קודם כל, האזינו. דואט ראשון בעברית, מישהו פעם אהב אותי.

איך שיר מתגלגל. לפני כך וכך שנים כתבתי את השיר הזה, וכבר כמה שנים אני הולכת איתו, בכיס ובלב, מחפשת את מקומו. מרגע שרציתי להוציאו לאור, השיר הזה היה כמו הנעל האבודה של סינדרלה, ואני הייתי הנסיך שחיפש את המפיק שיתאים לנעל. הרבה מפיקים מדדו את השיר, והרבה גירסאות נגנזו.  

אינני חובבת גניזות, מצד אחד, ומצד שני, אני גם בנאדם חסר סבלנות, שמשתעמם (אם כי לא נואש) בקלות. אם היה זה שיר אחר, אולי הייתי נוטשת  אותו מזמן. הרבה שירים שכתבתי בחיי נשארו מאחור (בניגוד למה שנוטים לחשוב עליי). לפעמים הנסיון המצטבר מנסה לאותת משהו, ולעיתים נכון להישמע לו. אבל איכשהו, השיר הזה התעקש עליי. ילד חריג. עם הפרעות. כל רגע  עלה מחדש. בגירסה חדשה. אבל משהו בכל הגירסאות הקודמות והמכובדות היה כבד מדיי, ולא מדוייק, וידעתי שנכון ללכת איתו אחרת, ורחוק יותר. רציתי לשמוע את הבּוּם בלב, לצד צחוק הגורל. רציתי דואט עם לב גדול, אבל שיש בו מספיק הומור ומיסטול פנימי כדי להכיל את החיים האלה, ואת תעשיית המוסיקה. חיפשתי מפיק שיהיה בנאדם עם כישרון ופרופורציות.

ואז הכרתי את אלון עדר החתיך. התאהבתי בו במבט ראשון, בגן לוינסקי, במחאת השוליים העצובה. אני הייתי כנוסה בעצמי, כפי שקורה לי בד"כ בארועים מין הסוג הזה. ידעתי שאנגן שירים בשפה אישית כל כך, מרובות מילים, ומליאות כוונה, שאיש לא ישמע, ואולי גם איש לא יבין.  ידעתי שאני עומדת להתנפץ (שוב), אל תוך החלל החברתי האמורפי הזה, שבתוכו לעולם איני שייכת. לא במהות ולא בסטייל. ידעתי שאנשים לא יודעים מה לעשות איתי בארועים כאלה. וגם אני לא יודעת מה לעשות איתם. חיכיתי לתורי בשקט (חיצוני), רחוקה מהעיתונאים שהיו שרועים בנחת על הדשא המרכזי, והתיישבתי על ספסל פינתי, מאחורי השיחים, לצידו של זוג מקומי, קשה יום אמיתי, שהתיישב לצידי, והביט מהצד במחאה החברתית, שבכלל לא היתה שייכת אליו, לא דיברה בשפתו, ולא באמת היה איכפת לה ממנו. ואז הופיע אלון, על הקלידים, ולצידו ספי ציזלינג בחצוצרה, ושר את "אין לי מה לומר".

לא דיברנו. רק זכרתי סוג של בום בלב. היה בו משהו קל תנועה, וכבד ראש. בפעם הבאה שניפגשנו, תמיד ליד פסנתר, כבר ידעתי שאני רוצה. התחברנו. בקלות. אני השמעתי לו את שלי, הוא השמיע את שלו. החלפנו מילים והרגשות והתלהבויות. קנאת יוצרים ורוק אנד רול. ביישנות ורעב. אדיבות והתרסה. שנינו היינו רדופי ביטים מהחוף המערבי באמריקה, מ"קומון" עד "מוס דף". דיברנו הרבה על החיים. אבל בקלות. בעומק ובקלות. אני לקחתי את "הקלף נטרף" שלו, והוא לקח את "מישהו פעם אהב אותי". ואח"כ שנינו לקחנו את עצמינו למסיבה החגיגית של אדם ג'יימס, ושרנו לכבודו. 

וחשבתי לעצמי, בתור נסיך מנוסה, ובעל אינטרסים, שאולי הגיעה העת למדוד את הנעל, לבדוק אם הגעתי במקרה לסינדרלה. ואין מה לומר. מצאתי בול את מה שחיפשתי. שנינו חסרי מנוחה, מציאותיים לזרא, רוצים את השמיים, אבל מתהלכים על האדמה. הוא בסנדלים תנכ"יות בדרך כלל, אני בסניקרס בלויות. חוצמזה, הוא גם נורא טוב לב. ושומעים את זה מייד. גם בשירה שלו. גם בהפקה. וגם אחד על אחד.

מילים:

מישהו פעם אהב אותי,

אחר כך זרק אותי,

אחר כך רצה אותי.

רצה אותי מאוד,

רצה אותי כמים,

רצה אותי לעוד,

רצה אותי וַאַיִן.

לאן נעלמתי?

לאן עתידיי?

מי מאחוריי, ומי לפניי?

ומלכתחילה, מה בכלל רציתי?

איפה הייתי?

מי אני איתך?

היה נעים מאוד. היה נעים.

מאוד אתגעגע. ברגעים.

ומה שיהיה יהיה.

אז רגע, הנה השיר, בגירסתו החדשה והסופית, לעת עתה/

וככה עבדנו:

ואלה שמות:

מילים ולחן: הדרה לוין ארדי

הפקה: אלון עדר

שירה: הדרה לוין ואלון עדר

צילומים: אורי רובינשטיין, ערן אהרונסון

צדק חברתי קונים בזול ( בדולר אחד!) כאן: מישהו פעם אהב אותי, להורדה הוגנת.

ואלה כמה מילים על המיני-אלבום העברי החופשי הראשון,  " זעם ואהבה" (אלבום שיגדל תוך כדי תנועה)

וכדי לאזן, הנה שני טורים שלי בפלייבוי:

היפסטרית מין המניין

אל תתפסו אותי במילה. 

ותזכרו,

קחו בקלות ובעומק.

הצליחו והצילו.

בפייסבוק (אפשר להתעדכן איתי)

באתר הבית (אפשר לקרוא עליי)

בבנדקמפ (אפשר לקנות אותי) –  שזה סוג של צדק חברתי אמיתי מצידכם.

בחנות הממתקים (אפשר לקנות ציורים שלי, וחולצות שלי) – שזה גם צדק חברתי וגם שוק חופשי.

ושימו לב שכמעט הצלחתי לעבור פוסט שלם בלי להזכיר את סייד קשוע.

הדרה

זה הפסנתר המתוק שעליו התחלנו להקליט את השיר:

ההופעה הבאה בתל אביב:

יום ראשון 22.4 בלבונטין 7 בשעה 20:00 בול! פתיחת דלתות 19:30
לאיבנט בפייסבוק

הופעת 360° חד פעמית, בהרכב מעבדה חדש. נוריד את הפסנתר לריצפה, ונופיע בתוך הקהל, עם ספוקן וורד חדש, דרינקים, שירים ערומים וחדשים, וסיפורים על החיים והחתיכים שבתוך השירים. יהיה קרוב ומביך לתפארת, בואו להיות, ואם יש לכם לב, הביאוהו גם.

להתראות. כן?

אה, רגע, ושיר תגובה:

LEAVE ME ALONE

 ***