עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    פעמי הקוצר

    9 תגובות   יום שישי , 15/2/13, 01:09

    פעמי הקוצר

     

    הוא ישב בחדר ההמתנה והמתין. השעה היתה כבר עשר בבקר, אך נורות הניאון עדיין דלקו והפיצו את אורן החיווריין. הוא לבש מקטורן מרופט מעל סוודר אפור דהוי, מכנסיים אפורים, ולראשו חבש כובע קסקט ישן מטוויד, שאותו לא הסיר. פניו היו שזופים משמש וסחופי רוח, שיבה זורקה בצדעיו ובשפמו הדקיק. למרגלות כיסאו היה מונח תיק חום ישן מעור, כמו ילקוט בית ספר של פעם, מרובב בכתמי סיד וטיח. הוא ישב ללא נוע והביט בקצות נעליו המאובקות, הנטועות ברצפת הלינוליאום הלבנה צהבהבה.

    אנשים רבים היו בחדר ההמתנה – זוג בשנות החמישים, בבושקה רוסייה ובתה המזדקנת, אב מלווה בשני בניו הבוגרים, רב שבא בלוויית שניים מתלמידיו, אישה קשישה עם בתה ונכדתה, קשיש ממזרח ירושלים ונכדו, זקנה כחושה וחיוורת, כאילו נוטה למות, והפיליפינית שלה, מתנדב עם צעיר פגוע מוחית, עולה קשישה מהונגריה עם בתה הצעירה שחבשה כובע ברט והיתה מחוברת לאינפוזיה תלויה על עמוד נוסע. בפינת החדר ישב זוג - האישה פניה מוטרדים ובעלה רוכן אליה כל הזמן ולוחש באוזנה דברי כיבושין. והיו עוד. כל הממתינים היו נתונים במעין בועת זכוכית, מופרדים מן הסובב אותם – יושבים, ובדרך כלל מחרישים.

    "ד"ר אלמוג בדחיפות למחלקה, ד"ר אלמוג!" הדהד הרמקול במסדרונות. אין לו ביפר? חשב מכלוף לעצמו, בטח נגמרה לו הסוללה.

    הוא רפרף שוב על המודעות בלוח שלפניו.

    "יוגה ודמיון מודרך בכל יום שלישי ב-11.30. לנשום... להרפות... להירגע... להתחזק!", הכריזה האחת.

    "לצוות הרפואי שמורה הזכות להכניס חולה ללא תור לחדר הבדיקות, על פי שיקול רפואי" – קבעה השנייה. האם יהיה הוא בר המזל?

     

    בדיקות הדם התקופתיות שלו הראו המוגלובין נמוך. כאשר גם הבדיקות החוזרות הצביעו על אותה תופעה, החליט רופא המשפחה לבצע בדיקת אימונוגלובולין. הבדיקות הצביעו על חריגות מהנורמה. רופא המשפחה עבד בזמנו במחלקה ההמטולוגית, והבין את המשמעויות האפשריות של תוצאות הבדיקה. לנגד עיניו ראה את הגרוע מכל - סרטן דם אלים - מיאלומה נפוצה, והוא שיתף את מכלוף בחששותיו. הדם אזל מפניו של מכלוף, ולמרות שיזופו, החוויר ונעשה לבן כסיד. הרופא התעשת מייד ואמר "תראה, זה לא בטוח. צריך לעשות בדיקות נוספות ורצוי שיראה אותך המטולוג מומחה. במקרה אני מכיר המטולוג טוב בשערי צדק ואני מפנה אותך אליו."

     

    כשהגיע מכלוף למחרת בבקר לעבודה באתר מלון וולדורף אסטוריה החדש הנבנה בממילא, קידם הקבלן קביליו את פניו:

    "הי מכלוף, מה קורה אתך?"

    "אל תשאל, יש לי סרטן!"

    "מה? איך? לא יכול להיות! אתה בריא כמו שור. אף פעם לא לקחת אפילו יום מחלה אחד!"

    "כן, אני בריא ולא מרגיש כלום, אבל הבדיקות שלי..."

    "בדיקות? איזה בדיקות?!"

    מכלוף סיפר על שיחתו עם הרופא, וקביליו הרגיע:

    "תשמע, שום דבר עוד לא סופי. תלך לאיך קוראים לו, שמטולוג?, ותשמע אותו, הוא המומחה".

    "אני בטוח שהוא יגיד אותו דבר".

    "אל תהיה כל כך בטוח. כמו שאני מכיר אותך, אתה בריא. הרופאים האלה רק נותנים פרנסה אחד לשני".

    "וואללה, אתה יודע מה? יכול להיות שאתה צודק. נשמע מה יש למומחה להגיד", אמר, ולא באמת האמין במה שאמר.

     

    כשנכנס לחדר ההמטולוג, ראה לפניו בחור צעיר בעל שיער בלונדיני קצוץ, יושב בחלוק לבן ומריץ מסכים על צג המחשב. הוא נראה לו כמי שזה עתה סיים את בית הספר התיכון. "זה המומחה?", חשב לעצמו.

    כעבור דקה, בערך, שנראתה בעיני מכלוף כשעה, נפנה אליו הרופא.

    "כן, אדוני, מה מביא אותך אלי?"

    "ד"ר הרמן שלח אותי אליך, הנה הבדיקות שלי".

    "אה, כן, ד"ר הרמן דיבר אתי על הבדיקות שלך".

     

    ההמטולוג עיין ביסודיות בתוצאות הבדיקות שלפניו, והחל בהסברים מדעיים על המשמעויות הפוטנציאליות הגלומות בהן. מכלוף עטה שריון אטום של אי-הבנה, שכל פגזי המונחים המדעיים התנפצו עליו, ואליו לא חדרו. רק כאשר שמע את הצירוף "מיאלומה נפוצה" נפרץ השיריון. זהו הסרטן שעליו דיבר רופא המשפחה! מכלוף נדרך והחל להקשיב.

    "חייבים לערוך בדיקות יותר יסודיות", אמר הרופא.

    "עוד בדיקות?"

    "כן, על מנת לברר בדיוק את המשמעות של (שוב רשימה של ראשי תיבות לועזיים), חייבים לשאוב מח עצם".

    "זה מסוכן? זה כואב?"

    "אל תדאג. אנחנו מטשטשים אותך ואתה ישן כמו בול עץ ולא מרגיש כלום. כשתתעורר אפילו לא תדע שהכל כבר נגמר".

    "מה אני צריך לעשות?"

    "אתה חייב להיות בצום. ביום הבדיקה תפסיק לאכול ולשתות בשבע בבקר, זה הכל. הנה ההפניה, גש לפקידה ותאם תור".

     

    היום, משעה שבע בבקר, לא אכל ולא שתה. כשהגיע לחדר אשפוז יום, שוב לקחו ממנו דם לבדיקה, ומאז הוא ממתין עם פרפרים בבטן, ופרפר אחד, שקוף, מורכב משתי חוליות - לבנה וכחולה, מוצמד באגד מדבק אל זרועו. בהיסח הדעת הוציא מתיק העור שלפניו, מלפפון וכריך ביתי עטוף בנייר סנדוויצ'ים, והתכונן לאכול, אך נזכר שהוא בצום ותחב את הכריך והמלפפון בחזרה לתיק.

    "מי זה מר אמזלג?", קראה אחות שנעמדה בפתח החדר. מכלוף הרים לאיטו את ידו.

    "אני" אמר בקול שכמעט לא נשמע, והלך בעקבותיה.

    האחות הכניסה אותו לחדר בעל שלוש מיטות, שהיה עדיין ריק, והקצתה לו את המיטה שליד החלון. בסבלנות ובחביבות הסבירה לו את התהליך שהוא עומד לעבור וגם היא הדגישה שהוא יישן ולא ירגיש דבר.

    הרופא הצעיר הגיע והורה לאחות לתת למכלוף מנת טשטוש. את הזריקה השנייה, להרדמה מקומית באגן, כבר לא הרגיש. הוא ישן כשלוש שעות, וכשהתעורר באמת לא ידע שהוא כבר אחרי הכל.

     

    כעבור שבועיים הלך שוב לבדו לבית החולים לקבל את התוצאות. אשתו נפטרה, בתו הבכורה נשואה וגרה עם משפחתה בקריית שמונה. בתו הצעירה התגרשה, אך ממשיכה לגור עם הילדים בדימונה. בניו, שאינם נשואים, מפוזרים בעולם – בנו הגדול עובד בחנות למוצרי חשמל השייכת לישראלי במנהטן, בנו השני מחפש את מזלו בלוס אנג'לס, ובן הזקונים עדיין מחפש את עצמו במזרח, לא ברור כרגע איפה - בהודו או בתאילנד.

     

    הרופא הצעיר קיבל אותו בפנים חתומים.

    "לצערי, מר אמזלג, תוצאות הבדיקות שלך חיוביות".

    "למה 'לצערי'? 'חיוביות', זה לא טוב?"

    "לא, להיפך, זה אומר שאתה מפתח את המחלה", ענה הרופא. "אבל הבדיקה הציטוגנטית מראה שקצב התפתחות המחלה אצלך הוא איטי, ועל ידי תרופות אנחנו יכולים להאט אותו עוד יותר".

    "מה זה אומר דוקטור, אני הולך למות?"

    הרופא הצעיר הביט בפועל הקשיש שלפניו ושחרר הגיג:

    "כולנו מתים בסופו של דבר, מר אמזלג". והוסיף: "עם המחלה הזאת אתה יכול לחיות עוד שנים רבות. יש לנו פציינט כמוך, שנמצא אצלנו במעקב כבר 25 שנה!".

     

    מכלוף לא התעודד. הוא לקח את המרשמים ואת המכתב אל ד"ר הרמן, ויצא מגבולות בית החולים. הוא שוטט ללא מטרה, במקטורנו המרופט ובכובע הטוויד הישן, ומבלי דעת הגיע לגן ציבורי קטן בשכונת בית הכרם. הוא התיישב על ספסל בגן, שילב ידיו על חזהו, מהדק אל גופו את המקטורן להגנה מפני צינת הסתיו, ובהה נכחו. עלי שלכת צהובים ריחפו באוויר, ואחד מהם הסתחרר לאיטו אל ברכיו.

    תמונות מחייו חלפו מול עיניו – הנה הוא הולך כילד קטן למכולת במעברה, שוכב במארב בלילה גשום בגבול הלבנון, כלוחם בגולני. אשתו האהובה חלפה אף היא, וילדיו שנפוצו לכל עבר, ונכדיו משוש חייו. הוא ראה את עצמו עומד על הפיגום וכף הטייחים בידו, בחום הכבד ובקור המקפיא של ירושלים. הוא צפה בשיירת התמונות, כמו בסרט אילם שחור-לבן. בסוף השיירה צעדה לה בשופי דמות גבוהה, לבושה בגלימה שחורה וברדס שחור גדול לראשה, המסתיר את פניה, ועל כתפה חרמש ארוך בעל להב גדול וממורט.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/3/13 12:08:

      צטט: עמנב 2013-03-02 08:52:02

      צטט: מרב 1956 2013-03-02 07:01:28

      קראתי במתח,

      הצטערתי שהסוף לא ממש שמח.

      אפילו שיש לו סיכוי לחיים ארוכים יותר ממה שחשש,

      עצם העובדה שהוא לא בריא, מדכאת.

       

      אתמול אצל דב אלבויים בפרשת השבוע "כי תשא"

      שוחח  תומר פריסקו חוקר הדתות.

      הוא דיבר על השילוב שהוא עצמו עושה בין דתות המזרח לזו היהודית.

      נזכרתי וחשבתי עליך.

      תודה רבה, מרב. ביקוריך תמיד מתקבלים בברכה.

      תודה עמוס אני מסמיקה.

      סיפורו של מכלוף לקוח ממקרה אמתי. הפציינט שהתבשר שיש לו אמגוס, ממשיך להיות במעקב כבר מספר שנים ומצבו יציב - אין חשש!

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        2/3/13 08:52:

      צטט: מרב 1956 2013-03-02 07:01:28

      קראתי במתח,

      הצטערתי שהסוף לא ממש שמח.

      אפילו שיש לו סיכוי לחיים ארוכים יותר ממה שחשש,

      עצם העובדה שהוא לא בריא, מדכאת.

       

      אתמול אצל דב אלבויים בפרשת השבוע "כי תשא"

      שוחח  תומר פריסקו חוקר הדתות.

      הוא דיבר על השילוב שהוא עצמו עושה בין דתות המזרח לזו היהודית.

      נזכרתי וחשבתי עליך.

      תודה רבה, מרב. ביקוריך תמיד מתקבלים בברכה.

      סיפורו של מכלוף לקוח ממקרה אמתי. הפציינט שהתבשר שיש לו אמגוס, ממשיך להיות במעקב כבר מספר שנים ומצבו יציב - אין חשש!

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        2/3/13 07:01:

      קראתי במתח,

      הצטערתי שהסוף לא ממש שמח.

      אפילו שיש לו סיכוי לחיים ארוכים יותר ממה שחשש,

      עצם העובדה שהוא לא בריא, מדכאת.

       

      אתמול אצל דב אלבויים בפרשת השבוע "כי תשא"

      שוחח  תומר פריסקו חוקר הדתות.

      הוא דיבר על השילוב שהוא עצמו עושה בין דתות המזרח לזו היהודית.

      נזכרתי וחשבתי עליך.

        25/2/13 17:10:

      צטט: יסינראל 2013-02-25 04:34:19

      עמוס, וואוו, איזה סיפור: בגובה העיניים, הרגש, האנושיות, הרגישות, הטבע... יש משהו קצבי ומדוד במילים ובמשפטים של הסיפור, כמו שיקוף של החיים. והלוואי שהסוף בא ממחוזות של פורים. [שושן]

      תודה רבה, שושן (פורים),

      החומרים לסיפור לקוחים מן החיים, אך הגיבור, קורותיו ותגובותיו, הם פרי הדמיון.

      אני מאחל לנו ולכם, ולכל עם ישראל, שהמפגש עם "הקוצר", יהיה אכן רק בתחפושות פורים, עד שיגיע היום...

      אגב, בתרבות ההודית, ימה - אל המוות - מחזיק עניבת חנק ולא חרמש. עניבת החנק שימשה גם תנועה קיצונית של עובדי האלה קאלי, לחיסול חשבונותיהם, בדומה לסיקריקים ולחשאשיון, שהשתמשו בפגיון.

      חג שמח, כל טוב ולהתראות בשמחות, עמוס.

        25/2/13 04:34:
      עמוס, וואוו, איזה סיפור: בגובה העיניים, הרגש, האנושיות, הרגישות, הטבע... יש משהו קצבי ומדוד במילים ובמשפטים של הסיפור, כמו שיקוף של החיים. והלוואי שהסוף בא ממחוזות של פורים. [שושן]
        16/2/13 12:28:

      צטט: מאדאם 2013-02-15 18:50:12

      אני כל כך אוהבת לקרוא את הסיפורים שלך שבת שלום דינה

      תודה רבה, דינה.

      המשוב החיובי שלך משמח אותי.

      שבת שלום גם לך, עמוס.

        15/2/13 18:50:
      אני כל כך אוהבת לקרוא את הסיפורים שלך שבת שלום דינה
        15/2/13 17:12:

      צטט: יעל מ 2013-02-15 14:13:02

      אפשר להבין למה הוא לא התעודד.... נ.ב. הסוף מפחידדדד!

      תודה רבה, יעלי.

      מפחיד גם אותך? הרי אפשר לחיות עם "אמגוס" שנים רבות מבלי שהוא מתפתח למיאלומה!

      שבת שלום, ושלא נדע, עמוס.

        15/2/13 14:13:
      אפשר להבין למה הוא לא התעודד.... נ.ב. הסוף מפחידדדד!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין