"בליל סתווי, ללא טיפה של עב,

ביקשה ציפור שיר קטנה,

לעוף מתוך כּלובהּ.

והכלוב הוא מלאכת מחשבת,

יצירת מופת שאין כדוגמתה:

ללא סורג ובריח,

ללא צוהר ומנעול,

רק ציפור שיר קטנה

שביקשה לעוף.

עברה במקום סנונית עדינת-נפש,

חיש ביקשה ממנה הציפור

עזרה בשיחרורה.

אמרה הסנונית :

"איה הצוהר?

איה המנעול?

הניחני נא ואעוף".

והציפור שיר הקטנה

שרה לעצמה שיר עצוב.

עבר במקום זרזיר אציל-נפש,

חיש ביקשה ממנו הציפור

עזרה בשיחרורה.

אמר הזרזיר:

"איה הסורג?

איה הבריח?

הניחני נא ואעוף".

והציפור שיר הקטנה

שרה לעצמה שיר עצוב.

עבר במקום נחליאלי קטן,

ביאושה ביקשה ממנו הציפור,

עזרה בשחרורה.

התמהמה הנחליאלי במתן תשובתו

כדרכם של נחליאלים,

ניקר במרץ פה,

ניקר שם,

והמתין.

באה רוח חזקה מצפון,

שנשבה ודחקה

בציפור הקטנה

עד לקצה המתלול.

"מדוע אינך מנופפת בכנפייך,

ציפור קטנה?"

שאל הנחליאלי.

"וכי איך אנופף,

אם מעולם לא עשיתי זאת?"

צייצה הציפור בתוגה.

קרא הנחליאלי:

"הפלא ופלא,

איזו מלאכת מחשבת!

כלוב ללא סורג ובריח,

ללא צוהר ומנעול,

רק ציפור שיר קטנה,

ובידה המפתח,

לכלוב של עצמה".

וכשעף משם הנחליאלי,

וחזר כעבור שנה,

הוא עדיין שמע את

ציפור השיר הקטנה,

שרה לעצמה שיר עצוב,

על יום אחד בו

תעוף".