עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    הדוב הצהוב - סיפור קצר לחורף

    24 תגובות   יום שלישי, 12/11/13, 19:27

    פירסום ראשון: עיתון במחנה 20 ליולי 2001. עורכת: יעל אפטר.

    המסדר התפזר בקול צהלה והחיילים מיהרו לאסוף את חפציהם מחדרי המגורים. בחבורות קטנות הם עשו את דרכם לכיוון בקתת הש. ג המבוטנת. מבעד לחרכים הבטתי בהם בקנאה גלויה. עננים ראשונים של חורף המתינו מעל הים, במישור הצהבהב שנפרש בהמשך התרוממו חצבים ארוכי הצוואר, מבשרים על בואו של הסתיו, ושל ראש השנה. סוף שבוע ארוך של ארוחות חג ובילוי בין משפחה וחברים המתין לחבורות הצוהלות שיצאו מהשער ופסעו טובי לב במורד הכביש המטפס אל הבסיס. לא הרחק משם המתין להם ציר תנועה מרכזי שייקח אותם הביתה. אל אימא ואבא. למרות שמחצית מהשרות הצבאי כבר הייתה מאחוריי, מעולם לא נשמע באוזניי המילה 'הביתה', כל כך מושכת. זה היה בסיס חדש, לא הכרתי בו איש, מלבד המפקד הישיר שלי שקיבל אותי לתפקיד אתמול בבוקר. אחרי שסקר בחופזה את תפקיד המחלקה ויעודה הוא הודיע לי כי הגיע תורנו לתת תורנות שמירה בחנוכה. היות והייתי החייל היחיד במחלקה נגזר עלי לבלות את החג בכיתת הכוננות. לא ניסיתי אפילו להתנגד. יכולתי לבקש ממנו להתחשב בוותק שלי, אבל הערכתי כי הוא ציפה לכך ולכן החלטתי לא ליצור יתרון מוקדם למפקד החדש. לך תדע מתי הוא יבקש טובה בחזרה. 15 חודשים לשחרור, עם רגל בשיפוצים, צריך להעביר את הפז"מ בשקט. לא לייצר גלים, רק לגלוש על הזמן בדממה, כל הדרך עד הבקו"מ.

    באחת וחצי בצוהריים יצא המח"ט מהבסיס. כשראה אותי הוא עצר את ה "סיירה" ופתח את החלון.

    "חיילצ'יק, אתה חדש פה?"הוא הסתקרן.

    "כן המפקד, אני הרס"פ החדש של קורס נגמ"ש. הגעתי אתמול בבוקר".

    הוא הפליט גיחוך מבעד לזיפי הזקן וגירד באי נחת את הכיפה שעל ראשו.

    "והתימני ישר דפק לך את החג?" הוא שאל ולא חיכה לתשובה, "טוב, לא נורא. בשבוע הבא אני יעשה לך ראיון קליטה. בינתיים שיהיה לך חג שמח ושבת שלום. אל תעשה פאשלות אם אתה לא רוצה להתחיל איתי ברגל שמאל". הוא סגר את החלון ושיחרר את המצמד. המכונית הלבנה התרחקה במורד הכביש והבסיס עבר רשמית לאחריותה של כיתת הכוננות. 

    שקט פסטורלי השתרר בגבעה הקרחת ששימשה את הפיקוד כבסיס אימונים. סקרתי את המחנה. כמה צריפים של מפקדה, עשרות אוהלים של חיילי מילואים. מספר כיתות לימוד והדרכה, סדנת טיפול ברכב, ומגרש כדורסל, כיאה לכל בסיס בצה"ל. זה היה בסיס פתוח. כזה שרוב החיילים המשרתים בו באים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב הביתה. למרות זאת, היה לו סקס אפיל שונה לחלוטין. זה היה בסיס אימונים אשר הכיל מספר לא קטן של מדריכות מכל הסוגים. החל ממדריכות הקשר הלבביות, החובשות טובות הלב, נערות האב"כ חמורות הסבר ועד לנשות החי"ר המאובקות, פסגת התהילה הנשית בצה"ל של אותם ימים. כשישבתי לאכול את ארוחת הצהריים הראשונה שלי בבסיס וראיתי אותן נכנסות לחדר האוכל, ליבי החסיר פעימה. הן נראו כאילו הגיעו משטח האימונים, ארבע בחורות מאובקות במדי ב', עם אם – 16 קצר על הכתף, גומייה רשלנית בשיער וריח משכר של נעורים והרפתקה. המחשבות על ארבע הלוחמות הסיחו את דעתי ממשימת השמירה. בדומיית השבת הקרבה ניסיתי לשווא לשחזר סימנים מזהים. פנים, תסרוקת, צבע עיניים. אולם מספר המבטים החטופים ששלחתי לעברן הותירו בראשי רק תמונה קבוצתית מעורפלת, נטולת תווי פנים. לפתע הקפיץ אותי מהכסא רעש של צעדים. עוד לפני שהספקתי לקום הציץ לתוך עמדת הש. ג החייל המוזר ביותר שראיתי בחיי.

    הוא היה בן 68 לפחות. שערו היה לבן כולו, כך גם השפם האדיר שפרץ משפתו העליונה. הוא לבש מדי ב' חדשים ומבריקים, אם כי הצצה נוספת גילתה כי תפרו להם תוספות, כדי לעזור לבד הירקרק לכסות את הכרס הענקית שבצבצה מבין הכפתורים. על ראשו התנוסס כובע צמר שידע ימים יפים יותר ולרגליו כפכפי גומי חומות, מהסוג שמילואימניקים שוכחים במקלחות. את שיא הגרוטסקה סיפק סל קניות מבד אפור שהיה תלוי על כתפו הימנית.  האיש המוזר הזה נראה היה כאילו הוא יוצא למסע קניות בשוק. הבטתי בו והמילים נשארו לי בפה. כשהוא ראה את המבוכה שלי הוא התנדב לשבור את הקרח.

    "חייל, אתה מעוניין בעיתון לשבת? אני יוצא עכשיו לקניות בחיפה, אני יכול להביא לך. זה יעלה לך חמישה שקלים. אני עושה את זה תמיד לחיילים שנשארים שבת. אמנם העיתון עולה שתיים שמונים, אבל ככה אני מביא לך אותו ישר לבסיס. גם על ההובלה צריך לשלם, לא?"

    "מה?"

    "עיתון, עיתון. אתה לא קורא עיתונים? אני נוסע לחיפה לעשות קצת קניות לחג. אני יכול להביא לך עיתון, רק חמישה שקלים. זה לא עניין גדול."

    הצצתי אל הכביש הראשי. השבת כבר נכנסה ורק כלי רכב מועטים חלפו על פס האספלט השחור שעובר מתחת לגבעה ונעלם בין עצי האורן.

    "איך בדיוק אתה נוסע לחיפה? אין יותר אוטובוסים? מתי אתה אמור לחזור? וסלח לי שאני שואל, אבל, אתה חייל בכלל? אני צריך לדווח למישהו שאתה יוצא מהבסיס?"

    הוא חייך חיוך גדול ומטופש, ונראה לרגע כמו ילדון מבויש.

    "לא, מה פתאום. אני דובל'ה. אני מתנדב פה בבסיס. יש לי פה צריף ואני שומר על המועדון. אתה יודע, שחיילים לא יכנסו עם בוץ, ושלא יעשו רעש שמפריע לטלוויזיה. הם משלמים לי שקל ליום. זאת עסקה טובה. עכשיו אני נוסע לחיפה. אני יכול להביא לך עיתון. זה יעלה לך חמישה שקלים. אתה יודע, צריך לשלם גם על ההובלה. אני עושה את זה עבור כל החיילים שנשארים שבת. זה לא עניין גדול."

    תפסתי את הפרנציפ. הוצאתי את הארנק ושלפתי מטבע של חמישה שקלים. דובל'ה שלח את כף ידו הענקית וחפן את המטבע באצבעותיו הבשרניות. הוא הודה לי והחל מהדס במורד השביל. הבטתי בהליכתו המתנדנדת, מרחוק הוא באמת נראה קצת כמו דוב. מתקדם בהילוך איטי אל עבר האופק. ניצני החשיכה החלו לנגוס בשולי השמיים אבל הדוב לא נעצר. הוא המשיך בדרכו עד שנבלע בעלטה.

     

    **

    בחודשים הבאים למדתי להכיר טוב יותר את תופעת דובל'ה. השמועות סיפרו מעשיות שונות. היו שטענו בלהט כי תפס את אשתו על חם ביחד עם מאהב וכך נתפס לו המוח. אי שם בין גיל 5 ל 9. אחרים נשבעו כי הוא ילד נטוש שאומץ על ידי משפחתו של אחד מהאלופים הראשונים של צה"ל. כשאביו, המפקד, גילה את ההפרעה באישיותו הוא הותיר אותו בבסיס כדי שהמערכת תדאג לכל מחסורו. גרסה שלישית אמרה כי הוא הופיע יום אחד במחנה ובכל פעם שניסו לגרש אותו, הוא חזר על עקבותיו. לעיתים אחרי שבוע, לעיתים אחרי חודש. דובל'ה היה חוזר לגבעה הקרחת כמו בומרנג. כנראה שאיש לא ידע באמת כיצד דובל'ה הגיע לבסיס. אבל המערכת התרגלה אליו, ודובל'ה הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. בדף ההנחיות לסמל תורן הופיעה פקודה האומרת כי בחצות צריך לעבור ליד המועדון ולהעיר את דובל'ה כדי שהוא יוכל לסגור את הדלת וללכת לישון בצריף שלו. זאת הייתה פקודת קבע.  לדוב היו סיבות טובות להירדם. הוא היה מתייצב במטבח כבר משעת הזריחה. רס"ר המטבח היה נוהג לתת לו משימות שונות. החל מרחיצה וקרצוף של פחי האשפה ועד לריקון בורות הביוב. דובל'ה היה עובד בחריצות ובלי תלונות. אחר כך היה מחזיר את האנרגיה לגופו בעזרת ארוחות ענק. הוא היה מכין סלט משמונה מלפפונים ועשר עגבניות. בכל אחת מארוחות היום הוא היה מחסל כיכר לחם אחת לפחות. בצוהריים, דובל'ה היה יכול לבלוע מגש מנות המיועד לשישה חיילים. הוא אפילו לא היה משהק. בשעות אחר הצוהריים הוא היה מנקה את מקלחות החיילים, אחר כך שוטף את המועדון. לפעמים היה שולח אותו רס"ר הבסיס לשטוף גם את כיתות הלימוד או לעשות סבב ניקיון בעמדות השמירה. דובל'ה אף פעם לא התלונן או סירב. רק פעם אחת שהמח"ט הוריד הוראה לקצץ בכמויות האדירות של ירקות ולחם שדובל'ה בלס. הוא העז לקטר עליו בפני שאר החיילים.

    "המח"ט הזה, הוא קצת לא נורמלי. אני רק עושה לי סלט קטן, והוא צועק עלי. מה אני יכול לעשות? אני רעב אחרי העבודה. בגלל כמה מלפפונים עושים עניין? לאיפה הגענו?".

    בסוף גם המח"ט הבין כי אין טעם להתווכח עם הדוב, וכך הוקל לכולם. בשעות הערב היה דוב מקושש שקלים מאנשי המילואים שבאו לשק"ם. הוא גם היה אוסף בקבוקי זכוכית ומחזיר אותם למוכר, בתמורה לדמי הפיקדון. מי שנכנס למועדון תמיד התפעל מהניקיון והסדר וגם משורה אינסופית של בקבוקי פלסטיק מלאים במים. משום מה, דובל'ה היה מתחזק אותם. הוא היה מחליף את המים על פי סדר התיישנות כרונולוגי. חלק מהבקבוקים אוחסנו בפינת המועדון, אחרים עמדו מחוץ לצריף שלו. בכל ערב ראינו אותו עומד וממלא את הבקבוקים בברזייה. בסל הקניות האפור שלו שכנו דרך קבע שני כיכרות לחם ובקבוק קולה ישן מלא במים. למרות מנהגיו המשונים וצורתו החריגה, דובל'ה דווקא היה אהוב על רוב חיילי הבסיס. בחזהו פעם לב טוב. הוא באמת הביא עיתוני שבת לכיתת הכוננות. בלילות החורף הוא היה נכנס למטבח ומכין תה חם לשומרים. כשהרס"ר היה מאבד את עצביו, דובל'ה היה מגיע למשרדו, כאילו במקרה, ומוציא מאיש המשמעת הקשוח חיוך של הרפיה. לא מעט חיילים ניצלו מעונשים בזכות האינטואיציה הנדירה שלו.

    בלי להתכוון לכך, דובל'ה הפך לסמל של הבסיס. מח"טים באו והלכו, חיילים התגייסו והשתחררו, אפילו אנשי קבע זזו לתפקידים אחרים בפיקוד. רק הדוב נשאר בצריף הקטן שלו במרכז הגבעה הקרחת. איש קבע בשקל ליום.

     

    **

    החורף הביא איתו רוחות מלחמה. פלישה פראית של עירק לשטחה של כווית באמצע אוגוסט, הפכה עם הזמן לכדור אש שהוביל עוד ועוד כוחות למפרץ הפרסי. העולם עקב בדאגה אחרי המתרחש. בחנוכה הוטלו לראשונה מגבלות יציאה על הסדירים. אימוני המילואים התגברו. הבסיס שקק חיים, גדודים באו והלכו ברוטינה הקבועה של ארבע ימים פלוס יום התגייסות והצטיידות. שינוי קצב הפעילות הכניס את כל המערכת לסחרחורת. לאיש לא היה עוד פנאי לענייני ניקיון וטיפוח. המועדון היה מתרוקן מייד אחרי החדשות. אנשי המילואים הלכו לישון. דובל'ה היה נותר לבד. אחרי חגיגות הסילבסטר נסגרו היציאות סופית. הסדירים עברו ללון בבסיס שלא היה ערוך להלין אותם. אנשים ישנו על רצפת המשרדים, במיטות מאולתרות. כך באפסנאות ובמרפאה, וכך גם בחלק מכיתות הלימוד. כשהטילים הראשונים חצו את השמיים מיהרו כולם להתכנס בחדר האוכל, שהיה האולם האטום היחיד על הגבעה. המח"ט גילח את זקנו ונראה צעיר בעשר שנים. במשך עשרה לילות טורטרו כולם לחדר האוכל בכל פעם שהושמעה יבבת הסירנה. המדינה והצבא למדו להתמודד עם מטחי הסקאדים. ההוראות שונו בזהירות עד שלבסוף גווע זרם הנפילות. השמיים השחירו שוב ופסי האור הנוצצים כבר לא ציירו בהם שבילים כתומים. לבסוף נקראו כל אנשי הבסיס למסדר במגרש הכדורסל, המלחמה הסתיימה. האוויר היה נקי וצלול כמו שפברואר צריך להיות. רק ניחוח עדין של רקב ריחף באזור המפקדה. אף אחד לא ידע מאין הגיע הניחוח המוזר. הרס"ר שלח את כולם לנקות את המדרכות והשבילים, רק בדרך אגב, נאמר לנו לפקוח את העיניים לראות אם אין דברים חריגים בין הצריפים והאוהלים. אבל גם כשחזרנו למגרש המסדרים בשעת הצהריים לא נמצא פיתרון לתעלומה, הריח הנורא עדיין עמד באוויר. חבורת הסדירים התנדנדה בחוסר מנוחה האופייני לאנשים צעירים, הרס"ר שלנו, דרוזי קירח בעל פתיל קצר, החל לשאוג עלינו בזעם. היינו רגילים לנאומים שלו, התפקיד שלו היה להיות לא מרוצה מאיך שאנחנו נראים ומתלבשים, אבל הפעם הוא כעס עלינו שלא הצלחנו למצוא את המקור לסירחון שבאיזור המפקדה. הנאום שלו היה יכול להמשך עוד דקות ארוכות אלמלא התקרב למגרש איזה קצין מילואים מאובק שניגש לשאול את הרס"ר מתי השק"ם נפתח. הרס"ר שלח אותו בקוצר רוח לשאול את הדוב. אבל אז נזכרו כולם שדובל'ה לא נראה בבסיס במשך כל תקופת המלחמה. מיד גייס הרס"ר שניים מאנשי הצוות שלו שבעזרת מוט ברזל פרצו את דלת הצריף של דובל'ה. הם מצאו אותו שוכב ללא רוח חיים על המיטה הצבאית שלו. הרופאים קבעו שזהו מוות טבעי, שהתרחש באחד מלילות הטילים. דובל'ה נקבר בהלוויה צבאית, מהצריף שלו הוצאו שלושה דליים מלאים במטבעות נוצצים. אנשי השלישות הנדהמים ספרו את האוצר הסודי ולבסוף הוציאו את ההודעה המדהימה. 168 אלף שקל נמצאו בצריף של הדוב הצהוב. בפקודת המח"ט נשלח המטמון בתור תרומה לקרן ל"בי. תרומתו הצנועה של החייל הקשיש שאיש לא ידע על מותו.      

     

    **

    עוד אחד של דני מייקל  קצת יותר ותיק, אבל עדיין שיר חזק ומצויין. "למי תחסר אחרי שתלך?"

     

    ''

     



     

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/11/13 19:14:
      "סיפור לא צריך להיות אמת, הוא צריך להיות טוב" סמואל גולדווין ז"ל. תודה רבה נומיקן.
        15/11/13 16:05:
      לא חשוב מה אמת ומה בדיה, לדעת לספר ולגעת זו אמנות. ותודה על לינק סטלה.
        14/11/13 18:32:

      צטט: סיכון מחושב:) 2013-11-14 15:10:54

       כתוב היטב  , תודה שהבאת :)

       

      בכיף, תודה שביקרת ותודה על התגובה. סוף שבוע נעים.

        14/11/13 18:30:

      צטט: mazavharuach 2013-11-14 10:01:42

      חן חן!

       

      בכבוד מר רוח, שמח לראותך שוב.

        14/11/13 15:10:

       כתוב היטב  , תודה שהבאת :)

        14/11/13 10:01:
      חן חן!
        14/11/13 02:35:
      תודה לך נערה יקרה, תמיד נחמד להיזרק קצת לימים אחרים. לשירותך תמיד.
        14/11/13 02:30:

      אלוף! החייל הקשיש [אפילו לא ח"י אלף שקלים במותו] ואתה. על איך שפרסת // הצעדת אותו פה איזה סיפור. תופעה ! 

        14/11/13 00:49:
      תודה לך מיכלי, שמח שאני עדיין יכול להפתיע גם את ותיקות המדור.
        13/11/13 23:05:
      סיפור מעולה! קראתי בנשימה עצורה.
        13/11/13 22:31:

      צטט: babta Bat-Simon 2013-11-13 19:09:37

      סיפור כתוב טוב ומעניין

       

      תודה רבה בבטה, יש עוד כמה כאלה בארכיון של הבלוג, את מוזמנת להתרשם, וכמובן גם לחזור לבלוג הזה בעתיד.

        13/11/13 19:09:
      סיפור כתוב טוב ומעניין
        13/11/13 16:29:

      צטט: תמרה ק 2013-11-13 16:13:17

      תודה

       

      בבקשה תמרה ק. ברוכה הבאה, מוזמנת תמיד.

        13/11/13 16:28:

      צטט: איציק אביב 2013-11-13 15:27:20

      סיפור מהנה.

       

      בכבוד! מר אביב. תודה רבה.

        13/11/13 16:28:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2013-11-13 08:55:54

      אגדה אורבנית - ישר מהחיים.

       

      לא בדיוק אורבנית - יקירתי המכבית, אבל כן, אגדה מארץ ישראל.

        13/11/13 16:13:
      תודה
        13/11/13 15:27:
      סיפור מהנה.
      אגדה אורבנית - ישר מהחיים.
        12/11/13 21:15:
      תודה בועז, בכיף, לך תספר לילדים של היום, איפה היינו פעם.
        12/11/13 21:04:
      שקל ליום..., ודוב צמוד. חתיכת סיפור, שחר. נהדר!
        12/11/13 20:48:

      תודה בונבונייטה, שמח שנגעתי בליבך.
      הנה לך, עוד דוב אחד, מהסוג שאת אוהבת:

      http://cafe.mouse.co.il/image/3013910/

        12/11/13 20:27:

      *
      סיפור נוגע ללב, קרוב ללבי באופן מיוחד בשל קירבתי לנושא.
      תודה

        12/11/13 19:57:
      חן חן למעצבת, לשירותך תמיד. תודה רבה.
        12/11/13 19:49:
      וואו איזה סיפור... בהרבה בסיסים יש טיפוס שהפך למיתוס אבל כאן הסוף מפתיע באמת.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין