האור בא והולך, כמו החשיכה שעוטפת את הלילה ברכות פלומתית שמציעה נחמה מפני עוד יום שחלף ללא שינוי.
"יום שעובר ובו לא חוללת שינוי במציאות שלך הוא יום מבוזבז" , אמר לי חבר לאחרונה.
"איך זה מרגיש להיות ילד רגיש לאב אטום?" שאל אותי מכר אחר.
"חרא" עניתי, והמשכתי בפיקוק האצבעות שלי.
שלושה טקסים אני עובר מדי יום, הרגלים מושרשים מאז הייתי קטן וכיום איני יכול בלעדיהם כדי להפיג את הכאב שבליבי.
פיקוק אצבעות כל כמה דקות.
כסיסת ציפורניים כל שמונה שעות.
ומשהו שקשור למיטה וסדינים.

הלהב בוער בי, להב האמת, קורא לי לכתוב ולמצוא פורקן ונחמה בדף של מחברתי.
ריח של זיעה משכר עולה בנחיריי ומזכיר לי מה אני באמת.
אם אבא יגלה, אני אבוד.
אם אבא לא יגלה, אני עדיין אבוד.
"אתה לא מחפש במקום הנכון" אומר לי הלב כשאני שוקע במחשבות נוגות על אהבה שעדיין לא באה.

'כמה עוד נותר לי לחיות' אני תוהה.
כמה אכזבות עוד אדע עד שאמצא שלווה?
הים קורא לי. "בוא אליי ואגרום לך לשכוח" הוא לוחש באוזניי.
אך אני לא רוצה לשכוח.
אני רוצה לזכור.
לזכור מי אני ומה אני באמת לפני שבאתי לעולם האפור הזה. לפני שהאב סטר והאם בכתה. לפני שהתלמידים הציקו והצבא דיכא. לפני ששכחתי.

שושנה בין החוחים הייתי ונותרתי.
פתית שלג מוזנח שנותר גלמוד אחרי החורף שחלף והותירו לבד בין קרני השמש האביביות.
שינמס.
מחר לבטח אשכח את כל אשר כתבתי. זהו המחיר שאני משלם כדי להסתיר את הצלקות מעיני אחרים.
הניסיון הכושל להתעלם. לשכוח.