עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג של איילת הלר

    נגיעות במה שבאמת מעניין אותי

    אני קוראת לבטל את יום השואה כפי שהוא היום

    9 תגובות   יום שבת, 6/4/13, 23:17

    אפתח בנימה צינית-"חג שואה" שמח אחי ואחיותי, דור כזה או אחר לטראומה. היום הזה הוא היום אותו כולם מציינים, הוא היום המודע, הצף, הברור, הבוטה, המשתלח מהתודעה אל השפתיים, אל העיניים, אל קידמת הבמה. אבל יום השואה עבור רבים מבני עמינו הוא נצח. הוא מהות, הוא בסיס החוויה בעולם הזה, אותה התקשרות לא בטוחה אל בסיס האם לנצח. אחרי התקופה האפלה ההיא, חייהם של שורדי השואה השתנו והם העבירו מתוך מצוקתם את הטראומה הזו הלאה 365 ימים בשנה. עבורם אין זה יום אחד אלא כל הזמן: אוכלים, שותים,מתנהגים, חושבים ונושמים שואה. מעבירים לילדיהם וילדיהם לנכדיהם תחילה רק בהתנהגות ואחר כך בדיבור ובסיפור.

     

    בעבר, הייתה מטרה ליום השואה מטרה לאומית לספר את סיפורם של הניצולים שבשל הטראומה לא חלקו את הסיפור הקשה  עם ילדיהם ולא התקבלו על ידי חלק מהחברה כאזרחים שווים. מאז משפט אייכמן לדעתי חל שינוי גדול. יש הכרה לאומית בסיפור ויש כבוד לסיפור. 

    אנו נמצאים כעת בתקופת מעבר. מספרם של השורדים מתמעט, מבחינה לאומית לפי דעתי אין משמעות ליום הזה בפני עצמו. צריך לחשוב עכשיו על  חשיבות היום הזה הוא עבור הדורות הבאים ולא עבור הניצולים. (עבורם צריך להמשיך לחשוב על הזדקנות בכבוד, על תמיכה חומרית ונפשית).

     

    אני ממש רוצה להיות הדור האחרון ששוכב על הגדר הזו ונדקר מהתיל שבה. הדור האחרון שכשהוא סוגר את הדלת באמבטיה חושב מה יצא מהראש מקלחת, הדור שחושב על מי מהילדים הפרטיים היה שורד ולמי לא היה סיכוי, שחושב שכדאי ללמוד מלאכות יעילות להישרדות ועוד תופעות שמוכרות לילדי השרשרת הזו. אך בכך שמדגישים דווקא את השואה על ידי הוראת השואה, מסע לפולין, סיפורי זוועות בגני ילדים ועוד לא מניחים לפצע להפסיק לדמם.

     

    ודווקא אני, שחיה במחיצת השואה כאילו הייתה ריאה שלישית שלי מבקשת משהו חריג. אני פונה ללב של המנהיגים והאמונים על טקסי הכאב במדינה הזו ומבקשת לא להאדיר את השואה. היום מייחסים לה זמן וקשב עצומים בחינוך הילדים החל מהגן וכלה במסעות אינסופיים לפולין. סגנון הוראה זה הוא  התניה מחדש של הטראומה. ובכך, אנחנו עושים נזק לילידנו. חייבים להחזיר את הפצע לממדים שאפשר להכיל ולהפסיק להציג אותו כגדול מהחיים עצמם,כי כעם- יכולנו לו.

     

    אני קוראת ומבקשת לחבר את זוועת השואה עם המוות של יהודים שונים המרכיבים את החברה הזו שעונו ונרצחו ומתו משום יהדותם לאורך הדורות. אני מבקשת שיהיה מוסד כדוגמת "יד ושם" שיחבר את כל אלה לגוף כאב אחד.

    לפי דעתי, מטרתנו החינוכית היום היא לאחד את הכאב של היהודים שנרצחו בשל יהדותם. לאחד ולא לבדל את טראומת השואה מטראומות  רצח על רקע יהדות אחרות למשל- טראומת רצח שליש מהקהילה האתיופית בדרכה לישראל. לעם ישראל יש גוף כאב גדול המתייחס לאנשים שמתו בשל יהדותם. בחלק מהמקרים הסיפורים מוכרים ובחלק יש להכיר והנציח אותם. צריך לדעתי לצרף מכל העדות והתקופות את הסיפורים הפרטיים לכדי גוף כאב אחד. מוזיאון אחד שנקרא "יד ושם" וטקס אחד ממלכתי. שהרי מטרת הזיכרון היא משותפת. לכל איש יש שם בכל אירוע נורא שהיה בהיסטוריה שלנו. 

     

    והפעם ללא ציניות- ובבניין ציון ננוחם כולנו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/4/13 13:51:

      צטט: שולה ניסים 2013-04-08 12:45:03

      גם לי יש מחשבות בכיוון הזה כמו שכתבת, אבל אני לא ממש סגורה על זה. אולי בחלוף הדורות וברבות השנים היום הזה יהפוך ליום שצמים בו כו תשעה באב. וזה יהיה יום בחירה, מי רוצה לצום שיצום, מי שלא אז לא.

       

      רעיון מעניין. נקווה שנזכה לראותו מתממש.

        8/4/13 12:48:
      התכוונתי לכתוב כמו תשעה באב. ברחה לי אות.
        8/4/13 12:45:
      גם לי יש מחשבות בכיוון הזה כמו שכתבת, אבל אני לא ממש סגורה על זה. אולי בחלוף הדורות וברבות השנים היום הזה יהפוך ליום שצמים בו כו תשעה באב. וזה יהיה יום בחירה, מי רוצה לצום שיצום, מי שלא אז לא.
        7/4/13 07:35:

      צטט: face 2013-04-07 00:52:36

      מצטערת. לא חושבת שמי שחי היום מורשה בכלל, גם הוא דור שני ו//או שלישי לשואה. לדבר בשם. יד ושם זה דבר אחד [לא אוהבת את השם מוסד למרות שזה מה שהוא] יש את השואה ויש את כל יתר הדברים. נקודה. וזו רק ואך ורק דעתי שלי,

       

      ילדים. מבוגרים. לא משנה הגיל. שיתמודדו. לא הכל קל בחיים. אבל זה מה יש. או יותר נכון היה.

       

      תודה שהגבת, תודה שכתבת את מה שאת חושבת. רוב האנשים חושבים כמוך וכנראה שבצדק רב.

       

        7/4/13 07:26:

      צטט: מאיה113 2013-04-07 04:54:25

      *חומר למחשבה

       

      תודה מאיה

        7/4/13 07:26:

      צטט: רחלסביליה 2013-04-07 06:15:48

      איילת יקרה השואה והציון שלה איננה רק הכאב, וכך וכך ספורים מסמרי שיער. מזה יש לנו למכביר. השואה באה גם לספר את הספור הנורא שלנו מכיון שלא היתה לנו אז כתובת, ומכאן שכל אחד יכל היה לעשות בנו כרצונו. אין תחליף ליום שבו נספר על מה קרה, נראה את גלדי הפצע הנורא, לנו לבנינו ולעולם. בהזדמנות זו אני מבקשת לספר, ולבושתי לא עשיתי זאת במתוכנן כראוי, את הספור המופלא של יהודי בולגריה. בעצם את ספורם של הבולגרים, אשר כעם הצילו את היהודים שלהם, כך הם קוראים ליהודים, "היהודים שלנו". כל העם הבולגרי, עשה כל שביכלתו כדי לא להרשות לכוחות הרשע לבצע את זממו. כמעט וכל היהודים מבולגריה נצלו מהתופת. ולדבריך, לדעתי טוב שאת שואלת וחושבת, יש תמיד לבקר את מעשינו, אולי יש לעשות שפור ותיקון.

      רחל תודה ששיתפת , כתבת סיפור חשוב והכרחי. החיבור של כל סיפורי הכאב האלה כרוכים גם בסיפור הנרטיבי שלנו כעם. מסקנה עבור חלק גדול מהאנשים שאין לנו ארץ אחרת ואין לנו פיתרון אחר חוץ מריבונות מדינית. אני לא מתנגדת להמשיך ולזכור, אני מבקשת לחשוב שוב על הדרך ועל החלמת המדינה מהפוסט טראומה הזו.
        7/4/13 06:15:
      איילת יקרה השואה והציון שלה איננה רק הכאב, וכך וכך ספורים מסמרי שיער. מזה יש לנו למכביר. השואה באה גם לספר את הספור הנורא שלנו מכיון שלא היתה לנו אז כתובת, ומכאן שכל אחד יכל היה לעשות בנו כרצונו. אין תחליף ליום שבו נספר על מה קרה, נראה את גלדי הפצע הנורא, לנו לבנינו ולעולם. בהזדמנות זו אני מבקשת לספר, ולבושתי לא עשיתי זאת במתוכנן כראוי, את הספור המופלא של יהודי בולגריה. בעצם את ספורם של הבולגרים, אשר כעם הצילו את היהודים שלהם, כך הם קוראים ליהודים, "היהודים שלנו". כל העם הבולגרי, עשה כל שביכלתו כדי לא להרשות לכוחות הרשע לבצע את זממו. כמעט וכל היהודים מבולגריה נצלו מהתופת. ולדבריך, לדעתי טוב שאת שואלת וחושבת, יש תמיד לבקר את מעשינו, אולי יש לעשות שפור ותיקון.
        7/4/13 04:54:
      *חומר למחשבה
        7/4/13 00:52:

      מצטערת. לא חושבת שמי שחי היום מורשה בכלל, גם הוא דור שני ו//או שלישי לשואה. לדבר בשם. יד ושם זה דבר אחד [לא אוהבת את השם מוסד למרות שזה מה שהוא] יש את השואה ויש את כל יתר הדברים. נקודה. וזו רק ואך ורק דעתי שלי,

       

      ילדים. מבוגרים. לא משנה הגיל. שיתמודדו. לא הכל קל בחיים. אבל זה מה יש. או יותר נכון היה.

      ארכיון

      פרופיל

      איילת הלר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין