עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';
    0

    ואף מילה על הספרינקלרים - פסטיבל אינדינגב 2013

    3 תגובות   יום שני, 14/10/13, 01:32

    שנה שלמה שחיכיתי וציפיתי וייחלתי ופיללתי. ברצינות. הפוגה באמצע השנה בדמות יערות מנשה, אמנם שהייתה מצוינת, לא נגעה בקרסולי החוויה שמספק המדבר המאובק. ביציאה מתל אביב, פקקים אימתניים. הווייז מאתחל את חישוב ההגעה לעתים תכופות. "שיט, הפסדנו כבר 4 דק' אינדי", ידיד שלי אומר.

    ולא לחינם. בשנים קודמות זה היה הפסטיבל שהעיף אותנו לשמיים והשאיר אותנו שם הרבה הרבה אחרי שהסתיים.

    האינדינגב. חווית המוסיקה העצמאית במדבר. שלושה ימים ועשרות הרכבים מוסיקליים חדשים יותר או פחות, במה שמספקת חשיפה עצומה וקהל יפה, צמא ומאושר.

    אנחנו מגיעים ומצטרפים לחברים שנמצאים שם כבר מהצהריים. בחלוף שעתיים המאהל שלנו הופך מחנה וביום למחרת לא יהיה מנוס מליצור שכונות, דרום צפון וכמובן – אינטגרציה. ולא בכדי אני מציינת את המאהל שלנו. אני אחזור לזה.

    הולכים נרגשים לאסוף את הכרטיסים ולקבל את הצמידים המיוחלים. ההתעקשות חסרת הפשר של הבחורה בקופה להציג גם מספר הזמנה, אחרי שבשאר העמדות הסתפקו רק בתעודה מזהה, מעייפת ולא ברורה. אבל גם את זה עוברים. אפילו שמחים לגלות שהצמידים שלנו השתדרגו הפעם, צמידי בד שלא חונקים את פרק היד. גם לזה אני אחזור.

    מרחוק אני שומעת צלילים מרתקים. לולה מארש בשלבי סיום ואני פספסתי. מתבאסת, אבל בקטנה. יש עוד כל כך הרבה הופעות טובות, אני בטוחה, אין מה לבכות אם אחת התפספסה לי מבין התורים.

    נכנסים למתחם. הכניסה ממקום אחר. מהר מאוד מתברר – זה ממש לא מה שהכרנו. במת הפיל היא זו שהייתה בעבר במת הקוף, כלומר – הבמה הגדולה משנים קודמות היא כעת על תקן הבמה הקטנה. במת הקוף עברה למתחם אחר, חדש. בתחתית הגבעה נפרש שטח עצום והיא עצומה אף היא. הנה נופל האסימון – אינדינגב השביעי הוא כבר לא האינטימי והקטן. עכשיו כל אחד מבאי הפסטיבל יחליט בעצמו אם זה טוב או רע. אני עצמי סיפקתי מונולוג קורע לב בשובי מהאינדי הקודם על כמה זה חשוב שיש פסטיבל כזה וכמה חבל שאין יותר כמותו. להתבאס כעת על זה שהוא גדל ושינה פאזה, זו צביעות. יותר ויותר קהל שנחשף זה לא רע בכלל. גם אלו שבאים בשביל מרינה מקסימיליאן בלומין, ודאי לא יזכרו דווקא אותה. אבל באמפרים למיניהם במהלך הדרך קצת מקשים על הפרגון חסר הפקפוק והנה, בפעם הראשונה, אין לי רק דברים טובים להגיד על האינדינגב.

     

    התרחבנו, קול – אז מה אם שומעים היטב את ההופעה. של ההרכב המקביל.

    כשלונא אבו נאסר אומרת "וואלה, לא ידעתי שיש לנו יש דאבל בס" כש Black Guru מפציצים, כשרועי דהן מתבאס "דווקא בשיר פסנתר" כשסיסטם עאלי מרעיפים בווליום, יש לנו פה בעיה קלה. ואני בכלל לא אתחיל לדבר על האמנים המסכנים בבמת החיפושית (במה קטנה שמוקמה בין השירותים לבין במת הפיל) שבקושי הצליחו לשמוע את עצמם. למה לא לחשוב על דרך יותר יצירתית למקם את הבמות כך שהקהל יוכל לשמוע רק את האמן שמופיע בפניו ולא גם את ההרכב שמופיע במקביל לאותו אמן? בעוד האינטימיות של הפסטיבל הקודם גרמה לקרבה בין הבמות להתקבל בסלחנות, אפילו בחיבה, עכשיו, כשאתם כבר יותר גדולים – זה לא עובר בשקט. תרתי משמע. אפשר לחשוב על דרך יצירתית יותר למקם את הבמות. ואם כבר, אפשר לגזול עוד טיפה מהשטח המגודר לאמנים ולהכניס פנימה את במת החיפושית האקוסטית, לתת לה את הכבוד הראוי. אחרי הכל – היא הציגה כמה אמנים שלחלוטין שווה לעקוב. היה נחמד אם אפשר היה לשמוע אותם כמו שצריך.

     

    התרחבנו, קול – אז מה אם רכישת כרטיסים לא מבטיחה כניסה

    תכלס, נאמר הרבה על פיאסקו הכרטיסים. לא נכנסת למי אשם, מי לא, מה היה, מה היה צריך להתנהל אחרת. לא מעניין אותי. ובטח שלא מעניין את קוני הכרטיסים המסכנים. ואולי עבורי זה היה נשאר כותרת בעמוד ראשי של אתר אינטרנט, לולא היה זה מקבץ סיפורים שכל אחד מהם מרגיז בפני עצמו. שישי בצהריים, מגיע אלינו למאהל עוד חבר. הוא קנה כרטיס מלא, אבל קרו החיים והטרגדיות שלהם ונבצר ממנו להגיע עד שעות הערב המאוחרות. הפסטיבל הוא סוג של קרן אור מנחמת, נדרשת. אנחנו יושבים אתו במאהל על בירה, מקשיבים לסיפורים העצובים של החיים, מתרגשים אתו לקראת האנקדוטות הנעימות של הפוגת הפסטיבל. עוזבים אותו להתארגנות אחרונה לפני שיאסוף את הכרטיס, נכנסים חזרה למתחם ההופעות. כשאנחנו יוצאים חזרה להביא איזה משהו חם ללבוש, הוא כבר ארוז ומוכן לתזוזה. מה שהוא מספר נשמע באותו רגע כל כך הזוי. בעצם, זה עדיין כל כך הזוי, ולא משנה שאת הסיפור הזה חולקים בין 300-500 אנשים (תלוי לאיזו גרסה מקשיבים – גרסת המשטרה או גרסת ההפקה). הוא אמנם קנה כרטיס כבר לפני חודש, אבל למתחם הוא לא נכנס. לא משנה הצעקות, ההלם, התחינות – כלום. הלך כלעומת שבא. סיפור אחד קטן אבל פשוט לא מתקבל על הדעת. אולי השנה השקיעו בצמידים, אבל מה זה משנה אם אי אפשר לקבל אותם?! ושוב, לא נכנסת לגרסאות, למי אשם, לא אשם, מי היה, מי טעה בספירה, מי הכניס יותר מדי, מי לקח צמידים, מי גזר צמידים, מי אכל למי את הגבינה. כשאנשים קונים כרטיס מראש, מתכוננים ימים, שבועות ואף חודשים לקראת, אורזים את עצמם פיזית ובעיקר נפשית, מגיעים מכל קצוות הארץ, מי ברכב ומי באוטובוסים ומי בטרמפים ואז סוגרים בפניהם את השער, רק הקהל צודק. והקהל לא נכנס. דחילק, היה אפשר להתאמץ קצת, הסימנים האדומים היו שם כבר משעות הבוקר. אפשר היה לפחות לנצל את הפלטפורמה הפייסבוקית ולהתריע מראש, לתת לרשת לעשות לה כנפיים. אבל לתת לזמן לעבור ולקוות שזה יסתדר, זו בועה אחת שהאינדינגב לא יכול להרשות לעצמו. גדלתם, סבבה. זה כבר לא מתקבל בסלחנות.

     

     

    • והייתה גם מוסיקה – הנה רשמים

    אני זוכרת הופעות בשנים קודמות שיצאתי עם הלשון בחוץ. שהיו יותר מדי כאלו ולא ידעתי על מה לכתוב קודם ואיך לרסן את עצמי. הפעם, אני קצת יותר רגועה.

     

    שיבוצי ליינאפ מחרבים

    סער ליבן – היוצרת המקסימה והעצובה שרוב הסיכויים שלא הייתם בהופעה שלה, כי הייתם עסוקים בלקוות שאביתר בנאי ישיר משהו אחר. הסיפור העצוב שמתחבר לאינדינגב מכל זווית, השירה הנוגה, הקול החזק והבטוח – הכל מזמין חוויה מצמררת. יוצרת שבכל שיבוץ ליינאפ אחר, הייתה מרטיטה לכם את הלב. דילמות, כאב, נבירה בעצבים החשופים, מחליפה את עצמה לדעת בין האקוסטית לחשמלית וגורמת לרצות לחבק אותה ולא להרפות.

    לונא אבו נאסר – בדרך לשטיפת הפנים במראה האמיתית, מסירה קורים של בוקר, אני חושבת שאני הוזה. נינט? ובערבית? ובמוסיקה מהפנטת?! כמו קסם אני נמשכת לבמה לגלות מישהי יפה אפילו יותר ומוכשרת עד כאב. שירים קטנים ואישיים, קול מדויק ומקסים, צניעות וביישנות, ערבית ועברית שמתערבבות לשפה אחת. תנו לי ממנה עוד ועוד ועוד. זה סביר להניח קרה בזמן שרובכם הייתם עסוקים בלהיאבק בשק השינה הלוהט באוהל.

    Crunch 22 – אין ספק ששיבוצי ערב-לילה יכולים להיות הברקות. טאטרן ביום חמישי באחת בלילה בבמה המרכזית, למשל, זה שיבוץ גאוני. אבל בליל שישי, אחרי מרתון התפוחים וטייני פינגרס, גם החזקים ביותר יכולים להישבר ולגרור עצמם עייפים חזרה לאוהל, או לפחות, להמרח במתחם הבמה הגדולה ולא לזוז משם. אני מגיעה לבמה הקטנה בזכות התופעה דן מאיו, המתופף ההו כה פאקינג מעולה של טאטרן. מתמקמת בשורה הראשונה במרכז, בזווית ישירה לפלא האנושי. יחד אתו, ארז טודרס על הפטיפון ותומר ברוך על הקלידים, תותחים בפני עצמם, מספקים מוסיקה פסיכדלית מהפנטת. כך ייצא שבשנה הבאה, כשהם יופיעו בבמה המרכזית, יהיו הרבה שיגידו – איזה קטע שהיינו באינדי בשנה שעברה ולא היינו בהופעה שלהם.

     

     

    איזה קטע שהייתי באינדי בשנה שעברה ולא הייתי בהופעה שלהם (וגם השנה לא הייתי)

    ויתרתי – לא יצא. ואחר כך אמרו, איך לעזאזל פספסת את התופעה. ואז יצאו החולצות והכובעים. ובכל פעם שהם הופיעו בכל רחבי תל אביב, לא הצלחתי לתזמן. ופעם אחת כמעט, אבל רק לפינאלה המרשים. ואז יצא יניר האחמ"ש ובכלל הרגשתי חור בהשכלה. ואז החלטתי שחלאס, ולהופעה הבאה עשיתי שמיניות והגעתי. ועזבתי אחרי 4 שירים. אין ספק ששואו הוא עסק לא מבוטל. ועדיין, שירים שבנויים רק ממשפט אחד שנון והרבה רעש זה כבר אוונגרדי מדי לטעמי הישיש. זו לא יכולה להיות ההופעה הכי מטורפת. אולי ההצגה הכי מטורפת. כשאיתי זבולון יארוז את הכישרון שלו (ויש לו ממנו בסטוקים) לתיאטרון, אני אהיה בשורה ראשונה. בינתיים, הם כנראה מקדימים את זמנם ואולי יום אחד ייפול לי האסימון ואבין שהייתי כסומא באפילה. מה שאולי עדיף - ראיתי לאחר מכן תמונות מההופעה, פספסתי חתיכת שקים.

    אסתר רדא – באינדי הקודם הייתי עסוקה בלהבין שערק מפיל אותי. והיה הרבה ממנו, כי זה היה במחיר הישן. כך יצא שאסתר רדא הופיעה ולי לא היה שמץ. את החור בהשכלה השלמתי בהופעות אחרות שלה, שהלכו והתרבו. כשראיתי את הליינאפ לראשונה, היה לי ברור שהפעם נשארים עד הסוף, אין מצב אחרת, אסתר רדא סוגרת את הפסטיבל! אבל העייפות ושיבוצים שברובם לא הפילו מהרגליים ליום האחרון, עשו את שלהם. בשעה אחת בצהריים הפיתוי היה גדול מדי וקיפלנו את האוהל. היא בטח הייתה מעולה, על אחת כמה וכמה שדן מאיו היה שם – אבל יאללה, Life Happens

     

    ראיתי בעבר כל כך הרבה פעמים שאולי קצת נשבר לי?

    טייני פינגרס – מה היה שם? באמת שניסיתי, אבל הקסם לא חזר על עצמו, לפחות לא בשבילי ולקראת הסוף כבר עזבתי. מזל ש Crunch 22 היו שם לאחר מכן להחזיר לי את האמונה בקסמים.

    מארש דונדורמה – אם יש להקה שראיתי באמת עשרות פעמים, זו הלהקה הזו. מהופעת הרחוב הקסומה לפני שמונה שנים, כולל כל האלבומים, הכרת שירים, התאהבות טוטלית בדותן יוגב הכריזמטי – איך אפשר לפספס? בטח ובטח בפסטיבל שרק שיווע לחוויות חושיות חוץ גופניות. אבל לא הפעם. ההופעה חסרה את האנרגיה הרגילה, הבמה הגדולה הייתה גדולה מדי ויצרה ריחוק כפוי והחוויה לא הייתה מקפיצה כבעבר.

     

    עוד טובים שכדאי לציין

    רוקפור – בסדר, כולנו יודעים ומכירים. האלבום החדש שלהם טוב במיוחד וניתן לו הכבוד הראוי. ניצן חורש לא התחבר לי לחגיגה, אבל ניחא.

    שי צברי – לטעמי, ביערות מנשה הוא היה הרבה הרבה יותר טוב. אבל השיבוץ הגאוני בליינאפ לו זכה הפעם, אחרי ההופעה האמביוולנטית של אביתר בנאי (בה אמנם לא הייתי, אבל כל החברים שלי יצאו ממנה עם פרצוף נפול וסימני דיכאון עזים) הפך את הקהל למעריץ שמח ומושבע. הוא סיפק את החפלה המתבקשת ולו רק יכול היה לרדת ולהתערבב עם הקהל, היינו עשויים להיות עדים לחזיות מתעופפות באוויר. בטח ובטח כשעוזי פיינרמן עלה להתארח ושדרג את ההיסטריה.

    טאטרן – טוב, נו, די. עילוי ומושלמות ומילים אחרות שגורמות לתחושות שאני לא יכולה לכתוב כי הן נתונות לפרשנות לא צנועה. הנה הרכב שממש לא נמאס. אופיר בינימינוב, תמוז דקל ודן מאיו. רבאק!!!!

    ניב אסט – ניסיונות אלקטרוניים מוצלחים ונונשלנטיות מתבקשת. והכל הוא עושה לגמרי לבד.

    The Betty Bears – סווינג מענג, בלק בטי הכריזמטית (אלה דניאל) וחבורת נגנים ששוגרו משנות ה 20, כולל החליפות והקוליות. אם קשה לכם עם האנגלית, תמיד אפשר להגיד "הדובים של בתיה".

    נועה קורנברג – טקסטים אישיים בעברית כנה ושירה שמפלחת את הלב.

    On & The Off's – האנרגיה שלהם יכולה לעשות את ההופעה ויכולה באותה מידה להרוס אותה. הפעם היא עשתה, ביג טיים. וזה קרה בצהריים!

    הילי בוימל – לא צריך יותר מגיטרה אקוסטית, קול מחשמל ושירת פולק נעימה. זה בטח לא מזיק כשהיא גם, במקרה, כל כך יפה.

    גיטלה ועדן לשם – קאנטרי אקוסטי והרמוניה ווקאלית מצוינת. היה כיף

    מארק אליהו – דז'ה וו לטיול בתורכיה מלפני עשור, שנמשך גם לתוך המאהל השכונתי שלנו, כשאחד הנגנים הצטרף אלינו לסשן נגינה ושירה לוהט.

    Bucharest – זה לא פסטיבל בלי הרכב ששמע הרבה סמית'ס. היה כיף.

    סיסטם עאלי – כור היתוך של היפהופ זועם עם קצב משלהב שגרם לקהל לקפוץ לכל הכיוונים. ואני בכלל לא משוחדת בגלל שגם לונא אבו נאסר הייתה שם.

     

    ברור שהיה כיף – גם אם לא הייתי שיכורה

    The Flying Baby 

    התפוחים

    (לא באמת צריך לפרט, נכון?)

     

    הפסדתי ואכפר בחודשים הקרובים

    הודנא אפרוביט אורקסטרה

    UBK

    Soda Fabric

    לולה מארש

     

    מילה לסיכום אם שרדתם עד לכאן

    מזל שהייתה מוסיקה, בסוף – זה הרי כל העניין והסיבה לשמה התכנסנו. אבל, אי אפשר להתעלם: סיום הפסטיבל בטונים צורמים מותיר שאלות וצורך דחוף בהפקת לקחים. או כמו שידיד שלי אמר: זה לא ימנע ממני להגיע גם בשנה הבאה, אבל עוד שניים-שלושה כאלה ואני כנראה אוותר.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/10/13 11:56:
      מממממ.... אז שווה ללכת בשנה הבאה?
      סער ליבן - שם מוכר לי לטובה מימי "במה חדשה"...חבל שהיה בלגן.
        14/10/13 14:54:
      "..מחליפה את עצמה לדעת בין האקוסטית לחשמלית וגורמת לרצות לחבק אותה ולא להרפות." כזו היא סער ליבן. אביטל - תיאור מעולה.

      ארכיון

      פרופיל

      pro 1984
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין