עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    מזל או השגחה פרטית

    9 תגובות   יום רביעי, 14/8/13, 08:21

    מזל או השגחה פרטית


    הסנדק העביר את הנימול לאמו רבקה והיא העבירה את העולל לאביו. אלברטו הצמיד את מרפקיו לגופו ורבקה הניחה את כפיר הקטן על זרועותיו הפשוטות. בזרועותיו הרזות והשזופות, השתרגו שריריו החזקים במאמץ לשאת את המטען היקר שהונח עליהן, מבלי לפגוע בו חס וחלילה. אלברטו התבונן בכפיר הקטן, שרק פניו נגלו מתוך החיתול הלבן שעטף את גופו. נראה היה שהתינוק ישן בשלווה וברוגע, כאילו לא עבר זה עתה טראומה. הרוגע של כפיר השפיע גם על אלברטו. הוא חש מעין זרמים בזרועותיו שהלכו והתפשטו אל חזהו. אחז בו פרץ אהבה עזה אל התינוק הקטן הזה, שאך לפני שמונה ימים הגיח אל חייהם.

    "צ'יקיטו", לחש על אוזנו, "לולא המזל, לא היית כאן בכלל".

     

    אלברטו גדל בבית ציוני בעיר רוסאריו שבארגנטינה. הוריו היו חניכי תנועת "השומר הצעיר", והחברות ביניהם נולדה בישראל, בסוף שנות השישים, כשבילו שנה שלמה במכון למדריכי חוץ לארץ של הסוכנות היהודית. בכל שנות ילדותו שמע אלברטו מהוריו על געגועיהם לישראל ועל התקווה לשוב ולחיות בארץ בקיבוץ. אולם המצב הכלכלי הקשה בארגנטינה והקשר ההדוק עם הוריהם, שבריאותם התדרדרה ונזקקו לסיוע מצדם, מנע מהוריו להגשים את חלומם.

    אלברטו הצטיין בלימודיו. בגיל שבע עשרה קיבל תעודת בגרות, והחל ללמוד אגרונומיה באוניברסיטה בבואנוס איירס, מתוך מחשבה שזה מקצוע שיועיל לו בעתיד בישראל. בתום טקס הסיום שבו הוענקה לו תעודת האגרונום, והוא בן עשרים בלבד, הודיע להוריו שהוא "עושה עלייה". ההורים לא הופתעו. הם ידעו על נטיותיו ובסתר לבם שמחו שבנם יגשים את חלומם. מצד שני, היה להם קשה לעכל את הרעיון שבנם יחידם ינטוש אותם, ויחיה במרחק כה רב מהם – בצדו האחר של הכדור.

    עם הגעתו ארצה התגייס אלברטו לצבא. כ"חייל בודד", הצמידו לו משפחה מאמצת בקיבוץ עין המפרץ. הוא התקבל במשפחה בחום, ובמהרה התחבב על שלושת ילדיהם והיה עבורם מעין אח בוגר.

    כשהשתחרר מצה"ל, הוצעה לו עבודה בחווה חקלאית ליד קריית טבעון. הוא רכש ניסיון בעבודה ובהדרכה, וקיבוץ עין המפרץ המשיך לשמש עבורו בית. כעבור שלוש שנים ירד מהצפון לכיוון המרכז והתמנה כמדריך חקלאי במדרשת רופין. מדי יום היה אוכל ארוחת צהריים בפונדק דרכים, על כביש מספר 4 לחיפה, שעליה המליץ לו עמית ותיק במדרשה. יום אחד ישב ואכל את מנת השווארמה הקבועה שלו, כשהבחין בבחורה צעירה וחטובה נכנסת בדלת, והשמש יוצרת הילה של אור סביב צללית גזרתה.

    "עם גזרה כזאת היא יכולה להיות רקדנית", חשב לעצמו.

    אלברטו לא יכול להסיר עיניו ממנה, וכשנפנתה מדוכן המכירה כדי להתיישב, נפגשו מבטיהם. כמהופנטת צעדה לכיוון שולחנו.

    "אפשר להצטרף?", שאלה.

    "כמובן", השיב. "אני אלברטו".

    "ואני רבקה", אמרה והשפילה מבטה בביישנות. "אתה בא לכאן הרבה?"

    "כמעט כל יום. ואת?"

    "אני פה בפעם הראשונה. אתמול חברה שלי המליצה על המסעדה הזאת, אז היום, כשתקף אותי הרעב בדרכי לחיפה, ירדתי מכביש החוף ובאתי לנסות".

    "את לא תצטערי על הסטייה הזאת מהדרך" ניבא אלברטו, ולא ידע מה ניבא.

    השיחה קלחה ביניהם, והתברר שהיא אכן רקדנית. הם קבעו להיפגש שוב באותו ערב בנתניה. אחרי בילוי משותף בעיר, נסעו יחד אל דירתו השכורה שבמושב אודים, ומן הביישנות של רבקה בצהריים לא נותר כל זכר. הם נסחפו בסערת חושים, שהגיעה לשיאים ששניהם לא ידעו כמותם בעברם.

    אחרי שלושה חודשים הם התחתנו, וכעבור תשעה חודשים נוספים נולד כפיר, בדיוק בתאריך שבו הכירו.

     

    האמנם הכל היה מזל ויד-המקרה, או שמלכתחילה נועדו זה לזו "משמיים"?

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/8/13 00:38:

      צטט: מרב 1956 2013-08-17 18:38:13

      אני מתה על מקריות מהסוג הזה.

      סיפור מתוק.

      תודה רבה, מרב.

      החיים רצופים אירועים מקריים שקובעים את עתידנו. בכל החלטה שאנו מקבלים, אנו פותחים אופציה אחת וסוגרים אחרות. האופציה שנפתחת מובילה לעתים לכיוון בלתי צפוי, שדווקא הוא הופך למכריע בחיים.

      ערב אחד החלטתי ללכת להרצאה של פרופ' הוגו ברגמן ב"בית הלל", ששינתה את תפיסת עולמי וגם הביאה אותי להחלטה לצאת למסעי הראשון להודו - והשאר הוא היסטוריה.

      כל טוב, עמוס.

        17/8/13 18:38:

      אני מתה על מקריות מהסוג הזה.

      סיפור מתוק.

        16/8/13 00:17:

      צטט: באבא יאגה 2013-08-15 20:39:45

      ואיך נדע

      תודה רבה, אלאונורה.

      באמת איך? "איש באמונתו יחיה"....

      כל טוב, עמוס.

        15/8/13 20:39:
      ואיך נדע
        15/8/13 07:59:

      צטט: פו3 2013-08-14 23:53:48

      אין "סתם" מקריות :-)

      תודה רבה, רויטל.

      את לא חושבת שהתשובה תלויה באמונה?

      עבור המאמין - הכל משמיים. עבור מי שאינו מאמין, אין כוח עליון, ועל כן אין יד מכוונת הקובעת את גורל האדם.

      האמונה אינה תלויה ברמת השכלה. היתה נטייה לחשוב שבקרב אוכלוסיות יותר פרימיטיביות יש יותר אמונות (טפלות), ואילו המשכילים יותר סקפטיים, אתיאיסטים. ההיסטוריה האנושית מפריכה את ההנחה הזאת.

      כל טוב, עמוס.

        14/8/13 23:53:
      אין "סתם" מקריות :-)
        14/8/13 19:02:

      חחח.... צוחק

        14/8/13 15:22:

      צטט: sari10 2013-08-14 12:44:06

      כנראה ש . . . נועדו זה לזו מהשמים.

      ונראה לי שזה סיפור אמיתי, לא בדיוני חיוך

      תודה רבה, שרי.

      אני לא אוציא אותך מן הטעותמזעיף את הפה.

      כל טוב, עמוס.

        14/8/13 12:44:

      כנראה ש . . . נועדו זה לזו מהשמים.

      ונראה לי שזה סיפור אמיתי, לא בדיוני חיוך

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין