עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג של איילת הלר

    נגיעות במה שבאמת מעניין אותי

    הירהור לשבת-הקלות הבלתי נסבלת של הקיום ובית הספר

    4 תגובות   יום חמישי, 4/4/13, 07:48

    בואו אני לא אגלה לכם את אמריקה- ככל שהשנים עוברות ההורות הופכת ליותר ויותר שירות לילד שהולך ומתפתח. ההורים הטרודים בטרדות היומיום שלהם מצמצמים נוכחות הורית למינימום וכפיצוי נותנים יותר ויותר שירותים חומריים. לא כולם, לא כל הזמן אבל זו מגמה הקשורה לחברת השפע. בנוסף,ההורים פעמים רבות יעשו הכל לרווחת הילד שזה כולל פינוקים שונים ושירותים שונים בבית- הכנת אוכל לבית הספר, עזרה מאסיבית בהתמודדות מול כל דבר החל בקשירת שרוכי נעליים וכלה במחשב לכל ילד בחדר. בנוסף לכך, מגמת העלייה ברמת החיים מאפשרת לכל ילד חדר משלו. קשה? כונסים לתוך  העולם הוירטואלי עולם ה"כמואילו". זהו הרחם שמחוץ לרחם. זה האסקפיזם הטהור נוסח 2013.

     

    רבותי, אין היום כמעט אזורי תיסכול.. אנחנו יודעים את זה, קראנו על זה בהרבה מאמרים. איפה נשארו אזורי תיסכול בהם ילדים לא יכולים להתכנס לתוך עולם כמואילו כלשהו?( מחשב, טלפון, טלויזיה),שלוש ארבע , בי-ח-ד ו-

     

    בבית הספר!

     

    בית הספר נותר המעוז האחרון בו ילד יחווה תסכול מתוקף היותו זירה של התמודדות אנשים שונים עם  צרכים שונים. לכן, פעמים רבות בעיות שונות יקרו ויתגלו דווקא בבית ספר בגלל ששם צריך להתמודד. לדוגמה- "אף פעם לא היו התפרצויות זעם בבית, זה משהו שאת אומרת לו?" תשאל האימא בתמימות את המורה. כן, זה משהו שהמורה אומרת לו לעשות ולא עושה במקומו. מה שאת ואני כאימא כבר מזמן עושות בשבילו.

     

    ולכן, בין השאר , אנחנו ההורים כועסים על המערכת. ודורשים ממנה להתגמש, להתרכך, להיות פתוחה ככל האפשר, לצמצמם חיכןך עם הילד, לרצות אותו. זה בסדר לדבר עם הילד ולנסות לרצות אותו אבל זה בסדר גמור בעיני גם לדרוש. בעיני זו טעות רק לשרת ולרצות ואני מאוד שמחה שיש לי את מערכת החינוך להציב מראה אמיתית של הישגים והתמודדויות.

    עכשיו תעלה בכם השאלה- אבל כזאת מערכת? עם כל כך הרבה דפקטים? את יודעת איזה שריטות עושים לילדים שלנו שם? אני אשתמש בנבואת זעם שהכינותי מראש- אם נמשיך לחנך ילדים ללא גבולות ודרישות. אותנו, ההורים יאשימו הם בבגרותם,  בחוסר היכולת שלהם להתמודד עם דרישות החיים. 

     

    מכירים את המשל על הפרפר שיוצא מהגולם רק אחרי שהוא מרפרף בכנפיו ומתחזק כנגד הגולם? יופי. אם מוציאים פרפר לפני הזמן הוא לא יכול לעוף. למה הוא לא יכול לעוף? כי אין לו שרירי התמודדות. הוא לא ניסה לחבוט חזק בגבול הגולם שהוא התפתח בו. וככה, בגיל חמש עשרה אנחנו נתקלים במתבגר שלא יכול להתמודד עם התקפי זעם כשמישהו אומר לו משהו ברחוב או בבית הספר ועם ילד שמפחד מזה שמורה מרימה עליו את הקול.

     

    כהורה, בעיני התפקיד שלי זה לשמוע בלי להתגונן את מה שהמורה אומרת לי ולראות איך ביחד עוזרים לילד לפתח כישורי התמודדות. לא בהכרח על ידי טיפול ארוך טווח, אבל בהחלט על ידי שיתוף ולחיצת ידיים.

     

    וכן, יש למערכת החינוך עוד הרבה מה לעשות כדי להיות יותר טובה. אז מי שיש לו השכלה מתאימה ורצון לתרום שיבוא להצטרף, לא רק לדבר בעולמות ה"כמואילו" ראו הוזמנתם.

     

    ותחשבו על זה...

     

    שבת שלום.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/4/13 07:28:

      צטט: רחלסביליה 2013-04-05 07:25:12

      מסכימה.

      תודה

        5/4/13 07:25:
      מסכימה.
        4/4/13 17:10:

      צטט: עדישדה-פז 2013-04-04 15:17:16

      הנהלים כאן לא נותנים לי לככב אותך פעמיים באותה יממה, אז קבלי כוכב ונשיקה ענקית!

      עזבי אותך מנהלים ,קבלי גם את כוכב ענקי ונשיקה

      עודיותרענקית

        4/4/13 15:17:
      הנהלים כאן לא נותנים לי לככב אותך פעמיים באותה יממה, אז קבלי כוכב ונשיקה ענקית!

      ארכיון

      פרופיל

      איילת הלר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין