יצאתי להגנתו.
    אתם צריכים להבין שאני בחור רגיש. מאוד רגיש. כל מלחמה, כל עקיצה, כל ריב שקורה בבית, אפילו אם זה לא קשור אליי- אני חייב להתערב. ולמה? אלף, כי אני אח בכור וזה מה שמצופה ממני לעשות. בית, כי אני חייב להגן על החלש, על זה שלדעתי צודק בויכוח ומאשימים אותו לשווא. 
    כי אני מזדהה איתו. אני חש את המילים שאומרים לו כאילו הן מכוונות אליי. כזה אני.
    מה שקרה זה שבמקום להגן עליו הסתערתי מלא זעם על אחותי ואמי במקום להרגיע את הרוחות, וכשראיתי שאני יותר מדי כועס ומושפל, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. עזבתי ככה בערב החג הראשון ומלא זעם הסתובבתי ברחובות, מסתכל על סוכות של אחרים כשבליבי קנאה בהם ובושה על כך שהגבתי בכזו חריפות מטופשת כל כך. בסוף הדברים התגלגלו לכך שעשיתי את הערב חג הראשון אצל חבר של אחי ואחרי זה ישנתי אצל חבר במקום לחזור לבית.
    כי לא יכולתי לחזור. הכבוד שלי לא נתן לי.
    שבוע לאחר מכן, בערב החג השני, אמא הזכירה לי את זה ואמרה:" איך אני מאוכזבת ממך. אתה, הבכור, במקום שתשב ותקדש בערב חג"...
    טוב, לזרות מלח על הפצעים היא טובה בזה. היא תמיד היתה טובה בלציין את החצי כוס הריקה בכל מצב. בכל סיטואציה.
    לכן החלטתי לצאת לטייל, הפעם בלי לצעוק, והלכתי עם אחי וחבר שלו לטיילת וישבנו שם עד 1 בלילה שותים בירות.
    למחרת קמתי עם כאב ראש נוראי ומצונן, אך הסכמתי לעזור בהכנת מנגל ובשרים על האש, מאחר שהחבר של אחותי מגיע לאכול איתנו ואמא רוצה לעשות עליו רושם טוב.
    ברור. 
    בערב, אחרי שאכלנו, הרגשתי את עצמי כולי בוער, וביקשתי מאמא כדור. אך היא כהרגלה היתה עסוקה בעולמה הפרטי. החבר של אחי שהבטיח לעשות לה צבע בשיער, התעכב, והיא התחרפנה מכך. בנוסף, היא הציקה לאבי שאין מים חמים במקלחת ולא בכיור, ועכשיו אין לה ברירה אלא לשטוף את השיער במים קרים. הבעיה היא שהיתה בעיה בצנרת מזמן לפני כמה חודשים, ואמרתי להם את זה, אך הם סירבו להביא אינסטלטור שיטפל בזה אז מרוב תסכול היא הוציאה את העצבים עליי.
    ושוב, מצאתי את עצמי מרים את הרגליים מרוב עצבים ובורח מהבית, קודח מחום. 
    חזרתי לדירה שלי שהשכרתי בת"א, לפינה השקטה שלי, שתיתי כדור והלכתי לישון.
    למחרת בערב חזרתי לבית של ההורים להתלבש לקראת האירוע שבן דוד של שמתחתן הזמין אותנו אליו. בגלל זה אמא היתה לחוצה על השיער שלה. הרגשתי יותר טוב אך עדיין חלש, וכל הדרך חזרתי לעצמי על המנטרה שלימדו אותנו בקורס דרך האומן :"אני אוהב את עצמי ונאהב ע"י אנשים. אני אוהב את עצמי ונאהב ע"י אנשים. אני"... ואשכרה זה עבד. כשהגעתי לבית ישר נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת, נחתי ושמעתי מוזיקה, וכשקמתי להתארגן ולצאת, הטרוניות של אמי ואבי לא הזיזו לי הפעם והם עברו לידי בלי לפגוע בי.
    או כך לפחות חשבתי.
    אבא, שלא בא איתנו כי לא היה לו מקום במונית, ביקש ממני ומאחי להביא לו בקבוק מהאירוע. "אי אפשר, יראו אותנו" אמרתי, אך הוא בכל זאת התעקש. 
    באירוע נהנו מאוד והסתובבנו עם חליפות כמו אנשי עסקים. אחי לא הפסיק להסיר את עיניו מברמנית חתיכה שמה, ואני הסתובבתי עם שמפניה ביד, אומר שלום לדודים.
    האירוע עבר בנעימים עד שאחותי ביקשה מהמלצר להביא לה וודקה גרגוס. המלצר הזהיר אותה שזה לא יאה אך היא התעקשה. בסוף יצאנו עם בקבוק ביד שעולה 300 שקל ועלינו למונית.
    מאחר ששתיתי, כמו בכל אירוע משפחתי, שכחתי מההבטחה לאבא לגמרי. אך אחי לא שכח. הוא הושיט לו את הבקבוק ואמר שזו מתנה ממנו ושיש לו מילה וכו'. אך הוא לא הביא בחשבון את אחותי, שרצתה בכלל את הבקבוק לעצמה.
    אבי אוסף בקבוקים ליופי מאחר שיש לו בר גדול בסלון והוא מעדיף להציג אותם לראווה ולא לשתות מהם. אחותי, בהיותה עקשנית ברמות כאלו של ברא השטן, רצתה לשתות את הבקבוק בעצמה עם עוד כמה חברות. אחי הסביר לה שזה מתנה והוא הבטיח, אך אותה לא עניין בכלל.
    קצת מילה על אחותי: אני אמנם אחיה והכל טוב ויפה, אך כשאני רואה שמץ לחוסר כבוד כלפי ההורים (שאני בעצמי לוקה בה) או אנוכיות שמתבטאת בקללות וצעקות ואיומים, אני נדלק ומתערב כדי לסגור עניין.
    ושוב, נפלתי לבור שאני עצמי כריתי, או במילים אחרות, בין הכיסאות.
    שמנו את הבקבוק מתחת למיטה של אחי והחבאנו אותו מפניה. אך אם אתם מכירים אנשים קטנוניים כאלו, שלא מוותרים אפילו על פירור, לא משנה מה, אתם יכולים לדמיין כבר איזו מלחמה הלכה שמה.
    הצעקות עלו, אני ניסיתי לפייס אותה שאני נשבע שאתן לה את הבקבוק בבוקר והיא אמרה שהיא לא בוטחת בי. אחי אמר לי לא לענות לה, אך בעודי לוהט, כמו שריפה ביער, אי אפשר לכבות אותי בקלות כזו. כזה אני. (לא סתם אומרים שמזל אריה מיסוד אש).
    לבסוף, אחרי שהצרחות עלו לשמים ואני פחדתי שהשכנים יזמינו משטרה, כמו שקרה לפני שנה, החלטתי לוותר ונתנתי לה את הבקבוק, לא לפני שקיללתי אותה שאני לא אבוא לבית יותר בחיים בגלל מה שהיא עשתה. וכל זה בשלוש לפנות בוקר, רק בשביל בקבוק.
    מאז, אני רק עובד ועובד ועובד, ומתעלם מכל בקשה של הוריי לבקר אותם בטענה "יש לי סידורים".
    אני לא מספר הכל, זה רק על קצה המזלג. אני לא מספר לאיש על הרגעים בהם המועקה אוכלת אותי מבפנים, כמו גוש ממאיר, ואני מתמלא דכאון ויאוש ברמה כזו, שאני לא מסוגל להזיז שריר, רק לבכות מבפנים. אפילו היום זה קרה. כמו גל של חושך שעוטף אותך מבפנים ומתלפף סביב הלב באחיזת ברזל, חוסם כל קרן אור שמנסה לחדור מבעד לעלטה.
    בימים כאלו לפעמים, אני חושב מחשבות שאסור לי לחשוב בכלל. אך זה יותר חזק ממני. זה בלתי נשלט.
    הלכתי לייעוץ בתקשור עם מלאכים, והמתקשר אמר לי להתבודד ולהקשיב לעצמי (כמו במדיטציה) ולהעלות על הכתב כל מה שעולה לי, במשך 40 יום, ולהניח תפילין. המנחה בסדנה אמרה לצייר בדף איך החיים שלי נראים לי כעת ולהביא את זה איתי למפגש הבא.
    אני פוחד להביא לה דף שחור.
    הכתיבה מקלה על המועקה, כן, אך לא לגמרי. כולם אומרים שכדאי לפנות לפסיכולוג, אך מישהי אמרה לי שהוא רק יקח ממך כסף ויקשיב לכל מה שיושב לך על הלב, אך הוא לא יתן לך כלים לטפל בשורש הבעיה. רק תרופות פסיכיאטריות, ולהן יש תופעות לוואי.
    ואני לא רוצה להגיע לזה.
    זה יושב על הלב. כל סך החיים מתנקזים לרגע הזה, למה שאני כיום. אני יושב לפעמים בלילות ושואל את אלוהים: למה? למה אני? למה נולדתי דווקא במשפחה הזו? למה אני רגיש כל כך? למה כואב לי כל כך? למה אני לא נהנה מהחיים כמו כולם? 
    לפעמים אני חושב שבגלגול קודם בטח עשיתי משהו רע שעליו אני משלם בחיים האלה. כמובן, זה טיפשי. אבל אני חושב שזה ככה.
    לפני כמה ימים קראתי רשומה ששלכתיה פרסמה בבלוג שלה http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2405773 "מדריך להורה למתבגר", והכל נכון שם. אך אני הייתי מוסיף עוד כמה דברים, בעיקר להורים לילד ראשון:
    -תפסיקו לצפות מאיתנו להיות מושלמים כמו הבן דודה המוצלח או הבן המוצלח של השכן או התלמיד המוצלח בכיתה- כי זה דופק אותנו.
    -תפסיקו לצעוק עלינו בגלל משהו שאתם נכשלתם בו, כי זה דופק אותנו.
    -תפסיקו להזכיר לנו שאנחנו רק ילדים כל הזמן ושאנו לא יודעים כלום, כי זה דופק אותנו.
    -תפסיקו לצפות מאיתנו להחזיר לכם אהבה כשאתם בעצמכם מתקשים לספק אותה ומתרצים ב"אנחנו הבאנו אותך לעולם עכשיו אתה צריך להחזיר לנו בכל רגע בכל יום"- זה דופק אותנו.
    - תפסיקו ללמד אותנו מה אסור ומה מותר, כי זה מגביל את הדמיון שלנו.
    -תפסיקו לשפוט אותנו לפי המגרעות שלנו, כי זה חוסם את היצירתיות שלנו.
    תפסיקו לבקר אותנו על היחס המזלזל שלנו כלפיכם, כי אתם הם אלו שיש להאשים. לא אותנו.
    אתם קיבלתם אותנו נקיים וטהורים. דף חלק. מה שקשקשתם והעמסתם על הדף הזה במשך השנים, היא אחריותכם שלכם בלבד. אל תתעלמו ממנה.
    כי כשאתם לא תהיו עוד, הילד יצטרך לחיות עם כל המטען הזה לבד, עד סוף ימיו.
    כל שאני יכול לומר להורים של ילד הוא זה: תעודדו את ילדכם ללכת לפי צו ליבו, לא משנה הבחירה שלו ותשלימו עם כל החלטה שהוא עושה בין שהיא ישרה בעיניכם או לא. אסור לכם בכלל לכוון אותו בצעדיו הראשונים. עליו לצעוד לבד, ליפול לבד, להחליט לבד. ספקו לו כתף תומכת להשען עליה כשקשה לו, אך אל תדריכו אותו. העניקו לו אהבה ללא תנאי, חבקו אותו מדי יום. הרעיפו עליו אהבה כשצריך, לא מוגזמת, והקפידו להתייחס אליו מקטנות כאדם עצמאי השווה לכם. אם תעשו זאת, תקצרו יום אחד, מוקדם מן הצפוי, את פירות עמלכם.
    אך אם לא, עדיף שלא תביאו ילד לעולם בכלל. ככה תחסכו את הכאב והסבל שיגרם לו, ולכם".

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/11/13 17:02:

      צטט: Design4U 2013-11-18 14:18:15

      צטט: שימיארה 2013-11-18 11:17:08

      צטט: Design4U 2013-11-18 08:11:09

      אהבתי את התובנות שלך בשליש התחתון של הפוסט. יש שם דברים חכמים ונכונים. ולך אני מציעה: תפוס מרחק מהמשפחה שלך, עמוד על הרגליים ותעשה הכל, ממש הכל שלא תזדקק להם. בת זוג תעזור לך בעניין מבחינה רגשית.

      צודקת במאה אחוז. לגבי בת זוג, קשה למצוא מישהי כזו שיודעת להקשיב ולתמוך כשצריך. לרוב הבנות שפגשתי עד היום זה נראה מובן מאליו שזה אמור להיות רק ההפך. אם את מכירה מישהי כזו, אשמח לשמוע :)

      לפעמים לא חייבים להוציא את כל ה"חרא" החוצה באזניי חברה חדשה,אפשר לכתוב בלוג. הרבה פעמים התמיכה הרגשית באה לידי ביטוי בזה שיש לך מקום אצלה בלב, במחשבות. שיש לך אהבה. תחליף למשפחה אולי...

      זה מה שהתכוונתי. 

        18/11/13 14:18:

      צטט: שימיארה 2013-11-18 11:17:08

      צטט: Design4U 2013-11-18 08:11:09

      אהבתי את התובנות שלך בשליש התחתון של הפוסט. יש שם דברים חכמים ונכונים. ולך אני מציעה: תפוס מרחק מהמשפחה שלך, עמוד על הרגליים ותעשה הכל, ממש הכל שלא תזדקק להם. בת זוג תעזור לך בעניין מבחינה רגשית.

      צודקת במאה אחוז. לגבי בת זוג, קשה למצוא מישהי כזו שיודעת להקשיב ולתמוך כשצריך. לרוב הבנות שפגשתי עד היום זה נראה מובן מאליו שזה אמור להיות רק ההפך. אם את מכירה מישהי כזו, אשמח לשמוע :)

      לפעמים לא חייבים להוציא את כל ה"חרא" החוצה באזניי חברה חדשה,אפשר לכתוב בלוג. הרבה פעמים התמיכה הרגשית באה לידי ביטוי בזה שיש לך מקום אצלה בלב, במחשבות. שיש לך אהבה. תחליף למשפחה אולי...

        18/11/13 11:17:

      צטט: Design4U 2013-11-18 08:11:09

      אהבתי את התובנות שלך בשליש התחתון של הפוסט. יש שם דברים חכמים ונכונים. ולך אני מציעה: תפוס מרחק מהמשפחה שלך, עמוד על הרגליים ותעשה הכל, ממש הכל שלא תזדקק להם. בת זוג תעזור לך בעניין מבחינה רגשית.

      צודקת במאה אחוז. לגבי בת זוג, קשה למצוא מישהי כזו שיודעת להקשיב ולתמוך כשצריך. לרוב הבנות שפגשתי עד היום זה נראה מובן מאליו שזה אמור להיות רק ההפך. אם את מכירה מישהי כזו, אשמח לשמוע :)

        18/11/13 08:11:

      אהבתי את התובנות שלך בשליש התחתון של הפוסט. יש שם דברים חכמים ונכונים. ולך אני מציעה: תפוס מרחק מהמשפחה שלך, עמוד על הרגליים ותעשה הכל, ממש הכל שלא תזדקק להם. בת זוג תעזור לך בעניין מבחינה רגשית.

        16/11/13 12:43:
      ילדים זה שמחה :)
        16/11/13 12:00:
      השאלה הראשונה שעלתה לי זה למה אתה עדיין גר איתם? סיכמת בהאשמה ענקית, בעוד שאתה מנסה ללכת בדרך הרוח עם תקשורים ומלאכים. דרך הרוח אומרת שאת הכל אנחנו בוחרים ברמת הנשמה. ואף אחד לא נולד דף נקי, אלא מביא עימו רישומים מחיים קודמים ועבודה רוחנית לעולם הזה. אם תחשוב שאתה בחרת בניסיון הזה, תפנה את השאלה- מה אני צריך ללמוד מזה, אולי השיעור הוא לתת אהבה בלי תנאי..? ממה שאני קוראת יש כאן המון עבודה פנימית לעשות, וכל הכבוד שאתה משתדל להבין. עצתי, שלא "תתקשר" כי ממקום של כל כך הרבה כעסים, התקשור לא יגיע נקי, וזה רק יטעה אותך יותר.
        16/11/13 07:00:

      אהבתי את דברי הסיכום.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין