עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    זה ממני?

    12 תגובות   יום שבת, 20/4/13, 18:40

    זה ממני?

     

    עמיצור ומרגרט שכבו על הגב, וצפו בשמים התכולים החפים מעב. פרחי חרציות צהובים התנשאו מעל ראשיהם, בשדה שבפאתי המושבה, ועיטרו אותם כמו זר כלולות. זרועו השמאלית של עמיצור נחה מתחת לראשה של מרגרט, וימינו ליטפה לאט את בטנה הערומה. מרוקנים ממעשה האהבה, הם שכבו בשקט, מאזינים לזמזום הדבורים.

    "מרגרט", הפר עמיצור את הדממה, "ספרי לי עליך ועל המשפחה שלך".

    "הייתי בת שלוש ב'ליל הבדולח', כשהבריונים הנאצים תקפו את הבית של משפחתנו בהמבורג. הוריי החליטו לברוח לדנמרק. הם ניסו למכור את רכושם, אך לא הצליחו, והשאירו הכל אצל סבי וסבתי. הם הגיעו עם אחותי הבכורה ואתי, לקופנהגן, כשמזוודה אחת בלבד בידם. כעבור זמן לא רב, בטרם הצליחו להתבסס בעיר, הגרמנים פלשו לפולין ופרצה המלחמה. הוריי לא סמכו על הגרמנים שיכבדו את הניטרליות של דנמרק, והמשיכו לנדוד לאנגליה. גרנו בלונדון ברובע וייטצ'פל, והוריי, שנותרו בחוסר כל, הצליחו בקושי להתפרנס. אבי, שהיה חייט, החליט שעל מנת לקבל משכורת קבועה, עליו להתגייס לצבא הבריטי. בשל מוצאנו מגרמניה, הוא נתקל בקשיים רבים, אך בסופו של דבר הוא התקבל, ורווח לנו במקצת מבחינה כלכלית".

    "הוא השתתף בלחימה נגד הגרמנים?"

    "לא, הוא עבד במתפרה צבאית ותפר בגדים לחיילים, וכך הצליח לחזור בשלום ללונדון, אחרי המלחמה. כיום יש לו מתפרה משלו בבירמינגהם".

    "מה אתן עשיתן בזמן המלחמה?"

    " בעת הבליץ הגדול על העיר, פינו את אחותי ואותי לבירמינגהם, ואמי נשארה בלונדון. היא עבדה כאחות מתנדבת, וטיפלה בפצועי ההפצצות".

    "עברתם חוויות לא פשוטות במלחמה"

    "כן, זו היתה תקופה קשה לכולנו, אך למזלנו נשארנו בחיים. לעומת זאת, הסבים שלי וכל בני המשפחה נספו על ידי הנאצים במחנות ההשמדה, חוץ מדודה אחת, שהגיעה הנה למושבה. אבל, עמיצור, אני מעדיפה לא לדבר יותר על החוויות שלי. הייתי רוצה לשמוע גם עליך".

     

    מרגרט היתה בלונדינית תמירה בת שבע עשרה, בעלת עיניים כחולות וגוף חטוב ומלא. היא הגיעה לביקור אצל קרוביה, וכשטיילה עם בת דודתה ברחוב הראשי של המושבה, צדה את עינו של עמיצור.

    הוא היה בן עשרים וחמש, גבה קומה ורחב כתפיים. את פניו השזופים עיטר שפם עבות, ובלוריתו השחורה התנפנפה ברוח. הוא היה נכד למשפחת גלפנד, מן החקלאים שייסדו את המושבה, והקרין שפע של ביטחון עצמי. כשחזר למושבה אחרי מלחמת השחרור, צולע קלות, נחשב לגיבור, והיה מושא להערצתן של הבנות. הוא החליף חברות רבות, ולמרות גילו "המבוגר", לא מיהר להתחתן.

    עמיצור הכיר היטב את בת הדודה של מרגרט, וביקש שתעשה לו הכרה עם האורחת. ה"קליק" ביניהם היה מיידי, וכבר באותו ערב הלכו יחד לסרט "חלף עם הרוח", בבית הקולנוע היחיד במושבה. כעבור יומיים, לקח אותה עמיצור לשדות.

     

    "מה את רוצה לדעת עליי?"

    "הכל", אמרה. "כל מה שתרצה לספר".

    "הייתי חבר במחתרת האצ"ל, והשתתפתי בפיצוץ רכבת התחמושת הבריטית לא רחוק מכאן. כשפרצה מלחמת השחרור, השתתפתי בקרבות במסגרת חטיבת אלכסנדרוני. בקרב על הכפר קאקון, נפצעתי ברגל, ולאחר שהחלמתי, חזרתי לפלוגה שלי והמשכתי אתה עד סוף המלחמה".

    "היה לך קשה?"

    "היה קשה לי כמו לכולם. לא היתה לנו מספיק תחמושת, ולא תמיד היה אוכל. כשכבשנו כפר ערבי, היינו אוכלים מה שמצאנו בבתים של הערבים שברחו".

    "ואיך החיים במושבה?"

    "עובדים הרבה וקשה. אני יוצא השכם בבקר לשדות או לכרמים שלנו, וחוזר רק בערב".

    "אז מתי אתה חי?"

    "קודם כל, אני חי גם בעבודה. אני אוהב את העבודה בחוץ, בשמש, ואני אף פעם לא לבד. אני עובד עם אבי ועם האחים שלי, ועם הפועלים הערבים".

    "יש גם פועלות? צעירות?"

     

     עמיצור היה בן איכרים מסוקס ומחוספס, ולא נטה לדיבורים, אך היה במרגרט משהו, שהתיר את חרצובות לשונו. כששאלה על הפועלות הערביות, התחיל לספר לה סוד שמעולם לא חלק עם אף אחד.

     

    "כן, יש פועלות ערביות מבוגרות וגם צעירות. לפני שנתיים היה לי סיפור מיוחד עם פועלת ערבייה צעירה אחת".

    "באמת?"

    "כן, היא היתה בערך בגילך. היה לה עור בהיר מהרגיל אצל ערביות, ועיניים ירוקות. מי יודע? אולי היתה ממזרה של איזה חיל אנגלי, ואולי היתה מצאצאי הצלבנים", צחק. "בכל אופן, היא היתה יפה מאד, ונמשכתי אליה".

    "והיא אליך?"

    "תראי, אני הייתי בנו של בעל הבית, והיא היתה תלויה במשפחה שלי לפרנסתה. אבל, אני חושב שגם היא נמשכה אלי. לא אנסתי אותה. היא היתה שוכבת אתי מרצונה, והדבר נמשך כמה חודשים, בדיסקרטיות מוחלטת. אף אחד לא ידע על היחסים שלנו, לא בני משפחתי, ולא החברה שלי מבנות המושבה".

    "ואיך זה נגמר?"

    "אני לא בטוח שאני רוצה לדבר על זה".

    "מה כבר יכול להיות יותר גרוע מבגידה בחברה שלך עם אחת הפועלות הערביות?"

    "טוב, אני אספר לך. יום אחד היא באה אלי כשבצרנו בכרם, והודיעה לי שהיא בהריון ממני. 'איך את יודעת שזה ממני?' שאלתי אותה, והיא פרצה בבכי, ואמרה שהיא לא היתה עם אף אחד אחר. האמנתי לה, כי היא היתה בתולה כשהתחילו היחסים בינינו. אמרתי לה שתעשה הפלה, אבל היא אמרה שהיא רוצה ללדת את הילד שלי. היא עמדה על דעתה ולא היתה מוכנה לוותר, ואז נתתי לה בעיטה בבטן. היא התחילה לדמם, והפילה במקום".

    "אני מבינה עכשיו למה התביישת לספר. זאת בהחלט התנהגות גסה ולא ראויה".

    השתררה דממה.

    מרגרט ועמיצור התלבשו מבלי להוסיף מילה, וחזרו למושבה.   

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/13 00:02:

      צטט: איילת הלר 2013-04-30 21:30:30

      סיפור קשה

      תודה רבה, איילת.

      נראה לי שבמציאות הוא היה קשה עוד יותר.

      כל טוב, עמוס.

        30/4/13 21:30:
      סיפור קשה
        26/4/13 18:23:

      צטט: amii 2013-04-26 17:39:29

      לא הצלחתי לכתוב לך תגובות מאחר שהייתי צריך להתחבר מחדש על מנת להגיב, אחרי מכתבך אני יכות, אני מקווה שזה לתמיד, הסיפור קשה, ההמשך כנראה ניתוק ובצדק, תודה, עכשיו אגלוש בין פוסטים נוספים

      תודה, עמי, וברוך הבא לבלוג.

      הסיפור הזה אמנם קשה, אך היה חלק מן המציאות של שנות הארבעים במאה הקודמת.

      מקווה שתמצא ענין בפוסטים וסיפורים אחרים.

      שבת שלום, עמוס.

        26/4/13 18:19:

      צטט: sari10 2013-04-26 16:40:35

      עמוס, נהניתי לקרוא את הסיפור,

      וכמו שאמרו לפני, הסיום אכן מזעזע.

      אני לא חושבת שחברתו הנוכחית תישאר איתו אחרי כזה סיפור . . .

      סה"כ זה מראה הרבה על הבנאדם.

      תודה רבה, שרי.

      בכל שנותיי לא שמעתי על מקרה אכזרי ומזעזע דומה. נראה לי, שסביבתו הקרובה של "הגיבור" דווקא העריצה את תושייתו ואת יכולתו לצאת מן התסבוכת. צריך להבין, שבמקרים רבים, ההתייחסות אל הפועלים הערבים, שאף התגוררו בחצרות האיכרים, היתה כמו ההתייחסות לעבדים.

      ממליץ לחזור אל המאמר "לא זה הדרך", של אחד העם.

      שבת שלום, עמוס.

        26/4/13 17:39:
      לא הצלחתי לכתוב לך תגובות מאחר שהייתי צריך להתחבר מחדש על מנת להגיב, אחרי מכתבך אני יכות, אני מקווה שזה לתמיד, הסיפור קשה, ההמשך כנראה ניתוק ובצדק, תודה, עכשיו אגלוש בין פוסטים נוספים
        26/4/13 16:40:

      עמוס, נהניתי לקרוא את הסיפור,

      וכמו שאמרו לפני, הסיום אכן מזעזע.

      אני לא חושבת שחברתו הנוכחית תישאר איתו אחרי כזה סיפור . . .

      סה"כ זה מראה הרבה על הבנאדם.

        25/4/13 14:51:

      צטט: יעל מ 2013-04-25 12:07:18

      הסוף מזעזע!!!!

      תודה, יעלי.

      חמרי הסיפור לקוחים ממה שבאמת אירע, והמציאות לעתים מזעזעת.

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        25/4/13 12:07:
      הסוף מזעזע!!!!
        25/4/13 00:57:

      צטט: Design4U 2013-04-24 14:57:39

      סיפור קשה

      תודה רבה, מיכל.

      לפעמים המציאות קשה, במיוחד במצב של פער מעמדי כה מובהק.

      כל טוב, עמוס.

        24/4/13 14:57:
      סיפור קשה
        22/4/13 00:47:

      צטט: יסינראל 2013-04-21 17:12:18

      עמוס, הסיפור זורם וקריא. איך לא כשיש אומץ לכתוב על יחסים וקונפליקטים מהסוג הזה. הסיום הוא מכה בבטן...

      תודה רבה, שושן.

      הסיפור הסתובב במושבה, ואני חושב שהוא אכן קרה במציאות.

      כל טוב, עמוס.

        21/4/13 17:12:
      עמוס, הסיפור זורם וקריא. איך לא כשיש אומץ לכתוב על יחסים וקונפליקטים מהסוג הזה. הסיום הוא מכה בבטן...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין