עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    Gifted

    הבלוג שלי מתעסק ודן בנושאים שסובבים ומעניינים אותי - אמנות ועיצוב על היבטיהם לחיוב או לשלילה, צרכנות אלטרנטיבית, תרבות, תרבות הרשת, צילום, ידע ומידע, ושאר ירקות....

    מקווה שתהנו - אשמח לשמוע תגובות.
    \"we all have been Gifted - we just need to be this way now!\"

    אם אתם מעוניינים לרכוש חלק מזמני וכישוריי או אולי אחד מצילומי אתם מוזמנים ליצור איתי giftedesign@gmail.com
    או להתקשר לסטודיו בשעות העבודה המקובלות 03-5185125 begin_of_the_skype_highlighting              03-5185125      end_of_the_skype_highlighting begin_of_the_skype_highlighting              03-5185125      end_of_the_skype_highlighting begin_of_the_skype_highlighting              03-5185125      end_of_the_skype_highlighting
    קפה ראשון עליכם (וזמני שלי עלי...).

    פרופיל

    אמן סודי
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    על זיהום-פרסום, מיתוג, ישראליות ו(מוח) כוורת...

    4 תגובות   יום שבת, 27/4/13, 13:30

    כן, אז הכל התחיל מציטוט של רענן שקד ע"י רועי קורן (שעבר "הגברה" - כשחורים ברשת ציטט את הציטוט...) 

    "אתם לא הבית. אל על. כמו שקוטג' היא לא הבית. 
    כמו שסלקום היא לא המשפחה. 
    כמו ששקדי מרק אסם הם לא הזכרון הישראלי בחו"ל. 
    כמו שבנק לאומי הוא לא לאומי בכלל כשהוא לוקח ללאום שלם עמלת שורה, 
    אבל לטייקונים על השורה התחתונה. כי הם לא.
    כל הגופים האלה לא קשורים לשום 'ישראליות' או 'בית'. 
    הם רק עושים בישראליות שימוש ציני ונצלני. 
    מדובר במוצרים מסחריים לחלוטין, שאמורים להתחרות בשוק שלהם ולנצח בלי לקבל הנחה - בטח שלא ההנחה המופרכת שהם מייצגים - יותר טוב ממשהו אחר, איזו ממלכתיות ישראלית, טעם ישראלי או מסורת ישראלית.
    כי הם לא.
    ואנחנו תמיד נעדיף גופים מסחריים שנותנים לנו את מה שאנחנו זקוקים לו באמת: 
    לא גאווה ישראלית, לא בית ישראלי לא שום בולשיט אחר שיש לנו מספיק ממנו בבית. 
    מה שאנחנו באמת זקוקים לו זו הצעה טובה יותר, מחיר טוב יותר, יחס טוב יותר. 
    תנו לנו להרגיש מוערכים כצרכנים, ואנחנו שלכם. 
    לא בחסד הלאום, בזכות התחרות."

     

    אבל איך ומאיפה המסרים הללו מיוצרים, מורכבים ומועברים אלינו ? - הסירטון הזה מסביר לנו יפה את הדברים הללו בקצרה.

     

    ''
    Adbusters - Junk Thought

     

    ואז אנחנו ממשיכים ליאיר אסולין בעיתון הארץ שכותב על מופע האיחוד של כוורת - "האיחוד (של כוורת - א.ס) הנוכחי יצר היסטריה: עשרות אלפי כרטיסים נמכרו בתוך כמה שעות. "אחי, אני הולך לראות את כוורת, אתה קולט?" מחיר הכרטיסים להופעות האלה הוא 300 שקלים בממוצע. יש כאלה ששילמו הרבה יותר. ואתה מסתכל על כל ההמולה, על האנשים שכוססים ציפורניים מול אתר מכירות הכרטיסים באינטרנט, על אלה שמדברים על זה בלי הפסקה, אלה שכבר יש להם ריר על השפתיים.

     

    ואתה חושב לעצמך: אני ראיתי את המופע "דני, גידי וחברים" רק לפני כמה שנים, ובמופע הזה משתתפים גידי גוב, דני סנדרסון, אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק. בנוסף משתתפת בו גם מזי כהן הנהדרת. והם שרים שירים של "כוורת", ו"גזוז" , ו"דודה". וסנדרסון מספר את הבדיחות הרגילות, והאווירה היא אווירת "כוורת" מובהקת, וכרטיס למופע הזה עלה הרבה פחות, וכשהייתי בו האולם היה רבע ריק, אם לא שליש, ובקושי מצאתי מישהו ללכת אתו. ואתה שואל את עצמך: מה בעצם השתנה? האם באמת התוספת של יוני רכטר, יצחק קלפטר ופוגי היא שהופכת את המופע הזה, את האיחוד, לשונה מהותית? ואתה מבין שההיסטריה סביב מופע האיחוד היא המחשה של העיקרון הפרסומי, שאומר שאדם מוכן לקנות מוצר במחיר מופקע רק בגלל מיתוג ("כוורת", "מיתולוגי", "חייבים לראות").

     

    תאוות המותגים השתלטה על החברה הישראלית. אחר כך תוכל לומר "הייתי ב'כוורת'". למי תאמר? קודם כל לעצמך. זה יגרום לך להרגיש טוב, מוצדק, כאילו עשית משהו בחיים. אחר כך תסתכל על ההוא שהיה ב"דני גידי וחברים", שילם 80 שקלים ושמע את אותם שירים עם אותם מבצעים, ותגיד: "אין, זה עולם אחר לגמרי".

     

    פתאום נזכרתי בספר "אגדתא" (דביר) שחיבר ד"ר שמואל פאוסט. הוא יצא לאור לפני יותר משנה, כשיצא קראתי בו לא מעט. ידענות, בצניעות. "אגדתות" הן כמו חומר הנפץ מתחת למושב: אם תרצה, תוכל בעזרתם להפוך את העולם היהודי על האף. לדוגמה, סיפור מותה של עשירת ירושלים שהיתה מושחתת ומתנשאת, מרתא בת בייתוס, בימי המצור. סיבת המוות: גועל נפש (או שדרכה על צואה, או שאכלה פרי משומש). "כשהיתה עומדת למות, הוציאה את כל כספה וזהבה, זרקה אותו בשוק ואמרה: 'זה למה אני צריכה?', וזה שנאמר: 'כספם בחוצות ישליכו’ (גיטין נו ע"א)”. "כספם בחוצות ישליכו", הוא אחד מתיאורי החורבן שניבא יחזקאל. הכסף יהפוך לחסר ערך, כך גם מי שגדולתו עליו.

     

    פאוסט חושף בספר את המסרים התת־קרקעיים שיש באגדתא הזאת, את הרעיונות השזורים במדרשים שונים על אותה דמות, את ההקשר הרחב. הוא עושה את זה לכל אורך הספר. על ידי כך הוא מסמן משהו מהתודעה היהודית־ישראלית־אנושית. תיאור המוות של מרתא בת בייתוס משפיל, מגחך, כמעט שמח לאיד. היא - שהכסף שלה השחית אותה והיא השחיתה את החברה שבה היא חיה עד לכדי חורבן - קיבלה את העונש שלה."

     

    ונסיים ב"זיהום" מוח (כוורת) אחר שמראה לדעתי במידה מסויימת את הצד השני של המשוואה "זיהום" מידע בעידן בו אנו מוצפים בו וכיום כבר מדברים על דיאטות של מידע - כתבה מאוד מעניינת בהארץ שכותרתה "הכירו את העולם המקביל של הפסאודו־אקדמיה" - "בעקבות המעבר של עולם הפרסומים המדעיים מדמי מנוי למודל של גישה חופשית חלה עלייה במספרם של כנסים ופרסומים לכל המרבה במחיר

     

    המדענים שהוזמנו להופיע בכנס “אנטומולוגיה-2013” סברו שנבחרו לשאת דברים בפני חוקרים ידועים בתחום חקר החרקים. הם למדו בדרך הקשה שהם טעו. הכנס היוקרתי שסברו שהוזמנו אליו נושא שם שונה במקצת: “אנטומולוגיה 2013” (בלי מקף). החוקרים שהשתתפו בכנס “המתחזה” נרשמו אליו בדואר האלקטרוני ולא עברו סינון כלשהו על ידי חוקרים מובילים בתחום. נוסף על כך, הם חויבו בתשלום גבוה בעבור הזכות להשתתף בכנס.

     

    “אני חושב שרימו אותנו”, כתב אחד החוקרים בהודעת דואר אלקטרוני ששלח אל “החברה האנטומולוגית”. החוקרים שנרשמו לכנס נתקלו למעשה בעולם מקביל של פסאודו־אקדמיה, הכולל כנסים בעלי שמות יוקרתיים וכתבי עת שמעניקים להם חסות. רבים מכתבי העת והכנסים הללו נושאים שמות הזהים כמעט לחלוטין לשמותיהם של פרסומים וכנסים רציניים ובעלי מוניטין. סטיבן גודמן, דיקן ופרופסור לרפואה מאוניברסיטת סטנפורד ועורך כתב העת Clinical Trials מכנה את התופעה “הצד האפל של הגישה החופשית” - בהתייחס לתנועה המקדמת הפצה חופשית של מחקרים אקדמיים.

     

    מספרם של כתבי העת והכנסים מסוג זה גדל מאוד בשנים האחרונות, בעקבות המעבר של עולם הפרסומים המדעיים ממודל עסקי מסורתי, שבו איגודים וארגונים מקצועיים התבססו כמעט לגמרי על הכנסות מדמי מנוי, למודל של גישה חופשית, המבוסס על תשלום של חוקרים תמורת פרסום מאמריהם באינטרנט – שם הם נגישים לכל. לדברי חוקרים, במציאות החדשה גם האוניברסיטאות נאלצות להתמודד עם אתגרים חדשים בבדיקת קורות החיים של חוקרים. האם הפרסומים שחוקרים מציינים ראו אור בכתבי עת רציניים או בכתבי עת מתחזים? ישנם גם חוקרים האומרים כי לאחר שהסכימו לשמש עורכים בכתב עת מתחזה, הם מתקשים לנתק את שמם ממנו."

     

    ---------------------------------

    אז מה, מה את/ה אומר/ת ?

    • איך מקיימים תחרות הוגנת בעידן הקפיטליזם הדורסני ?
    • איך ממיינים מידע "זבל" ממידע אמין ו"טוב" (או מועיל) ?
    • איך מורידים את הערך של המיתוג (או האם יש משמעות וצורך לערך הזה ולחשיבות שאנו כחברה מעניקים לו ?)

     

    עוד פוסטים קשורים:

    על תמונות של עוגות מידע ברשת 

    קיבוץ העדר - מחירות לעבדות 1#

    קיבוץ העדר - מחירות לעבדות 2#

    אמן מותג 

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/3/15 13:47:

      צטט: ~שקט~@ 2013-04-27 23:50:35

      אני לא יודעת מה זה בדיוק ואם בכלל קיימת, תחרות הוגנת, אבל יודעת שהמשחק משתנה מול עינינו ממש. ערכם של מותגים, הולך ופוחת, בעיקר ברשת ומותגים חדשים צצים מדי יום וכובשים חלקות שוק רעננות, גם בלי להתימר להיות "הבית" או "המשפחה". למשל: גוגל, FB, איביי או אפילו גולן טלקום שנגסו ב-"משפחת סלקום" המחליאה. לגבי המגזינים המתחזים, תו תקן, בדר"כ משמש כפתרון שוק הנועד לבידול ה- "איכותי" מזה שאינו. משתמשים בזה לשמן זית ואין שום מניעה להשתמש בזה למגזינים מדעיים. שתתכבד אוניברסיטת פרינסטון או MIT ותמציא משרת סטודנט לאגד את כל המגזינים המדעיים, הקיימים, המקובלים עליה תחת הסטמפה המתאימה וכל מגזין חדש יצטרך לעמוד בקריטריונים. לא מסובך.

       

       

      sometimes it's all about this 

      ''
       

        30/4/13 20:24:
      מזון משובח למחשבה הבאת פה. אין לי תשובות ... רק עוד ועוד תהיות על איך ולמה אנחנו נמצאים במקום הזה, במינונים האלו. אווה אילוז מדברת על זה באוטופיה הרומנטית שלה. נקודות ההשקה המבלבלות בין רגשות, תרבות וארגונים כלכליים, שבניגוד לרגשות אחרים, האהבה הרומנטית השתנתה עם התפתחות הקפיטליזם. התסריטים הרגשיים דרכם אנשים חווים את תחושותיהם ותחושות של אחרים כרומנטיים, "מתנה מקורית" "חופשה חלומית" "סעודת מותרות" הם בו זמנית כלכליים ותרבותיים, ורומזים כי ארגונים כלכליים ותרבותיים מזינים זה את זה באופן הדדי. עצוב לחשוב שהחברה שלנו צימחה קוד ריגשי רומנטי למותגים שמזין את קיומם ומשרת ארגונים כלכליים.
        28/4/13 13:02:

      צטט: ~שקט~@ 2013-04-27 23:50:35

      אני לא יודעת מה זה בדיוק ואם בכלל קיימת, תחרות הוגנת, אבל יודעת שהמשחק משתנה מול עינינו ממש. ערכם של מותגים, הולך ופוחת, בעיקר ברשת ומותגים חדשים צצים מדי יום וכובשים חלקות שוק רעננות, גם בלי להתימר להיות "הבית" או "המשפחה". למשל: גוגל, FB, איביי או אפילו גולן טלקום שנגסו ב-"משפחת סלקום" המחליאה.

      אכן שנינו תמימי דעים, וגם מאוד ממליץ לקרוא את הכתבה מהסופ"ש שהתפרסמה בכלכלכליסט : "האינטרנט חיסל את העתיד" ובה ראיון מאוד מעניין עם ד"ר דאגלס רושקוף שגם מתייחסת לנושא הדיגיטל 

      "אבל ההפך קרה. התאגידים, אנשי העסקים והגאונים הטכנולוגיים שהוא וחבריו ייעצו להם הפכו את גן העדן של הרשת לכלי נצלני שמטרתו לשאוב זמן. "הם לא ראו במדיה הדיגיטלית כלי שישחרר אותנו מהשעון. עבורם זה היה כלי שירחיב את האג'נדה של העידן התעשייתי. הם שאלו, אך אנחנו יכולים להרוויח מחברות אינטרנט? איך אנחנו יכולים לגרום לאנשים לעבוד גם מהבית? וכך הרבה מהטכנולוגיה החדשה נבנתה על בסיס הרעיון הזה. מצאנו את עצמנו עם אינטרנט שלא רק שלא משחרר אותנו מהשעון, אלא רק כובל אותנו יותר. מצאנו את עצמנו עם מכשירים שמעודדים אותנו להיות זמינים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, והצמדנו אותם לגוף שלנו. עכשיו במקום לסחוט מאיתנו את הזמן רק כעובדים, הם סוחטים מאיתנו גם את הזמן כצרכנים"."

      לגבי המגזינים המתחזים, תו תקן, בדר"כ משמש כפתרון שוק הנועד לבידול ה- "איכותי" מזה שאינו. משתמשים בזה לשמן זית ואין שום מניעה להשתמש בזה למגזינים מדעיים. שתתכבד אוניברסיטת פרינסטון או MIT ותמציא משרת סטודנט לאגד את כל המגזינים המדעיים, הקיימים, המקובלים עליה תחת הסטמפה המתאימה וכל מגזין חדש יצטרך לעמוד בקריטריונים. לא מסובך.

      ה"סטמפה" הזאת היא הבעיה (וגם הפתרון), חלק מהמחקרים הללו קשה לאמת (או להפריך) וזה גם לעיתים מה שמונע גילויים שמשנים תחומי מחקר שלמים - כמו למשל הגילוי של שכטמן...  
        27/4/13 23:50:
      אני לא יודעת מה זה בדיוק ואם בכלל קיימת, תחרות הוגנת, אבל יודעת שהמשחק משתנה מול עינינו ממש. ערכם של מותגים, הולך ופוחת, בעיקר ברשת ומותגים חדשים צצים מדי יום וכובשים חלקות שוק רעננות, גם בלי להתימר להיות "הבית" או "המשפחה". למשל: גוגל, FB, איביי או אפילו גולן טלקום שנגסו ב-"משפחת סלקום" המחליאה. לגבי המגזינים המתחזים, תו תקן, בדר"כ משמש כפתרון שוק הנועד לבידול ה- "איכותי" מזה שאינו. משתמשים בזה לשמן זית ואין שום מניעה להשתמש בזה למגזינים מדעיים. שתתכבד אוניברסיטת פרינסטון או MIT ותמציא משרת סטודנט לאגד את כל המגזינים המדעיים, הקיימים, המקובלים עליה תחת הסטמפה המתאימה וכל מגזין חדש יצטרך לעמוד בקריטריונים. לא מסובך.