כמה קילומטרים ספורים מטבריה שוכנות להן כמה נקודות חשובות בסיפור הישראלי ציוני. בטיול האחרון שלנו באיזור בחרנו לנו כמה נקודות וסיירנו בינהן.

בדרומה של הכנרת, הימה המתוקה הנמוכה בעולם הוקמו בזה אחר זה שלושה ישובים שנשאו את שמה. בשנת 1908 נוסדה המושבה כנרת,ולידה נוסדה חוות כנרת.בהמשך נוסדה גם קבוצת כנרת בסוף 1913.

בכניסה למושבה כנרת , נמצא הרחוב הראשון ,ובו בתי המייסדים הבנויים מאבן בזלת. אחד הבתים הוא בית משפחת טריידל הגבוה משאר הבתים ברחוב ועליו כתב יעקב פיכמן :

עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת
אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת,
גַּן אֵל שָׁם נָטוּעַ,
בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ.

מִי גָּר שָׁם? רַק נַעַר
כָּעוֹף בִּדְמִי יַעַר!
לוֹמֵד שָׁם תּוֹרָה הוּא
מִפִּי הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ.

הישוב שנוסד בידי איכרים מהמושבות הותיקות בארץ, שינה את אופיו ואוכלוסיתו לכפר של בני העלייה השנייה.חוות כנרת  שנוסדה כדי להכשיר חקלאים יהודים לעבודת הארץ ,היוותה מקום בו עוצבו צורות הישוב של קבוצה,קיבוץ,ומושב. ובנוסף בה קמו כמה מפעלים חשובים בארץ כמו: תנובה,סולל בונה,והמשביר. גם אירגון ההגנה נוסד פה.

בהמשך הגיעה למקום קבוצה מפועלי רחובות בהנהגת בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג ונח נפתולסקי , בקבוצה זו הגיעה לראשונה לכנרת רחל בלובשטיין (רחל המשוררת).

בשנת 1911 הוקמה פה, חווה לימודית להכשרת פועלות לעבודה חקלאית, בחווה הקצו לה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים. החוויות של רחל המשוררת מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה.

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –
עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;
לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל
הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

גם המשוררת אלישבע (נוצריה שעלתה עם בעלה היהודי) קבורה פה,  חייה הטרגיים כללו,התאלמנות, גידול ילדה קטנה לבד,קושי להתפרנס,עזיבת הבת עקב נישואיה לחיל בריטי, ומוות במחלה בטבריה,עם סירוב לקבור אותה בחלקה יהודית.

 בשמיים גיל וצחוק
אור הבוקר מתוק
בא צלצול פעמונים
מן הכפר הרחוק

כסות אדים כחלחלים
במרחק כגלים
בלי ים
תעלומות
לעיני מתגלים

לי הים ולי סירה
כה קלה, מהירה
תשאני
למרחק
על גלי השירה

ומעבר לימים
היכלי אור קמים
שם ארד ואכנס

אל קרית הקסמים

קבוצה שיצאה מהמקום ייסדה את דגניה "אם הקבוצות", דגניה א נוסדה בשנת 1910 ,והיא היוותה את הקיבוץ הראשון בישראל. בין המיתוסים ששמורים לדגניה, אחד החשובים הוא עצירת טנקי האוייב הסורי בבקבוקי מולוטוב בשערי הקיבוץ בשנת 1948.

מסופר שמגיני דגניה א' ודגניה ב' בלמו את הצבא הסורי שפלש לעמק הירדן. טנק סורי שהגיע לפתחה של דגניה נפגע ונעצר בידי מגיני המקום ונמצא שם עד היום. רבים סברו במשך שנים מספר כי הטנק נפגע והושבת באמצעות בקבוק תבערה דמוי בקבוק "מולוטוב", אך עם שנים נתגלה שגם טיל נגד טנקים שנורה בידי חייל גולני השבית כנראה את הטנק מתוצרת רנו...ובקבוק המולטוב כנראה השלים את המלאכה. ולנו נותר רק להגיע ולהצטלם עם הטנק בשערי הקיבוץ.

בסוף 1913 הוקמה קבוצת כנרת, אך צחוק הגורל שהמתיישבים שהיו פה שנה קודם לכן ,קבוצה מעולי תימן שכנראה התנגשה למתיישבי כנרת בצורת היישוב החילוני שביקשו להקים, סולקו מהמקום למרמורק (ברחובות),למרות שתרמו בגופם ועמלם ובחייהם רבות למקום.

בית המוטור שימש לבני תימן גם למקום מגורים,בצפיפות מחרידה.במהלך שהותם של עולי תימן בחווה, הקפידו לשמור על חיי הדת לצד חיי העבודה. את יום העבודה פתחו בתפילת שחרית, שלאחריה פנו לעיסוקיהם השונים: ייבוש ביצות, עקירת עצי שיזף, נטיעת אקליפטוסים להכשרת הקרקע להתיישבות, וגידול של משק חי וצומח.

לתנאים הקשים שבהם עבדו וחיו תימני כנרת היה מחיר שעלה בחייהם של רבים מהמתיישבים אשר סבלו ממחלות קשות ומקדחת שהביאו למותם של רבים.גם במותם לא זכו יוצאי תימן לאיחוד עם בני קבוצת כנרת,והם נקברו בחלקה צדדית ליד בית הקברות כנרת.

גם נעמי שמר ז"ל  מיוצגת במקום בזכות חורשת אקליפטוס שזכתה להיות מונצחת בשירה. מסופר על נעמי הצעירה, שביקשה להשלח ללימודי המוזיקה, וסורבה כמה פעמים, בשל אי עמידת התחום באידיאלים של הקיבוץ הצעיר.רק לאחר הצבעה שלישית היא זכתה לרוב החברים..

כשאמא באה הנה יפה וצעירה,
אז אבא על גבעה בנה
לה בית.
חלפו האביבים, חצי מאה עברה
ותלתלים הפכו שיבה בינתיים.


אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה,
אותה הדומיה וגם אותה התפאורה:

חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה
וריח המלוח על המים.

בשביל הנה יורדת
עדת התינוקות,
הם בירדן ישכשכו רגליים
גדלו הילדים וכבר למדו לשחות

ובני הנעורים חותרים בשניים.

אבל על חוף ירדן...

מעבר לירדן
רעמו התותחים
והשלום חזר בסוף הקיץ
וכל התינוקות היו לאנשים
ושוב על
הגבעה הקימו בית

אבל על חוף ירדן...

בית הקברות כנרת הוא גם כן חוויה בפני עצמה, יש פה קברים של אנשים נודעים וחשובים לצד אנשים פחות נודעים ולא פחות חשובים. יש פה קברים של זוגות שאימצו את זכר יקריהן שנכחדו בשואה במצבה בין המצבות.

בין שאר באי המקום, הסתובב לו במקום שועל מדוכדך בגלל החום ? הלחות ? או סתם רעב?

בין הקברים של נעמי שמר, ורחל, משה הס,בן ציון ישראלי, נזכרתי בשירים של רחל,ונעמי שמר:

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ,

אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת,

חַיִּים יִגְאוּ, חַיִּים יָרֹנּוּ

בְּרִבֹּאוֹת קוֹלוֹת:

כָּל הַדְּבָרִים יִהְיוּ לְפֶתַע

גְּלוּיִים לְמֵרָחוֹק

וְהָאָדָם יִבְטַח בְּאֹשֶׁר

בְּהִיר נֶפֶשׁ כְּתִינוֹק:

חִידַת חַיִּים תִּהְיֶה מוּבֶנֶת,

צוּקַת חַיִּים – קַלָּה.

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ –

בְּרָכָה הִיא אוֹ קְלָלָה?

 עצוב למות באמצע התמוז
דגלי הקיץ נישאים אל על,

על ראש התורן תור הומה ולא יחדל.
כי על קיצך, ועל קצירך הידד נפל.

עצוב למות באמצע התמוז
דווקא כשהאפרסקים בשפע,
וכל הפרי דווקא צוחק
בסל.
ועל קיצך, ועל קצירך הידד נפל.

עצוב למות באמצע התמוז,
עכשיו
באמצע התמוז נמות
אל בוסתני הפרי שהתייתמו.
הידד אחר הידד, נפול יפול

ועל קיצך, ועל קצירך, ועל הכל...