"יד ענוגה עולה בי

כמתוך חלום

לוחשת באוזני

לעולם אותך לא אעזוב.

נודד הייתי

ואמשיך עוד נדוד

אל רגעי החסד והנחמה

של הסוף הטוב.

אינני עוצר

אף לרגע לחשוב

מה היה קורה אילו

היה זה

אלא חלום.

כי היא היתה שם בשבילי

ותמיד תהיה,

עד שנשמת אפי תחלוף.

אני חי מדוחק לדוחק,

מנשיה לנשיה

ורק סיפוריי ומילותיי

יוותרו אחרי לכתי.

בין פיסות שלווה רגעיות

של לפני ואחרי כל יום

בין קרעי חלומות גנוזים, 

כתיבה היא חיים

ואי כתיבה היא חידלון

כך היה וכך יהיה,

ואין מי שיאמר אחרת".