עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    שיחות עם הילד הפנימי

    2 תגובות   יום שלישי, 22/10/13, 17:41

    אני יושב כעת בצומת ספרים בדיזינגוף סנטר אחרי העבודה בעודי כותב את הדברים. אני מניח דף פוליו חלק מולי ומעביר את השליטה אל הילד, כמו שהבטחתי לו. אני מביט באנשים העוברים ושבים בין ערימות הספרים. אני מרוקן את הראש ממחשבות. יד שמאל מעקצצת. אני מעביר את העט אליה, ומניח אותו על הדף. אני מתחיל להניע את אצבעותיי במשיכות דיו. האותיות יוצאות גדולות וילדותיות, כמו של ילד בכיתה ג` שרק מתחיל ללמוד כתב. אני כבר לא אני.

    אני הוא.
    חלק ראשון
    אני חמוד. וזהו.
    להיות חמוד זה הכי כיף. כי כשאני חמוד אני אוהב. שי לא חמוד. הוא חתיך, שזה יותר מחמוד. כן.
    יש פה הרבה אנשים בחנות ספרים שמטיילים עם הילד שלהם לצידם. והוא לוחש להם: "אני רוצה את זה! ואת זה! וגם את זה!" אבל הם לא נותנים לו בגלל המספר הזה בכריכה למטה שגורם להם להרים גבות ולקפוץ את שפתותיהם ואז להניד בראשם ולומר "זה יקר מדי" ולהניחו חזרה בערימה.
    זה מה-זה חומרי!
    מה, הם לא יודעים שילדים כמוני כתבו את כל הספרים הללו? שהילדים האלו כתבו על מה שהם חיו בעבר, עוד לפני שנולדו, בעולם ההוא שלמעלה? שמה הם דמיינו כל היום לאיפה הם רוצים להגיע כשיוולדו, ואז הם הגיעו לפה כדי להגשים זאת.
    הרי מילה כתובה יכולה להשפיע על החומר כשיותר אנשים קוראים אותה באותו זמן ומאחדים את תודעתם. בית כנסת, כנסיה, מסגד- כולם נועדו לשם מטרה זו. לאחד את כל התודעות של האנשים בטקסט של מילה כתובה כדי לרכז את רצונם ולשלוט על החומר. בגלל זה הם יצרו את התנך, הברית החדשה והקוראן.
    מילה היא תדר של אנרגיה שמכיל פוטנציאל של בריאה מהחומר. אנשים ידעו זאת היטב בעבר, וגם אני יודע. אך היום, אנשים שוכחים.
    יש אנשים שצועקים על אנשים כל היום, אנשים שאיבדו כמעט לגמרי את הקשר עם הילד הפנימי שלהם. הם נקראים "האבדודים", אך כל אבוד או תועה אפשר להחזירו  למסלול.
    תמיד יש תקווה. היא אף פעם לא הולכת הביתה ומתייאשת מכם. היא תמיד נשארת אחרי שכולם הולכים, כי היא מאמינה שעוד תקראו לה לבוא ותאמינו בה.
    אנשים שוכחים את זה ואז שוקעים בדיכאון. כמו שי.
    אני רואה מהצד הרבה עם אוזניות ומשקפי שמש וסמארטפונים ופייסבוק. כולם מנסים בכוח לשכוח את הילד שבתוכם, להתעלם ממנו, לא להעניק לו חום ואהבה. כי הם חושבים שרק ככה הם יצליחו. רק ככה הם יתקדמו.
    לאילו אני קורא "המבולבלנים". ילד אחר פעם אמר לי שהוא קורא להם "המשתכּחים". זה יותר מתאים.
    אם פעם הילדים היו הולכים יד ביד עם מחובריהם-האנשים המבוגרים שאל נשמתם ותודעתם הם מחוברים- היום הם יודעים, רובם, שאין כבר ממי לבקש יד.
    אבל עדיין, אנחנו מנסים.
    מנסים להזכיר לכם לא להזניח אותנו, לא להתעלם מאיתנו.
    כי אנחנו חמודים. ואנו רוצים רק לאהוב אתכם, מחוברים יקרים שלנו.
    אני עדיין חמוד כי שי לוקח אותי לטיולים פה ושם. בעיקר לחנויות ספרים בגלל החלום שלו. חלום שאני הנבטתי בראשו כשהיה עוד קטן.
    אני יודע הרבה יותר משהוא יכול לדמיין לעצמו. כולנו יודעים.
    אתם פשוט שוכחים מעצם קיומנו, שוכחים שמטרתנו פה היא לעזור לכם להנות במסע החיים שלכם, להזכיר לכם שהחיים הם משחק ושאתם צריכים להשתובב ולפעמים ולעשות שטויות. כי זה נותן לנו את הכוח הדרוש למלא את ליבכם באהבה.
    ואהבה היא הכוח שיש לכם לברוא כמו אלוהים.
    שי מתחבר אליי לפעמים דרך כתיבה, ציור, משחק, שירה או ריקוד. ולפעמים כשהוא ממש אבל ממש מקשיב, אני מדבר איתו כשהוא שליו ורגוע.
    כמו עכשיו.
    אם גם אתם מבקשים לדעת כיצד להתחבר לילד הפנימי שלכם, עצמו עיניים וקראו לו. אם אינכם יודעים את שמו, אתם צריכים לתת לו שם. שם שתמיד רציתם. שם שאתם אוהבים הכי-הכי בעולם. ועכשיו עליכם לדמיין אותו. איך הוא נראה? איך הוא מתנהג? איך הוא מדבר?
    רמז: פשוט תחשבו טוב טוב איך אתם הייתם מתנהגים כשהייתם ילדים- על מה חשבתם, מה אהבתםלעשות , במה נהגתם שיחקתם, איך דיברתם.
    אם אתם לא זוכרים זאת, זה כנראה מפני ששכחתם איך זה להיות ילד.
    וזה לא טוב. ביחוד להורים של ילדים. שי מספר לי שהוריו שכחו מזמן איך זה להיות ילדים לכן הם מתנהגים כמו שהוריהם ציפו מהם להתנהג, אפילו שכבר אין אף הורה שישגיח עליהם.
    עצמו עיניים, דמיינו שאתם בבית הוריכם חוזרים מבית הספר, או מהגן, או מהחברים שאיתם שיחקתם בחוץ. מה הדבר הראשון שהייתם עושים?
    שי אומר לי שהוא כבר לא זוכר, אבל אני זוכר למשל שהוא היה רץ בסלון, חולץ נעליים במהירות, ומדליק את הטלויזיה וצופה בתוכניות מצוירות. או שהוא היה לוקח עיפרון ואז מצייר ציורים וצובע אותם בטושים.
    ואז כשהכל היה נגמר, הוא היה נרדם שם על הספה ואמא היתה מקימה אותו שילך לישון.
    הוא תוהה איך אני זוכר זאת והוא לא.
    כי ככל שאתם מתבגרים, אתם שוכחים יותר ויותר. זה טבעי. כך בנוי מוחכם הפיזי.
    אך נשמתכם כמיהה לרגעי פנאי ושעשוע כאלו שיסיחו את דעתכם אפילו לרגע מלחצי היום-יום! הוי, כמה היא היתה מאושרת אז...
    לאחר שאתם נזכרים בסצינה מילדותכם שגרמה לכם אושר, דמיינו בראשכם שאתם מתמזגים עם הדמות מהעבר שהיא אתם. ואתם נעשים אחד. השָלֵם, והמושלם.
    אז, שוחחו עם הילד שבכם.
    כדי להפתח אליכם, הוא ידרוש יצירתיות בתמורה, כי שפת הילדים היא יצירתיות.
    יתכן והוא ידרוש שתציירו בשבילו, או תשאלו אותו שאלות ותכתבו מה שהוא אומר, או שתשירו לו בחרוזים או שתשחקו איתו ותגזרו תמונות מעיתונים- מה שהוא אומר, תעשו. בלי שאלות.
    כשאתם מטפחים אותו כך מדי יום, משקיעים בו, אתם נותנים לו חיים. אתם נותנים לו אהבה.
    והוא יגמול לכם באותו המטבע.
    זה נקרא פולחן הערכה עצמית, או פולחן הערצת הנשמה. כי ככל שתהפכו זאת להרגל מדי יום, כן יקרה הדבר, בלי שתשימו לב, שאתם נהיים אנשים שמחים יותר, אוהבים יותר, מאושרים יותר.
    הילד שבכם אוהב לקבל תשומת לב כמו שאתם אהבתם כשהייתם קטנים. הוא אוהב להיות נאהב כמו שאתם אוהבים להיות נאהבים.
    דמיינו אותו נאהב כפי שלא הייתם נאהבים מעולם, והוא יהיה אחד איתכם וימלא אתכם בידע ובאהבה אינסופית מהיקום.
    התייעצו איתו כשיש לכם בעיה בחייכם שאינכם יודעים כיצד לפתור. שחקו עימו, והוא יפתור לכם אותה כאילו זה היה משחק ילדים.
    התחילו זאת עכשיו. קראו בשמו.
    ואז הוא יגיד לכם:
    "הנני".
    אני חמוד, כי אני בוחר להשאר חמוד.
    חיבוק גדול לכולכם!!!!!
     
    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/10/13 14:55:
      תודה :)
        24/10/13 09:36:
      נהדר!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין