עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    הפיסחת

    6 תגובות   יום שלישי, 12/11/13, 15:55

    זה לא שהרגשתי לבד. פשוט לא חשבתי שיש משהו חיובי בעולם הזה. חשבתי שאני לבד. אבל איכשהו, הגורל רצה אחרת.

    אני זוכר שהיה ערב. הבית היה כמרקחה. דוד חיים היה צריך להגיע מכפר סבא כל רגע עם גור כלבים, כי הכלבה שלו בדיוק המליטה, ואבא, שלא היה רגיל לחיות יום אחד בחייו בלי כלב, ביקש ממנו.

    העניין הוא שהנושא גרר ויכוח נוקב עם אמא. היה לנו כבר כלב, כלבה יותר נכון, פינצ'רית מעורבת, ונורא אהבנו אותה. חוץ מאמא שלי. היא היתה מעריצת חתולות למופת. כששמעה שאבי מתכונן להביא עוד כלב לבית- גרנו אז בדירת 2 חדרים קטנה בשכונת ג'סי כהן בחולון- היא כמעט ויצאה מדעתה.

    "תגיד לי השתגעת? לא מספיק הבאת לי כלבה בבית עכשיו אתה רוצה להביא לפה עוד אחת? גם ככה הבית קטן!".

    "את לא מעניין אותך. אני רוצה. הילדים רוצים. חוצמזה זה גזע טהור. אולי נעשה ממנה כמה מזומנים בעתיד, כמו חיים".

    "אבל איפה נשים אותה? תגיד לי, מה?"

    "מה?"

    "מה מה?! עוד מעט תגיד לי שאנו פותחים פה אורווה לכלבים, חווה לברווזים, ומכלאה לפיגווינים!"

    "זה כלביה לכלבים אמא. וברווזים זה בריכה ומדגרה לפיגווינים" ציינתי באוזניה כמבין עניין.

    "לא אכפת לי מה זה מנשה! אני לא אסכים שהבית שלי יהפך ל-ל-דיר חזירים!" קראה בתרעומת.

    אך אני כבר לא הקשבתי לה. הייתי בציפיה ובמתח לקראת בואו של הגור הזה, ששום דבר אחר כבר לא עניין אותי אז. בייחוד לא התלונות שלה.

    לפתע שמענו את הג'יפ שמוצא חנייה בחוץ ואת רעש הדלת הנטרקת של הרכב.

    אחותי רצה אל החלון, וכמעט הפילה אגרטל יקר של סבתא על הדרך.

    "הוא בא! הוא בא!".

    דוד חיים כבר החל לעלות במדרגות, ויחד איתו עלתה התרגשותי בכמה סולמות.

    ניסיתי לדמיין איך הגור נראה. שעיר כמו זאב, שחור עם כתמים לבנים, או שזו גורה חומה ושובבה כמו הפינצ'רים הרעשניים של סימה השכנה, שכמעט נשכו את אמא כשהיא באה להביא לה אקמול, פעם, כשהיתה חולה.

    דוד חיים נכנס ובידו סלסילה מרופדת, מהסוג של אילו שמביאים כשי לחג. הוא היה בחור עב-בשר אם סנטר כפול ושיער קצר. כולם כבר חיבקו אותו, כולם חוץ ממני.

    במקום זאת הבטתי בסלסילה שנחה על השולחן. היא כוסתה בבד לבן, ומשהו זע בתוכה.

    "אה איפה הילד הגדול שלנו? לא נותן חיבוק לדוד חיים, מה?" הוא פשט את זרועותיו, ניגש אליי וחיבק אותי.

    אני לא החזרתי לו חיבוק.

    "מה יש שם בפנים?". שאלתי. דוד חיים הוריד את ידיו באכזבה וניגש להרים את הסלסילה. הוא אמר שזו הפתעה לילדים טובים, ואני לא הייתי ילד טוב.

    הוא התכופף והצביע על לחיו. אמא שלחה לי מבט מתרה, ואז נישקתי אותו בלחי נשיקה מהירה.

    "הפתעה!" קרא בגיל ובצהלה והסיר בתיאטרליות את הבד.

    בתוך הסלסילה התכרבלו להם אחד עם השני, ספק ערים ספק ישנים, שני גורי שארפיי בני חודש, שנראו בעיניי כמו שני סופגניות חמות ומתוקות, כאלו שבא לך ישר להביא להם ביס ולאכול אותם.

    גם אמא, אני חייב לציין, נדבקה ברעש ההמולה שקמה בבית כשראינו אותם.

    "אוי אלוהים, תראו איזה מותק" קראה בהתרגשות. בוגדת חתולות שכמותה.

    גור אחד, ראיתי, היה גדול ושמנמן, זכר, בעל פרווה חומה זהבהבה, עיניים מלוכסנות וקטנות, וקמטים בכל חלקי גופו. הוא לבדו תפס יותר מחצי סלסילה. לצידו, נמנמה גורה קטנה יותר, כמחצית מגודלו, חומה ומצומקת. כה קטנה היתה, שבמבט ראשון לא ראינו אותה כי אחיה, הגדול ממנה פי 2, הסתיר אותה בין קפלי גופו.

    כששאלנו את דוד חיים למה זה ככה הוא אמר רק :"ככה זה. כל המקדים לחלב זוכה".

    אז לא הבנתי למה הוא מתכוון, אבל היתה לי הרגשה משונה שזה משהו חשוב.

    הגורה ניסתה לפקוח את העיניים ולהתנתק מחיבוקו החונק של אחיה, בעוד שהוא נחר לו בשנת ישרים ולא שת ליבו לנסיונותיה כלל וכלל.

    גם אני ניסיתי לבלוט. גם אני ניסיתי להשתחרר. אחותי ליפז היתה גדולה ממני בארבע שנים, ונראה שאני היחיד, חוץ מאחי הקטן, רון, שמנסה למצוא את עצמו, כמו כל ילד סנדוויץ ממוצע. אבא קונה לה תיק וכלי כתיבה חדשים, ואני מסתפק בהבטחה שבשנה הבאה. אמא קונה לרון טושים יפים שזוהרים בחושך, ואני מקבל מחק ועיפרון. ליפז יוצאת לחוגי משחק ובאלט כל סוף שבוע ואני יושב בבית וקורא ספר צמרמורת.

    זה בסדר. באמת שזה בסדר. הרי אתם לא מצפים שאני אקנא באחים שלי, נכון?

    טוב בסדר. אולי קצת.

    חיים שאל את אמא מה שלומי והיא אמרה שהכל בסדר, ברוך השם. הוא חשב שרזיתי קצת ואמא חייכה וחשפה שיניים לבנות ואמרה שזה בגלל המשככי כאבים שאין לי תיאבון. שהרופאים אומרים שעוד מעט הוא לא יצטרך אותם יותר. שעוד מעט הוא יחזור ללימודים והכל יהיה בסדר.

    כן. עוד מעט. היא מה-זה חיה בסרט.

    אני שומע את הכלבה מייללת כשאבא מרים אותה בעדינות בידיו החסונות, אך הגסות. היא מנסה להביט בו, אך עיניה הקטנות עדיין אינן מפותחות דיין לראות.

    אני גם ניסיתי לראות. ניסיתי להבין. ביליתי את כל ימיי בניסיון לגלות מה באמת אני רוצה בחיים האלה. אך ככל שחשבתי שאני מגיע לפיתרון, לסוף פעולת הכפל והחיבור והחיסור והחילוק- כן שקעתי והתרחקתי ממנה יותר ויותר.

    מה אני עושה פה, אני מנסה להבין. האחים שלי שולחים את ידיהם בניסיון ללטף את הכלבה, אך אבא רק מרים אותה גבוה יותר, למרות תחנוניהם, הרחק מהישג ידיהם.

    באלבום תמונות ישן, ראיתי תמונה של אבא מרים אותי, כתינוק, עירום ורטוב ממקלחת שרחץ אותי בגיל שנה באמבטיית בד, וידו הגדולה כמו קישוא ענק, עוטפת אותי, מראה אותי למצלמה. מיותר לציין שהרגשתי מאוד לא נוח באותו רגע.

    "אני אקח אותה", אמר אבא לחיים. מציב לו עובדה. קובע את בעלותו עליה.

    מעניין אם ככה הוא אמר כשהרים אותי מהאמבטיה.

    הכלבה השניה שלנו, מכשכשת בזנבה ומקפצת בטירוף, ניסתה להגיע אליה, עד שהיא נשכה את רגלו של אבא מרוב תסכול, והוא לא שם לב והפיל את הגורה.

    ניסיתי לזנק ולתפוס אותה, אך ידיי פספסו אותה וראשי הלם בשולחן. כולם צעקו, ואני, אני רק הבטתי בו.

    5 שנים עברו מאז. הוא חשב שאם יביא לי כלבה נוספת, זה יגרום לי לשכוח את מה שהוא עשה. כיצד שתה בזמן הנסיעה ושכח לשים לי חגורה.

    אבל אני, לא שכחתי.

    היא נעשתה פיסחת כמעט מיד, רגל אחת התעקמה לה, ואפילו אחרי שנרפאה, היא עדיין דידתה עליה, כשהיה לה קר.

    הוא שלח את ידו לעזור לי, אך אני עשיתי עצמי כלא רואה. במקום זאת ליפז עזרה לי לחזור לכסא, ואמא עשתה לי פרצוף מאשים. כנראה בגלל שחיים פה.

    אבא שם את הפצועה הקטנה בחיקי והלך להביא תחבושת. ליטפתי אותה, מין ליטוף מנחם כזה, אך היא ניסתה להמלט ממגעי, מנסה לברוח.

    ניסיתי לחשוב מה היא בטח חושבת, ביומה הראשון פה. היא בטח שואלת את עצמה "איפה אמא? איפה אבא? אני רוצה את אמא!".

    גם אני רוצה את אבא ואמא. אבל אחרים. כאלו שיביטו לי בעיניים ויגידו לי שהם לא רוצים אותי. כאלו שלא ישקרו כל הזמן.

    כשאיפשרו לי מבית החולים לחזור לחיות בבית הזה, לצידם, הם ניסו להתייחס אליי כאילו לא קרה כלום. חיכיתי שהם יגידו לי ללכת לקנות חלב מהמכולת, לעמוד על כיסא ולסדר את האנטנה כשאין קליטה, לרכב על אופניים ביום כיפור ולנסוע ברכבת שדים עם אבא בסופרלנד.

    חיכיתי. אבל היום אני כבר לא מחכה. בא לי כל כך לפוצץ להם את הבועה הזו שהם ניפחו סביבי , בועת ה"הכל בסדר, אנחנו משפחה מושלמת, אין שום דבר יוצא דופן בילד שלנו. הוא פשוט..." אבל זה משהו שאני לא אוכל לעשות לבד. אני צריך מישהו או משהו. כי אני לא יכול לבד.

    אחרי שחיים הלך, אבא ניגש לעזור לי לקום מהכיסא גלגלים ולהתיישב במיטה שבחדרי ואז כיסה אותי, אחרי שעזר לי לסדר ביתר נוחות את רגליי הרפויות. הוא שם את הגורה, שבינתיים נרדמה, ליד הכרית שלי, ואז עמד לצאת מהחדר.

    "זה יחלים פעם אבא?" שאלתי אותו פתאום, מצפה למרות הכל.

    הוא הסתובב בלי להביט בי, פתח את פיו ואז סגר אותו.

    "די מנשה. כבר דיברנו על זה מיליון פעם. הרופא אמר שהחוליות שנפגעו מראות סימני החלמה. אל תדאג. אתה תחזור ללכת. הכל יהיה בסדר".

    ואז הוא יצא מהדלת וטרק אותה אחריו.

    הגורה יללה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/11/13 08:54:
      יפה מאד. סיפור מעניין עם ירידה לפרטים. יש פה בעצם שני סיפורים שכדאי לספר כל אחד מהם בנפרד.
        12/11/13 21:56:
      מעולה
        12/11/13 21:27:

      צטט: yonbir 2013-11-12 20:08:29

      תאורך נפלאים, שפתך עשירה והסיפור בנוי כהלכה, כשהאמת שבך נחשפת בהדרגה.

      תודה רבה. שמח שאהבת :)

        12/11/13 20:08:
      תאורך נפלאים, שפתך עשירה והסיפור בנוי כהלכה, כשהאמת שבך נחשפת בהדרגה.
        12/11/13 18:31:

      צטט: sari10 2013-11-12 18:11:55

      איזה סיפור מרגש!

      מתחיל בתמימות חמודה כזו

      ולאט לאט נחשפים דברים כואבים,

      שרק ממשפט פה ושם אפשר לחשוב מה התרחש

      וכמה קשה כל הסיטואציה  ....

      תודה רבה סארי, אני אוהב לקרוא את התגובות הנהדרות שלך

       

      :) 

        12/11/13 18:11:

      איזה סיפור מרגש!

      מתחיל בתמימות חמודה כזו

      ולאט לאט נחשפים דברים כואבים,

      שרק ממשפט פה ושם אפשר לחשוב מה התרחש

      וכמה קשה כל הסיטואציה  ....

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין