עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    העוגה האחרונה

    3 תגובות   יום שלישי, 29/10/13, 17:23

    האור היה חזק מדי. הבזק הפלאש גרם לעיניו לצרוב ולדמוע. עוד כמה זמן? תהה לעצמו. לבסוף האיש הגדול הוריד את המצלמה. 

    `זהו. סיימנו` אמר. 
    הילד נאנח בהקלה וניגש לאכול את פרוסת העוגה שחיכתה לו על השולחן. הוא היה אחרון בתור שהמתין להצטלם, כמו כל דבר בחייו. עד מהרה הוא מצא את מקומו בין שאר הילדים. מקשיב. מתבונן. 
    לפתע הדלת נפתחה והגננת הורתה להורים להכנס. פרצופים של אנשים מבוגרים, צעירים, רזים, שמנים-כל ילד קפץ משמחה כשזיהה את האדם שטפח על שכמו וקרא לו לבוא הביתה. 
    הילד טעם מהעוגה שוב.
    היא טעימה , חשב. זה אחר זה יצאו ההורים בלווית ילדיהם, משלבים יד ביד ומשוחחים בניחותא על משחקם היומי בארגז החול, על הצלם והתמונה שלהם שיקבלו במסיבת סיום, ועל הגננת הנחמדה שהביאה להם פרוסת עוגה ומיץ פטל. 
    הילד סיים לשתות את כוסו.
    הצלחת היתה ריקה. הוא החל לשחק בשרוכי נעליו הפרומים שהיו מלוכלכים ושחוקים, חיטט באפו כעבור רגע ואז הביט בתמונת אם המחבקת את בנה שעל הקיר. הגננת חייכה אל ההורים העוזבים, מהנהנת בראשה ומנופפת בידה. ואז, רק כשעמדה לסגור את הדלת, ראתה אותו. 
    "נו באמת. אל תגידי שהיא עשתה זאת שוב פעם", אמרה לו בתוכחה כמורה המבקשת מענה מתלמיד תיכון שאיחר לכיתה. הילד פנה להביט בה בעיניו השחורות, מבט נעלב שפוך על פניו. "זה מתחיל להימאס עליי. טוב, צא החוצה. אני נועלת פה".
    הילד קם באיטיות מכסאו וצעד לעבר הדלת. הגננת יצאה אחריו ונעלה את הדלת אחריה.
    "בוא", ציוותה. היא הושיטה את ידה ואחזה בידו והם פנו לעבר השער של הגן. לפתע היא עצרה. "אוי שיט, חכה פה" אמרה כנזכרת בדבר מה. הילד נותר שם עומד וכעבור דקה הגננת שבה כשתיק-היד שלה תחוב תחת זרועה.  היא נעלה את השער ואז פנתה אליו.
    "היא תבוא עוד מעט, נכון?" עיניה הביטו בהמשך הדרך ואז בו. 
    הילד לא החזיר לה מבט.
    "כן" ירה במהירות. "היא תבוא". "יופי. אז ביי" אמרה הגננת והלכה בשביל הנגדי בעודה מצקצקת בלשונה משהו על חוסר אחריות. הילד נותר עומד שם, בוטש בקרקע, מתמקד באבנים בכל כוחו. 
    הרוח הקרה נשבה ופרעה את שיערו הארוך והשחור. הוא פנה אז מהאבנים והתיישב לרגלי השער הנעול, ממתין. רק אחרי שעה ארוכה שמע את רעש המכונית החונה, את הדלת הנטרקת בחופזה, את צעדיה המטופפות במהירות על מרצפות המדרכה, ורק כשעמדה מולו הרים אליה את עיניו, ומבטו היה שואל. 
    שיערה היה פרוע כשערות קש של דחליל ומשקפיה שחורים כמו הלילה, שקופיתו מופיעה בהם קטנה וזניחה. כשאחזה בידו הרגיש שהיא רועדת קלות. רגע אצבעותיה אחזו בידו בחוזקה ואז הירפו קמעה.
    "אני מצטערת" רטט קולה, והוא קלט שהיא בוכה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/10/13 21:21:
      לילד שלום :) האמא והגננת שניהן עושות טעויות, וזה קורה לא פעם ולא פעמיים במציאות כיום. אך זה סיפור מומצא אז אין לך מה לדאוג ;)
        29/10/13 19:46:

      איזה סיפור ....

      נורא עצוב.

      עצוב על הילד שנשאר ככה לבד,

      שאימא שלו לא מתנהגת כמו שאימא צריכה ...

      שהגננת ככה השאירה אותו לבד... רשלנות פושעת!

      והאימא? מה עובר עליה?

      נשארתי בתהייה.

        29/10/13 18:15:
      מרגש

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין