עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הבלוג של איילת הלר

    נגיעות במה שבאמת מעניין אותי

    Not-knowing ו- "מה שקרה באמת"/איילת הלר

    8 תגובות   יום רביעי, 3/7/13, 13:41

    עמדת "היודע כל"- לקרוא אחרי שמסיימים לקרוא את הספר "מה שקרה באמת"/איילת הלר

     

    פעמים רבות אנו אומרים "אין חכם כבעל ניסיון". אמרה נכונה ומתאימה למצבים רבים. עקב הניסיון, אנחנו חוסכים חיפוש מידע הקשור להרבה מצבים עמומים בחיים. בתהליך האבולוציה שרדו אלה שהחליטו מהר על פענוח של מצבי סכנה. אלה שהתמהמהו פשוט נאכלו. כך לרובינו היכולת לקבל החלטה מהירה של פענוח מצב כמצב סכנה. החיים יעילים יותר, אפשר להספיק המון ואין תחושה של חרדה סביב עמימות.

     

    אך ישנם גם מצבים אחרים.

    מצבים בהם ההכרה המהירה מידי של "מצב סכנה"  מפריעים לנו ללמוד משהו חדש על אנשים קרובים לנו .

    הידע שלנו חוסם את הקשבה והחקירה של  העולם החדש של זה שעומד מולנו. ולכן,באופן אבסורדי, ככל שאנחנו  יותר מבוגרים, יותר מגובשים, יותר מהירי ביצוע, נמצא את עצמינו מגיעים למסקנות מהירות מידי. ואחרי שכבר החלטנו וגיבשנו רושם על ילד, או על מצב, אנחנו יודעים כמה קשה לשנותו. אם כן, האויב של הניסיון הוא עמדת היודע כל.

     בספר "מה שקרה באמת", הקורא מקבל כל הזמן נתונים וצריך למעשה להגיע למסקנה האם הילד "צחי" הוא ילד טוב או ילד רע. בתרגום לשפת היומיום- האם היינו נותנים לו לשחק עם הילד או הילדה הפרטיים שלנו.

     

    מי שקרה את הספר מתוך ידע מוקדם רב בהפרעות נפשיות ונטייה לפסימיות (המבוססת מן הסתם על ניסיון חיים),  יכול היה לחוש כל הדרך שזה עומד להיגמר ממש רע. צחי יהפוך להיות ילד עבריין שיפגע באופן ממשי בילד האחר.

     

    מי שקרא את הספר מתוך עמדת ה"NOT-KNOWING" יכול היה להבחין בניואנסים העדינים של כוחות הנפש של הגיבור הראשי ולייחל לטוב. העמדה הזו, היא עמדה חשובה מאוד כאשר אנחנו מקשיבים לסיפור של אדם בכלל וילד בפרט. חשוב מאוד לבוא להקשבה ממקום נטול שיפוטיות ולשים את כל הידע שלנו בצד. כי כל מקרה הוא מקרה חדש.

    מי שלא שפט מהר מידי יכול היה לראות את המקומות שיש בהם חמלה, את המקומות המוסריים שהיו חזקים והיו ויהיו בעתיד הבסיס של הילד הצעיר הזה לראות את עצמו חלק מהחברה. ומי ששפט אותו לחיוב, יכול היה לראות בו ילד שטעה, אך טעותו לא הייתה קריטית. עם עבודת פרשנות נכונה עבור יאיר ועבודת שילוב מתאימה במשפחה בכיתה וקהילתית ביישוב ניתן יהיה לשקם אותו.

     

    תפקיד החברה

    בספר אנו פוגשים דמויות דחויות שונות בחברה ( המנקים, הסבתא, הכלבה העיוורת) ומכירים יחס שונה לדחויים שונים, יחס בין קבלה לדחייה. רואים שהילדים בני גילו של צחי דוחים אותו. צחי הוא ילד בודד עם התנהגויות לא שגרתיות ותקשורת בעייתית עם ההורים. מה האחריות של מערכת החינוך? מה האחריות שלנו כהורים, שלנו כחברה לקבל אל חיקינו את הילדים הללו? ואם לא נקבל, מה יהיה החלק שלנו בהפיכתם של נערים כאלה לעבריינים? ואיזה נטל הם יהיו על החברה ?

     

     

    התנהגות הורה לילד עם נתונים שעלולים להוביל לדחייה חברתית

     

    בניסוי עתיק (שנות השישים) של זליגמן , זה שעוסק לימים בפיתוח הפסיכולוגיה החיובית שאנחנו כל כך מוקירים ,אותו פסיכולוג מפורסם עורך ניסוי בכלבים בהם הוא נותן להם בכלוב מנת אוכל בכל פעם שהם עוברים לצד השני. ולאחר שהתרגלו לכך הוא נותן להם באופן רנדומאלי זרם חשמלי על אותה התנהגות. מרבית הכלבים- 70 אחוזים מפתחים התנהגות של רביצה בצד שמתפרשת כחוסר אונים נלמד. מתוך ומניסויים דומים המפורסם שבהם ניסוי הכלב של פבלוב על חיזוקים חיוביים מתפתחת תיאוריית הלמידה.

     

    הורים לילדים דחויים/קשים לגידול/אלימים/בעלי התנהגויות חריגות יכולים להיות  דומים מבחינה פסיכולוגית לאותם כלבים שרובצים בצד. הם חשים לפעמים בעצמם גועל מהילד, חוסר אונים לגדל אותו, פחד מהילד, חוסר שליטה על חייהם אל מול הילד ואז הם מתחילים לפתח הורות נמנעת. הם פחות מראים את עצמם בחוגים חברתיים בהם מדברים על הילדים, הם פחות באים לבית הספר למפגשים אודות הילדים שלהם, הם פחות מוכנים לפגוש את עצמם בתפקיד ההורי.

     

    לאחר כמה עשרות שנים, זליגמן נזכר בשלושים האחוזים האחרים שהיו בניסוי שלו. אלה שלמרות שהייתה חוסר עקביות בתגובה (פעם חישמול ופעם אוכל טעים) לא התייאשו והמשיכו במשימה. מתוך חשיבה על אותם אלה, ומתוך תובנות נוספות, הוא פיתח את התיאוריות שלו על האושר.

     

    ילד שעוזבים אותו בשל קושי הורי או בשל כל סיבה אחרת, הוא ילד שמרגיש שמוותרים עליו בהורות,בחברה, בקהילה הוא ילד בסיכון. בהתאם הוא חווה את עצמו ובהתאם הוא עלול לחוות את העולם.

     

    תפקידנו בגיל הצעיר הזה הוא להיות אותם שלושים אחוז שלא מוותרים . לא מוותרים על הילד הפרטי שלנו כשהוא כזה, ולא מוותרים על חבר בקבוצה של ילדינו שמתנהג באופן כזה. רק אם נחבק את הקושי ביחד כחברה בכל מעגליה, נצליח לעזור לענפים הרכים הללו לצמוח בכיוון השמש.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/7/13 07:55:

      צטט: בילבית-גינגית 2013-07-08 18:09:13

      מעניין!

      תודה!

        8/7/13 18:09:
      מעניין!
        7/7/13 15:08:

      צטט: דן ספרי 2013-07-07 09:23:54

      אני רואה בקטע הזה מעין הסבר על הספר, שהוא מאוד ספציפי למי שמתעניין בנושא או שזה רלוונטי לגביו...

       

      נכון מאוד.

        7/7/13 09:23:
      אני רואה בקטע הזה מעין הסבר על הספר, שהוא מאוד ספציפי למי שמתעניין בנושא או שזה רלוונטי לגביו...
        4/7/13 09:11:

      צטט: noami4u 2013-07-04 08:22:44

      לא ברור לי האם זו ביקורת עצמית של מחברת ה"ספר" על "פרי יצירתה " שלה ?? אם כך הם פני הדברים אז הגענו לשיא חדש של טימטום עצמי...

       

      איזה בן אדם מקסים כותב דבר כזה!  

      זאת הזדמנות ממש טובה לציין שאת הספר קוראים בדרך כלל אנשי טיפול שמבקשים עוגנים של התבוננות על הספר. כלומר, אילו מושגים מעולם הטיפול/החינוך וכו' קשורים בו. הרשימה כתובה כאן בעיקר עבור  מי שהספר בידיו ,קרא אותו כבר, והיה אתמול במפגש אנשי הייעוץ בנתניה וביקש הרחבה על התיאוריות שמאחורי. וחוץ מזה עבור חברי בקפה שמתעניינים.

        4/7/13 09:03:

      צטט: רחלסביליה 2013-07-04 07:57:25

      למדתי הרבה מהרשימה המרשימה שלך.

      תודה רחל

        4/7/13 08:22:
      לא ברור לי האם זו ביקורת עצמית של מחברת ה"ספר" על "פרי יצירתה " שלה ?? אם כך הם פני הדברים אז הגענו לשיא חדש של טימטום עצמי...
        4/7/13 07:57:
      למדתי הרבה מהרשימה המרשימה שלך.

      ארכיון

      פרופיל

      איילת הלר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין