עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    חיי ברהמין

    10 תגובות   יום שני, 3/12/12, 23:23

    חיי ברהמין

     

    נאראיין נולד למשפחת ברהמינים בכפר קטן במהארשטרה, בסמוך לעיר נאסיק. גובינד, אביו, היה בקיא בכתבי הקודש ושימש ככהן הכפר, והיה גם מסייע לכפריים חסרי ההשכלה בכתיבת מכתבים אישיים, ובקשות רשמיות ומכתבים לשלטונות. הוא היה דמות מכובדת בכפר, וגם לבנו תכנן עתיד דומה ורצה שבבוא היום ימלא את מקומו.

    כשמלאו לנאראיין שלוש שנים, החל גובינד ללמד אותו את כתבי הוודה. בכל יום היה מקדיש לילד שעות ארוכות, ומשנן יחד אתו את הרג-וודה, כתב הקודש ההינדואי העתיק ביותר. נאראיין למד את המנטרות ואת ניגונן, ובגיל שש, כאשר החל ללכת לבית הספר, כבר ידע בעל פה יותר ממחצית הפרקים של הרג-וודה.

    נאראיין המוכשר והחרוץ הצטיין בלימודיו בבית הספר, ושנה אחר שנה היה זוכה בתואר המכובד של הראשון בכיתתו. בד בבד עם לימודיו בבית הספר, המשיך ללמוד עם אביו את כתבי הקודש, ובנוסף לרג-וודה, למד גם את כתבי הבראהמנות, האראנייקות והאופנישדות.

    גובינד היה מרוצה מאד מהישגיו של בנו הבכור, וראה את הדרך סלולה בפניו להפוך לכהן הכפר. אולם לנאראיין היו שאיפות אחרות. הוא אהב את כתבי הקודש, אך לא הסתפק רק בשינונם בעל פה. הם עוררו אצלו שאלות ותהיות, ואביו, שהיה כבול למסגרות המסורתיות, לא היה מסוגל לענות לו על תהיותיו. על מנת לספק את סקרנותו וחקרנותו, שלח אותו גובינד אל אחיו בעיר נאסיק, ושם גם החל ללמוד בבית הספר התיכון. נאראיין השתכן בדירת דודו, והמשפחה דאגה לכל מחסורו, ואחת לחודש, ובחופשות, היה חוזר אל בית אביו בכפר. דודו לימד אותו פרקים בפילוסופיה ההודית, בעיקר מאסכולת מימאמסה, אך בספריית בית הספר נחשף נאראיין גם לאסכולת ודאנטה, שמשכה אותו יותר. מימאמסה עסקה בתהליכי הפולחן, והיתה המשך ללימודים שלמד מאביו, בעוד שהוודאנטה הדגישה יותר את מאמצי הפרט בחיפוש אחר האמת שמעבר לנגלה.

    בנאסיק גם נחשף נאראיין לחגיגות הקומבה מלה, שהיו מושכות מיליוני עולי רגל לעיר, פעם בשתים עשרה שנים. כשהיה בן שבע עשרה, התקיימה העלייה לרגל המסורתית לנאסיק, בתחילה נאראיין רק צפה מהצד בעולי הרגל, אך בלבו נמשך כבחבלי קסם להצטרף אליהם. כשאזר עוז, חבר אל אחת מהחבורות ונכנס עמם למקדש, ואז קלט את המשמעות המלאה של המושג "בהקטי" – דבקות – שעליו שמע מאביו, מדודו, וממוריו. לבו נמלא עליצות ודבקות באל, והוא רקד וכרכר עם עולי הרגל עד כלות כוחו.

    נאראיין סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר כתלמיד המצטיין, והמורים שלו המליצו להוריו לשלוח אותו ללימודים גבוהים באוניברסיטה הסנסקריטית בעיר הקדושה וראנסי, שעל שפת נהר הגנגס (גנגא).

    כבוגר מצטיין, הוא התקבל ללימודים באוניברסיטה ללא תשלום, ואף קיבל מלגת קיום צנועה, שהספיקה לו לשכירת חדר בבית משפחה ברהמינית בסמוך למתחם האוניברסיטה. אם המשפחה דאגה לארוחותיו ולכיבוס בגדיו, ובתמורה הוא היה עוזר לילדי המשפחה בהכנת השיעורים.

    באוניברסיטה למד הינדואיזם באופן אקדמי, והצטיין בידיעותיו בשפת סנסקריט. הוא הרווה את צמאונו ללימוד אסכולת הוודאנטה, ונעשה מומחה במיוחד לכתבי האופנישדות. בתום לימודי התואר הראשון, התקבל נאראיין כעוזר מחקר לאחד הפרופסורים, וכך זכה להכנסה חודשית צנועה. הוא נשא לאישה את לקשמי, בת המשפחה שאצלה התגורר, ויחד הם שכרו דירה קטנה בעיר, במרחק הליכה מן האוניברסיטה ומבית משפחתה.

    נאראיין המשיך ללמוד ולעבוד באוניברסיטה, וכשקיבל את התואר השלישי, התמנה למשרת "קורא", ואף החל ללמד סטודנטים בשנתם הראשונה באוניברסיטה. משכורתו גדלה והמשפחה הצעירה רכשה בית קטן עם חצר מוקפת בחומה נמוכה כגדר, ולה שער ברזל. בבית זה נולדו לזוג שתי בנות ובן זקונים, ושלושתם זכו להשכלה גבוהה. הבנות הוסמכו כמורות, והבן נעשה מהנדס בניין.

     

    נאראיין היה חוקר פורה, והוא התקדם בסולם הדרגות באוניברסיטה, והתקדם במחקר התרבות ההינדואית. בספריית כתבי-היד של האוניברסיטה, גילה שבעה כתבי-יד שהציגו גרסה מימי הביניים לסיפורו של אחד החכמים הנזכרים באופנישדות. הוא פענח את כתבי-היד, תיארך אותם והשווה ביניהם. מחקרו היה מחקר חלוץ וראשון בתחומו. הוא פרסם אותו כמאמר בכתב-העת של האוניברסיטה, והמחקר הקנה לו שם ופרסום בהודו, ואף מחוצה לה. הוא הוזמן מדי פעם להרצות בכנסים בינלאומיים, וזכה לכבוד ולהערכה בקהיליית החוקרים.

    בכל שנות עבודתו כחוקר, נמשך לחוות את התורות האזוטריות של האופנישדות, אך שמר את הדבר בלבו. כדי להגיע לידיעה שבה מדובר בכתבים, היה עליו להתנתק ממהלך החיים הרגיל, ולהקדיש עצמו באופן מוחלט למאמצים לחרוג מכל מה שכובל אותו לעולם האמפירי, על מנת להתעלות במעלות הרוחניות ולהגיע אל האמת המוחלטת. אולם נאראיין חש מחויבות לרעייתו ולילדיו, וגם עבודתו האקדמית הביאה לו סיפוק רב, על כן המשיך בחייו הרגילים, תוך וויתור על שאיפתו הכמוסה.

    למעשה, החברה ההודית מצאה דרכים לשלב בין חוקי הדהרמה ששולטים בחיי היום-יום, לבין השאיפה ל"שחרור" – מוקשה – המומלצת על ידי פילוסופיית הוודאנטה. על פי תורת ארבעת השלבים – אשרמות – לאחר שהאדם מבלה את תקופתו הראשונה כ"תלמיד" – בראהמצ'ארי – הוא עובר לשלב שבו הוא נעשה "בעל בית" – גריהסטה. בשלב זה הוא מקים משפחה ומתפרנס בהתאם לנורמות של הקבוצה החברתית שלתוכה נולד - הווארנה והג'אטי שלו (הקסטה). לאחר שמיצה שלב זה, הוא נוטש מאחוריו את ביתו, את משפחתו, את מקום עבודתו ואת המסגרת החברתית בה פעל, ופורש למקום שומם ונעשה "שוכן יער" – ונפראסטהה. כשהוא מתעלה במדרגות הרוחניות הוא הופך לפרוש שוחר האמת המוחלטת - סניאסין.

     

    לאחר ששלושת ילדיו של נאראיין נישאו והקימו בתים ומשפחות משלהם, הוא החליט שהגיע הזמן לפרוש, ולממש את כמיהתו ואת ייעודו.

    "לקשמי", פנה לרעייתו, "החלטתי לפרוש ולהפוך לוונפרסטהה".

    לקשמי החווירה, כיסתה פניה בידיה ופרצה בבכי חרישי, ולאחר דקות שנדמו כנצח, התעשתה.

    "גמלה בלבך ההחלטה, ואני מבינה שזה מה שאתה רוצה לעשות, אך מה יהיה עליי? האם נגזר עליי לבלות את שארית ימיי לבדי בבית הזה, שבנינו וטיפחנו יחד? וכיצד אתפרנס?"

    "אל תדאגי לפרנסה, לקשמי. אני אדאג שתקבלי מן האוניברסיטה את הקצבה המגיעה לי ואת תצליחי להסתדר".

    "הפרנסה היא דאגתי האחרונה. כיצד אחיה בלעדיך?"

    נאראיין הרהר, ונחישותו החלה להתערער. הוא הכיר את לקשמי מאז שהיתה תלמידת תיכון, וחי איתה עשרות שנים. הוא לא יכול לראות עתה בצערה, וגמלה החלטה בלבו.

    "אני אשאר בבית, ואמשיך לעבוד באוניברסיטה עד יציאתי לגמלאות", אמר. "אולם, אינני נוטש את כוונת הפרישה - במקום לפרוש פיסית ולצאת ליער, אשאר בבית ואפרוש מנטלית".

    על פי כתבי הקודש, גם זו דרך אפשרית, ובבהאגוודגיטה היא נקרא "דרך המעש" – קרמה יוגה. וכך מלמד קרישנה את ארג'ונה:

    "חלד זה – כובלו המעש אם אינו לשם קורבן.

    רק לשמו עשה מעשך, חף מדבוק בפירותיו".

    (בהגוודגיטה, 3.9 – תרגום ע. אולסבנגר, מוסד ביאליק 1956, עמ' 53).

    "גם עשות, גם פרוש ממעש – לגאולה מנחים שניהם.

    אך מהם עולה המעש על פרישה ממעשים". (שם, 5.2, עמ' 62).

    נאראיין ידע ש"דרך המעש" קשה שבעתיים מן הפרישה הפיסית, אך היה מוכן למאמץ הנדרש הנוסף למען רעייתו ולזכר הימים הטובים שחוו יחד עד לשלב זה.

    בכל בקר החל נאראיין את יומו בקורבן עצמי, "קורבן הנשימות" – פראנאגניהוטרה. הוא הפחית בכמויות המזון שצרך, וגופו הלך וכחש. הוא המשיך לתפקד כרגיל, אך ברוחו חדל לייחל לפירות מעשיו. הוא פעל משום שכך צריך לפעול על פי הדהרמה, ולא ציפה יותר לכסף, לכבוד, ואפילו את אהבתם של רעייתו, ילדיו ונכדיו, למד לקבל בשוויון נפש. בגיל שבעים פרש סופית מעבודתו האקדמית, וחי בפרישות בביתו, מבלה שעות רבות במדיטציה ובתרגילי יוגה.

     

    יום אחד נשמעה חריקה של שער הברזל, ולאחריה דפיקה בדלת. רעייתו של נאראיין פתחה את הדלת ולהפתעתה, ניצבו לפניה שני אנשים צעירים ממוצא מערבי – אורחים בלתי צפויים ובלתי קרואים.

    "באנו לראות את פרופסור נאראיין", אמר המבוגר מבין השניים.

    "לצערי, הוא אינו מקבל אורחים".

    "אנו נמצאים בווראנסי, באוניברסיטה הסנסקריטית, והיינו מעוניינים מאד לשוחח אתו על מחקר כתבי-היד שלו".

    "שבו בבקשה", אמרה והצביעה על הספה שעמדה בחדר. "אני אבדוק אתו אם הוא יכול לקבל אתכם".

    היא פתחה דלת, שדרכה נראו זוג רגליים כחושות על מיטה מכוסה בסדין לבן. בזווית העין ראו האורחים את חלקו העליון של הגוף מצטרף אל הרגליים, כשהפרופסור הזקן התיישב והתכונן לרדת מן המיטה.

    "הפרופסור מייד יבוא אליכם", אמרה האישה. "תשתו משהו?"

    "תודה, רק מים" אמרו שניהם כמעט במקהלה.

    פרופסור נאראיין פסע לעב האורחים בצעדים קטנים, נעזר במקל. הוא לבש דהוטי לבן, ופלג גופו העליון היה חשוף, מגלה את רזונו הקיצוני, כשחוט כת הברהמינים תלוי באלכסון על חזהו. גולגולתו היתה קרחת לחלוטין, ועורו מקומט ותלוי עליו, כמעט ללא בשר מתחתיו – ממש "עור ועצמות". פניו היו חרושי קמטים, אך אפופי שלווה, ועיניו נצצו במלוא ההכרה, למרות גילו המופלג.

    "נמסטה", קמו האורחים ממקומם והחוו לו אנג'לי.

    "נמסטה", אמר, והשיב באנג'לי.

    הם הציגו את עצמם – החוקר המבוגר יותר הגיע מאוקספרד בבריטניה, והצעיר יותר מאוניברסיטת ייל בארה"ב. הם סיפרו לו על מחקריהם, והודו לו על המאמר המקיף שכתב על שבעת כתבי-היד.

    "יש לי שאלה אליך, ברשותך, שקשורה למחקר שלי", סיים החוקר הבריטי את דבריו.

    "אני מודה לך על התעניינותך", השיב נאראיין, "אך לצערי לא אוכל להשיב לשאלותיך. הנחתי את כל העבודה האקדמית מאחוריי כשיצאתי לגמלאות, לפני שנים רבות. כיום אני עושה דבר אחד בלבד – מחכה למוות הגואל".

    החוקרים הסתכלו בישיש היושב מולם והבינו שאין כל טעם לנסות ולהמשיך בשאלות. הוא נראה נחוש לא לעסוק יותר ב"זוטות", אלא ב"שחרור" – מוקשה – בלבד.

    הם הודו לו ולאישה שאתו, ויצאו שוב אל הרחוב.

     

    כעבור כחודשיים, הלך נאראיין לעולמו, והוא בן מאה!

    האם עוד תשוב  נשמתו לעולם הזה? 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/12/12 17:17:

      צטט: ההלך 2012-12-07 16:21:55

      קריאה מרתקת. תודה על חלון לעולמו הרחוק של אדם אחר.

      תודה רבה, מיכלי.

      את הדמות שאני מתאר פגשתי אישית (אחד משני המלומדים הזרים!). במהלך ביקוריי בהודו נתקלתי בלא מעט אנשים שפרשו והפכו לסניאסינים, והפרופסור מייצג אותם.

      חנוכה שמח, עמוס.

        7/12/12 16:21:
      קריאה מרתקת. תודה על חלון לעולמו הרחוק של אדם אחר.
        6/12/12 11:22:

      צטט: מרב 1956 2012-12-06 06:08:47

      מעניין מאוד.

      אני מכבדת את נאריין ובחירותיו

      אך אינני מסוגלת להבין ולהזדהות עם הפרישה.

      תודה, מרב. 

      קשה לאדם מערבי להבין את המניעים לצורך הנפשי בפרישה, מלבד אולי במסדרי הנזירים בנצרות.

      הסופר היווני ניקוס קזנצקיס מתאר בספרו האוטוביוגרפי - REPORT TO GRECO - את התלבטויותיו ורצונו לפרוש כנזיר אורתודוכסי למנזר בהר אתוס, ואחר כך בסנטה קטרינה.

      כל טוב, עמוס.

        6/12/12 11:16:

      צטט: נעמה ארז 2012-12-06 01:05:58

      סיפור מרתק על נאראיין. וגם אהבתי את הפתרון שמצא כדי לא לעזוב את אשתו. נהדר.

      תודה רבה, נעמה.

      מבין הדרכים לפרוש, הוא בחר בדרך הקשה, מתוך כבוד לאישה, והיא אכן המשיכה להיות אתו ולסעוד אותו, כשכבר בקושי עמד על רגליו.

      כל טוב, עמוס.

        6/12/12 06:08:

      מעניין מאוד.

      אני מכבדת את נאריין ובחירותיו

      אך אינני מסוגלת להבין ולהזדהות עם הפרישה.

        6/12/12 01:05:
      סיפור מרתק על נאראיין. וגם אהבתי את הפתרון שמצא כדי לא לעזוב את אשתו. נהדר.
        5/12/12 11:58:

      צטט: רומפיפיה 2012-12-05 09:17:10

      מודה לך בכל לבי עמוס, על שפתחת צוהר

      לעולם שכלל לא הכרתי...כלומר קראתי ספרים

      על הודו.. אבל לא ברמה שאתה מספר..

      אני ממש מתרגשת לקרוא את כל אלה...

      ושוב התודה לך, חברי היקר.

      תודה רבה, ציפי.

      אני שמח על תגובתך, ומתרגש מן ההתרגשות שלך.

      הסיפור בנוי על התורות, האמונות והמנהגים בהודו. בפגישה עם הפרופסור לקראת סוף ימיו, נכחתי אישיתחיוך.

      כל טוב, עמוס.

        5/12/12 09:17:

      מודה לך בכל לבי עמוס, על שפתחת צוהר

      לעולם שכלל לא הכרתי...כלומר קראתי ספרים

      על הודו.. אבל לא ברמה שאתה מספר..

      אני ממש מתרגשת לקרוא את כל אלה...

      ושוב התודה לך, חברי היקר.

        5/12/12 00:43:

      צטט: באבא יאגה 2012-12-04 20:41:27

      ארבעת השלבים הזכירו לי משום מה את תורתו של יאן פטוצ'קה, הפילוסוף הצ'כי, שחלק את חייו של אדם לשלוש תנועות חיים עיקריות. תנועת ההתקבלות, שבו אדם צריך להתקבל על ידי זולתו ועל ידי העולם, תנועת היציאה, שבו אדם יוצא אל העולם, ותנועת ההפצעה - תנועה שבה האדם פורץ אל הפתוח.

      תודה רבה, אלאונורה.

      אינני מכיר את פוטוצ'קה, אבל ישנן דרכים רבות לחלוקת חיי האדם לשלבים, מזוויות ראות שונות. אנחנו, למשל, מדברים בחיי היום-יום, על ינקות, ילדות, גיל ההתבגרות, בחרות.... וזו חלוקה לגיטימית כמו כל חלוקה אחרת.

      כל טוב, עמוס.

        4/12/12 20:41:
      ארבעת השלבים הזכירו לי משום מה את תורתו של יאן פטוצ'קה, הפילוסוף הצ'כי, שחלק את חייו של אדם לשלוש תנועות חיים עיקריות. תנועת ההתקבלות, שבו אדם צריך להתקבל על ידי זולתו ועל ידי העולם, תנועת היציאה, שבו אדם יוצא אל העולם, ותנועת ההפצעה - תנועה שבה האדם פורץ אל הפתוח.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין