עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    הספסל והזקן

    2 תגובות   יום חמישי, 31/10/13, 15:18

    באותו  בוקר, כמו  בכל  יום, עשיתי  את  דרכי  אל  ספסל  ההרהורים  שלי בפאתי  יער  בן-שמן  בירושלים.

    הספסל האהוב שלי. כאילו הוא נבנה ועוצב במיוחד עבורי על ידי יד עלומה שהמתינה לגילי המופלג כדי לחשפו לבסוף בפניי.
    הספסל הפרטי שלי.
    נוהג הייתי לשבת בו יום שלם, מהנץ החמה עד השקיעה, מתחמם תחת קרני השמש החודרות דרך סבך ענפי עץ אלון במין משחק של אור וצל, ונותן דעתי לעניינים ברומו של עולם. הייתי נוטל עימי מיני לחמים ומאפים ומים לעת שחפצה נפשי להשביע רעבונה במאכלים חומריים.
    וכשדרשה במאכלים רוחניים, אזי הייתי מדבר עם בן שיחי שמתחתיי ומתדיין איתו על קושיות התלמוד וחוכמת המשנה. דיין קשה היה, וקשה שבעתיים להשביע צמאונו לידע.
    רק אני יודע היכן הוא נמצא. רק אני גיליתי אותו. הוא שלי ורק שלי ואיש לא יטול אותו ממני.
    ברגע שראיתיו לראשונה, ידעתי שפה תהיה מנוחתי האחרונה.
    פה, בין עלים שרגל אדם זר לא כתשה וסלעים חיים שראו את ארון השכינה, יקחו אותי אנשי העיריה הצהובים ויפנו את גופי החלול כשחיוך גדול עודנו משוח על דל שפתיי.
    ההבטחה לגדולות ונצורות.
    ברגע שישבני המקומט נח עליו וידיי הרועדות מפרקינסון אחזו בו, מתערגות על נוחותו המופלאה, ביקשתי מבורא עולם רק בקשה אחת ויחידה:
    שאם יגזר עליי למות- אזי יפרוש עליי המלאך את כנפיו כשאהיה יושב פה על הספסל שלי.
    והיום המיוחל היה היום. אין לי ספק בכך. רגש עז מילא אותי עת פקחתי את עיניי וקמתי לפת שחרית, שהיום סוף סוף עתיד אני להפטר משק העור והשרירים העייפים הללו מסָבָּלוּת ומסֶבֶל של שמונים וחמש שנה, ואזכה להתהלך בין צדיקים מעודנים ויושבי שחקים.
    אך זה יקרה רק על הספסל שלי. זה לא יהיה אותו הדבר בלעדיו.
    מיהרתי לצאת, לבוש רק בחולצה מכופתרת לבנה ומכנס חאקי צמוד-שהרי אין מטלטלין שראוי אדם לקחת עימו לקבר-ויצאתי לדרכי כשבידי מקל ההליכה שלי.
    הנה עברתי את הגדר, עליתי על השביל, עקפתי את טחנת הקמח הישנה, פניתי שמאלה מהאנדרטה וירדתי מהשביל שמוביל לתוך היער. הנה עץ האלון, הנה הברזיה הקרירה, והנה-
    ...נעמדתי.
    הורדתי את משקפיי הכבדים מעיניי וניקיתי אותם במטפחת שבכיסי. שמתי אותם שוב. מצמצתי. שוב ניקיתי אותם ושוב מצמצתי.
    ליבי החל לפעום בכאב בתוך חזי.
    פסעתי באיטיות קדימה. הרמתי את ראשי. במקום ספסל, חיכה לי שלט גדול ולבן ובו אותיות גדולות ואדומות:
    "' מטייל יקר! שמורת הטבע והגנים ועיריית ירושלים יצאו בפרויקט נרחב למיגור הפסולת ומחזורה ושימור הנכסים התרבותיים והטבעיים של יער בן שמן. לאחר בדיקה של פקחים מוסמכים נמצא שהספסל הישן היה בחזקת מפגע סביבתי ובקרוב יוחלף בספסלים חדשים ונקיים לנוחות המטיילים. עמכם הסליחה!'
    קראתי שוב ושוב ושוב את השלט, אך עיניי שבו לבור הפעור באדמה שנותר ללא בעליו, מסרב להאמין.
    דמעה גדולה זלגה מעיני. ידיי החלו לרעוד ללא שליטה. גוש עלה בגרוני ואני הרמתי עיניי למרום ושאלתי לפשר ההתעללות כפוית הטובה הזו.
    אך כמו תמיד, לא זכיתי למענה.
    נותרתי לעמוד שם עד שקיעת החמה, לא משתי ממקומי לטובת רעב או צמאון. ליבי מתאבל על ידידי השקט בקול שאין להגותו במילים.
    לבסוף צעדתי שחוח-גב חזרה לביתי האטום, וכל צעד שעשיתי עלה לי בחיי. כשעליתי במדרגות הבניין נשמתי כבר נעתקה. ריאותיי פרפרו.
    נשקתי את המזוזה בשפתיים כחולות וברעד פסעתי דרך המפתן.
    וכשסגרתי את הדלת אחריי, לא פתחתי אותה עוד כשנשמה באפי.
    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/11/13 22:03:

      צטט: sari10 2013-10-31 17:14:52

      כמה עצוב ....

      אכן, כשבני אדם מקלקלים את הקיים בטבע זה באמת עצוב... שבוע טוב ;)

        31/10/13 17:14:
      כמה עצוב ....

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין