עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    נטע זר

    על החיים באמסטרדם, על עיתונות, על לימודים בחו\"ל, על תרבות, בניסיון לקרב את העולם שלי לעולם של אחרים ולהפך.

    0

    "כולם מכורים להרואין, אני ברחתי לאירופה"

    13 תגובות   יום שישי , 25/1/08, 13:12

    כשג'סיקה, השותפה האמריקאית שלי, יושבת בפיג'מה פרחונית על מיטת היחיד של המעונות קשה לי לקשר בין הבחורה החייכנית שבקושי מגרדת מטר שישים ובין סיפור החיים שהיא עומדת לספר. אם הייתי מפיקה הוליוודית הייתי פוסלת תסריט שמבוסס על חייה מטעמי דרמטיות יתר וחוסר אמינות. אבל מה שמדהים בסיפור של ג'סיקה הוא לא שטף האירועים והטרגדיות, אלא העובדה שמדובר בסיפורם של מיליוני אמריקאים שחיים בשכונות העוני של הענק הקפיטליסטי. וכשילדה בת 20 מגוללת את הסיפור הזה, הצד האפל של החלום האמריקאי נחשף במלוא כיעורו.

    "הכל התחיל בגיל שלוש. ההורים שלי התגרשו כי אמא שלי התמכרה להרואין והתחילה למכור סמים בשכונות השחורות של בולטימור, שבה נולדתי. אחרי הגירושים אבא שלי ניסה לחטוף אותי ואת אחי הגדול. בסוף זה הגיע לבית משפט והשופט החליט לקחת ממנו את המשמורת עלינו ואסר עליו לראות אותנו עד גיל 18 ללא פיקוח. מאז ראיתי אותו בערך 15 פעמים, הפעם האחרונה היתה לפני ארבע שנים. הוא בא בחג המולד לבית של אמא שלי וחנה מחוץ לבית. ניגשתי לאוטו ודיברתי איתו קצת. אחרי כמה דקות אמא שלי גירשה אותו. מאז לא דיברנו".

    "בבולטימור או שאתה מוכר סמים או שאתה מכור לסמים. אמא שלי ובעלה השני היו מכורים שגם מכרו. בין גיל ארבע לגיל 11 לא היה אוכל בבית ואמא שלי לא תפקדה בשום צורה. זו היתה המציאות היחידה שהכרתי אז זה לא נראה לי משונה. כשהייתי ממש רעבה הלכתי לסבא וסבתא, שגרו באותה שכונה. לא סיפרתי על המצב בבית לאף אחד כי זה היה נראה לי נורמאלי ורוב החברים שלי חיו במשפחות הרוסות. בגיל 10 מצאתי בבית מחטים של אמא שלי ואני זוכרת שנבהלתי ורצתי לרחוב. הפסקתי ללכת לבית ספר באותה תקופה והתחלתי לעשן מריחואנה, לשתות אלכוהול ולעשות שטויות עם בנים. אני לא יודעת אם אמא שלי ידעה כמה מצבי גרוע אבל לא היה לה אכפת אז זה לא ממש משנה".

    "כשהייתי בת 13 אמא שלי החליטה להיגמל ונרשמה לתוכנית לקבלת מתדון. יום אחד תפסתי את בעלה מנסה לשכנע את לואיס, אחי הגדול, למכור איתו סמים. הלשנתי עליו לאמא והיא החליטה להתגרש. אחי התמכר לסמים בגיל 14 ועשה הרואין והרבה שטויות. אמא שלי העיפה אותו מהבית אחרי שהוא גנב ממנה כסף והתחיל למכור ברחוב. לא דיברתי איתו כבר חמש שנים".

    לבן זה חלש

    "תקופת התיכון היתה קשה. הייתי בבית ספר ציבורי שיש בו תלמידים מכל מיני שכונות בבולטימור. היתה המון שנאה ללבנים והמון גזענות נגדם. להיות לבן בתיכון היה להיות חלש. קראו לי בשמות והציקו לי. פעם תלמיד שחור ניסה לשדוד את לואיס וחבר שלו, וכשהחבר התנגד הוא ירה בו ופצע אותו בכתף. אני הייתי מספיק חכמה לשמור מרחק ולא להיכנס לשכונות של השחורים, אבל זה היה קשה. הברזתי המון ועשיתי שטויות, אבל איכשהו היו לי תמיד ציונים טובים אז אף אחד לא שאל כלום. בדיעבד אני יודעת שכל התיכון הייתי בדיכאון מאוד עמוק, אבל אז לא הבנתי את זה ולא ביקשתי עזרה".

    "בגיל 17 החלטתי לעזוב את הבית ולא לחזור לעולם. נדדתי בין מקומות. עבדתי חצי שנה כחשפנית בפאב בשכונה לא טובה. בחרתי בעבודה הזו כדי להחזיר לי את השליטה על החיים, על הגוף. אהבתי להרגיש נחשקת, סקסית. אבל כל החשפניות האחרות היו מכורות להרואין וזה היה קשה להסתדר איתן אז אחרי כמה חודשים עזבתי. ישנתי אצל חברים ואז הלכתי לקולג' וגרתי במעונות".

    "יום אחד ישבתי בפיצרייה והיה שם בחור שחייך אלי. חייכתי אליו חזרה. התחלנו לדבר והתאהבתי בו לגמרי. קוראים לו דיוויד, הוא ספר בן 40 מבולטימור וכבר שנתיים אנחנו גרים ביחד. טוב לי איתו. בזכותו התחלתי ללכת לטיפול והבנתי הרבה דברים. אני חושבת שיש לי המון בעיות שאני עוד צריכה לפתור אבל אני בדרך הנכונה. זה יקח הרבה זמן, אולי כל החיים, להתגבר על מה שאמא שלי עשתה לי".

    "ביקשתי מהממשלה מלגת לימודים לאמסטרדם כי היה לי רע והרגשתי שאני חייבת לצאת מארה"ב ולהיות קצת לבד עם עצמי במקום אחר, נקי. יש שיטה ממשלתית לקבוע כמה כסף המשפחה שלך יכולה לתרום ללימודייך. יש להם מדד שבנוי מכל מיני קריטריונים ובסוף נותנים לך מן ציון. הציון שלי היה אפס – חוסר יכולת מחולט לקבל מימון מהמשפחה. כשזה המצב די קל להשיג מלגה, גם אם הציונים שלך לא כל כך טובים. הם נותנים לי 12 אלף דולר לשנה ומכסים את שכר הלימוד פה. זה מספיק לי. אני לא כל כך רגילה שיש לי כסף".

    "אני כאן כבר חצי שנה ולא דיברתי עם אף אחד חוץ מדיוויד. אני לא מתגעגעת אליהם. אני כועסת. אני חושבת שהרבה אנשים אשמים בסיוט של בולטימור. יש שם שכונה עשירה בשם 'פדרל היל' שחיים בה יאפים לבנים שגרים ליד הנמל, שהוא האטרקציה העיקרית של בולטימור. אף פעם לא היו לי חברים משם. אני מאשימה את ממשלת ארה"ב שגרמה לפער כזה בין העשירים לעניים ויצרה מלכודת עוני שאין סיכוי לצאת ממנה. אין לי פתרון להציע, כבר מאוחר מדי לתקן".       

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/2/08 20:38:

       

      צטט: arana 2008-01-26 13:25:05

       

      מומלץ לראות the wire

      סדרה מעולה על בולטימור שמתארת בדיוק את החיים שהשותפה של נטע מספרת.

       

      סדרה מצויינת.

       

      פוסט חשוב.

        28/1/08 22:10:

      שנה שג'ו מציק לי, תפתח כרטים בדה מארקר..  לא התייחסתי.  ופתאום אני פותח את עמוד הארץ באינטרנט ורואה בלוג של נטע אלכסנדר.. נפלתי מהכסא, שברתי ציפורן והבאתי לעצמי וואחד כאפה..  כן זו נטע!!!!!

      יפיפה שכמותך.. מתי פרסת כנפיים ועפת להולנד?  מה שלומך?

      זה בטח לא המקום לסוג כאלה של התכתבויות אבל הייתי חייב.  

      אני אדבר עם ג'ו ואקח את המייל שלך, אוהב ומתגעגע משדרות העיר המופגזת..

      דוד חיים סעידוב...

      נשיקות וחיבוקים..

      את כותבת נהדר.....

        27/1/08 16:39:
      נטע,את צודקת. מיהרתי לשפוט את ג'סיקה. אני לא פגשתי אותה מעולם וכבר קבעתי שהיא כזו. Mea culpa. 

      עכשיו לשאלה האמיתית שהצגת. הבחנת נכון ש"העובדה שמדובר בסיפור קיצוני אינו הופכת אותו בהכרח לסיפור ייחודי." עליי להוסיף שגם לא בהכרח תדיר.

      בכל מקרה, ספרה של ברברה ארנרייך, מעניין ככל שיהיה, אינו מחקרי (מה לעשות למדתי הרבה ואמשיך ללמוד כל חיי בפקולטאות ל"מדעי" החברה והרוח ו"יש סטנדרט").כאמור, ההבחנה שלך היא כל- כך נכונה אבל גם כל-כך חסרה. אני לא אטען לעולם שארה"ב היא עולם שכולו טוב ומצד שני לעולם גם לא אטען שארה"ב היא מקום שכולו רע (כפי שציינת גם את שארה"ב היא זו שממנת את שהותה של ג'סיקה באמסטרדם). ולהזכירך את הערותיי בתגובתי הקודמת, אני האחרון שיסנגר את ארה"ב. לעתים אני אפילו שוקל האם להפסיק לחדש את הדרכון האמריקאי... נחזור לעיקר,  הכתבה של ורד לוי אכן הציגה מציאות קשה. אבל חובה עלינו לזכור שזו לא המציאות הכללית. בטח ובטח שלא בישראל, שאע"פ שמתדרדרת לה בשנים האחרונות במדרון הקפיטליסטי החלקלק ורב הפשע, עדיין נמצאת לה אי שם ברשימת מדינות הרווחה. עכשיו לענייננו ממש, המציאות הקשה בארה"ב היא עובדה. אם בהדגמות עסקינן אז יש באמת איזורים בבולטימור שמסוכן ללכת בהם בשעות הלילה, גם בקבוצה של 2-3 אנשים. אבל משום מה אנשים שוכחים שבאיזורים אלו גרים עשרות אלפי אנשים ולא כולם רוצים למכור לך סמים או לשדוד אותך. רובם הגדול עובד קשה מאוד, מתפרנס בקושי וחולם על חיים טובים יותר למשפחה.  נכון שבתי-הספר באיזורים אלו הם בד"כ גרועים וכיוון שההורים נמצאים בעבודה שעות ארוכות חינוך הילדים לא מוצלח במיוחד ומכאן מתחילות בעיות. אבל חשוב מאוד לזכור שארה"ב היא a vast open space, ולא רק רובע גרוע בבולטימור ושגם רובע זה הוא לא מה שרואים בסרטים. הפושעים והמסוממים עושים רעש ונמצאים ברחובות, הרוב השקט ושומר החוק לא נראה בד"כ (הם בעבודה). ככה זה בכל מקום.  נקודה נוספת שיש לי היא שה"חלום האמריקאי" לא  חייב להיות ממומש בשכונה גרועה. אחד הדברים היפים שיש בארה"ב הוא העיירות הקטנות (למי מכם שלא הספיק לטייל לאורכה ורוחבה של ארה"ב האמיתית, מעבר לערים גדולות ומונומנטים, זה מומלץ בחום). אנשים נוהרים לעיר הגדולה ושם התחרות קשה. לו הייתי אני מהגר עבודהאו פועל קשה יום הייתי ודאי מחפש את המקום בו התחרות מרוסנת יותר, עיירה או עיר לווין שקטה (עיר לווין שם זו לעתים עיר מאוכלסת יותר מרחובות. משמע זה לא "חור"). פשוט כולם רואים את ניו-יורק, אל.איי ודומיהם בסרטים ונוהרים לשם.   אם את רוצה לכתוב על מקום באמת גרוע שאחוזי החולים והעניים שבו עבר מזמן כל גבול נתפס, מקום בו המציאות היא באמת אשמת ה"מערב" והקפיטליזם(אולי המרכנתיליזם) ללא עוררין, כתבי על אפריקה. נכון שזה לא רלוונטי לבלוג שלך..  זוהי פשוט הצעה תיאורטית שגם ממחישה את הטענה שלי וההתעקשות שלי לא לדבר על ארה"ב מלאת האייפודים בזמן שבאפריקה יש.. או בעצם אין כלום.  ע.ש. אגב, נדמה לי שאת מתעניינת בנאראטיבי-על שוברי מוסכמות קפיטליסטיות (ונסלח לך על זה רק כי הבלוג שלך נחמד.) אז אם יצא לך תקראי את הספר של מייקל הארדט ואנטוניו נגרי   "Empire"
        26/1/08 22:23:

      בתור מי שבילתה חלק מילדותה בעיר בולטימור, עליי לציין שלמרות שהסיפור הזה נשמע מופרך לחלקכם, יש בו יסודות רבים שהם פשוט מובנים מאליו למי שמתגורר בעיר אמריקאית גדולה. במקרה של בולטימור, אכן יש שכונות טובות, טובות פחות ומזעזעות לחלוטין, אבל חלק מהשוק הנוראי הוא האופן בו החיים של כל האוכלוסיות האלה מתנהלים במקביל ללא התערבות או שינוי אמיתי.

       

      בשנים שבהן למדתי בבי"ס ציבורי בחלק לבן של העיר, היו מגיעים גם אוטובוסים שהיו מביאים תלמידים ממערב העיר, כחלק מתכנית טינטגרציה לחטיבות הביניים. עד המפגש ההוא לא הכרתי ילדים כאלה, שמה שעבורי היה סרטי פשע וסמים היו עבורם חיי יום-יום והמציאות שאחיהם הגדולים עברו, שהייתה ברורה גם להם ככל שבגרו.

       

      ואגב, לא צריך להרחיק עד בולטימור או מעונות קוסמופוליטיים כמו של הכותבת כדי לפגוש בקורבנות תעשיית הסמים - כאן בארץ, ספקן קטן שלי, תמצא מכורים להרואין שנחשב בעיני האירופאים כזן ממכר וקטלני במיוחד של הסם, שגם לא עולה יותר מדי מדי (בטח לא כמו מנה של סם נוצץ יותר כמו קוקאין), אלא שכאן מסרבים להפנים שיש דבר כזה, להוציא בקרב קבוצות קטנות של עולים מבריה"מ לשעבר או אסירים משוחררים, שישנם אנשים צעירים ששירתו בצבא, עבדו בעבודות נחשבות וחיו חיים די נורמטיביים עד המפגש עם ההתמכרות.

       

      כנראה שיותר נוח להתכרבל מול הממיר של הכבלים ולפנטז שהכל קורה על סט, או לפחות הרחק מאיתנו. 

       

       

       

       

        26/1/08 13:25:

       

      מומלץ לראות the wire

      סדרה מעולה על בולטימור שמתארת בדיוק את החיים שהשותפה של נטע מספרת.