עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    רוחות חורף - סיפור קצר לסוכות

    18 תגובות   יום רביעי, 3/10/12, 22:04

    ישראל דחס את בדל הסיגריה בחוזקה במעמקי המאפרה, בחוץ עדיין נצנצו טיפות הגשם האחרון על ענפי העצים והרוח נשבה בפראות. הוא ישב במטבח דירת הזוגות הצעירים שהמשק העמיד לרשותם והאזין לרדיו הקטן המכוסה במגן עשוי עור חום בהיר. הקריין הקריא את תוצאות משחקי הכדורגל וישראל מולל בעצבנות גפרור בין אצבעותיו. אשתו ישבה ליד החלון השני, רוקמת את מספר הכביסה המשותף שלהם על גרבי העבודה האפורים שלו. רק ארבעה חודשים חלפו מאז החופה והחורף שהגיע השכיח את עליצות הערב ההוא ובמקומה נותרו רק געגועים לימי רווקותו. הוא עדיין התקשה לעקל את העובדה כי הוא אדם נשוי, ועובדי הלול היו מתלוצצים על חשבונו בבקרים בהם הייתה מחשבתו נודדת והלך רוחו מפוזר.הוא ניגש אל הארון והוציא עוד חפיסת סיגריות. היא הרימה את ראשה ואמרה "אל תעשן יותר מדי", אך הוא פטר אותה בתנועת יד רפה. בשדות החלו שלוליות להיקוות על האדמה החומה. השטחים הבלתי מעובדים העלו פלומה ירקרקה, אך הגבעות בצדו השני של העמק היו אפורות ומעליהן שטו גדודים של עננים כהים. "נוף אירופאי" הוא מלמל לעצמו ומזג עוד כוס של קפה שחור.

    הוא הכיר את אפרת לפני פחות משנה, באיזה סמינר צעירים שארגנה התנועה בתל אביב. הוא סתר את דברי המרצה והיא הביטה בו. אחר כך העיר הערה משעשעת והיא חייכה אליו. בערב יצאו לסרט בקולנוע "תל אביב" והפריעו לקהל עד שהסדרן נאלץ להוציא אותם אל הערב החמים. הם פסעו על חול הים במשך שעות ולקראת חצות נכנסו אל המים הקרים ומצאו ניחומים בלהט גופותיהם הנרגשים. הוא חשב שייפרדו בתום יום ההרצאות האחרון, אך היא ביקשה לבקר בקיבוצו, בקושי רב התגבר על החששות הרבים שהציפו את מוחו, ולבסוף נעתר לבקשתה והסכים לארח אותה. הם בילו סוף שבוע מהנה בדירת הרווקים הקטנה שלו. הוא הביא אוכל מחדר האוכל כי התבייש להביא אותה בציבור, היא הביאה בקבוק של ברנדי מהארון של אביה. ברדיו השמיעו פזמונים וכשתם יום השידורים הציע לה טיול לילי במדרכות הדוממות של הכפר הרדום. היא אהבה את ידו המחבקת ואת שנינותו הנבונה, הוא נהנה לראות איך הרעיונות שלו נוחתים על מצע רך של התלהבות וחום.

    **

    בקיבוצה שבגליל בירכו אותה כולם עם היוודע דבר החתונה. אבשלום הנהג הכין את המשאית שלקחה את חבריה וחברותיה אל החתונה שבעמק. הם חגגו על הדשא הרחב שבין עצי הפיקוס והברוש והערב היה עליז ומשובב נפש. אפרת התרגשה באמת רק כאשר מזכיר המשק בירך את הזוג הצעיר, ישראל היטב ליבו ביין, אך נותר מעט אדיש למתרחש סביבו, אפילו המערכון של חבריו הלולנים לא הוציא ממנו חיוך אחד, למרות שהקהל התפקע מצחוק.

    למחרת שב אבשלום הנהג עם המשאית שלו מלאה ברהיטיה ובגדיה של אפרת. בקיבוץ החדש היא שובצה לעבוד ברפת העגלים. בחדר האוכל הוא ישב עם חבריו לעבודה והיא ישבה עם הרפתנים. אחר הצהריים היא הכינה קפה לכל השכנים בשיכון הזוגות הצעירים, לעיתים אפתה עוגה. אך כשהגיע הסתיו נתכנסו כולם בחדריהם, נמלטים מהקור. כשהיו בגפם היה ישראל מתחמק מחברתה, לעיתים זעף. הוא הרבה לשבת במטבח, מאזין לרדיו הזעיר. פעמיים בשבוע הייתה הולכת לחוג רקמה שארגנה אחת החברות הוותיקות במועדון לחבר. כשהייתה חוזרת היה נדמה לה כי חיוך רפוי נשמט משפתיו של בעלה. בצר לה, ביקשה את רשותו לבקר את אביה באחד מסופי השבוע, בקיבוצו שבגליל. הוא הסכים ואפילו סידר לה נסיעה עם אחד מנהגי המשאיות של המפעל שלקח אותה עד לראש פינה. הייתה זו מחווה נדירה מצדו של ישראל ואפרת מצאה בה ניחומים. "אולי זה רק מזג האוויר שגורם לו להזעיף פנים" היא אמרה לאביה. היא ביקשה לשמח אותו והביא תפוחי עץ רעננים מקיבוצה, אך הוא נותר אדיש למחווה. עתה חיפשו עיניו מוצא בנוף הגשום שמחוץ לחלון המטבח, מבעד לעלים הרטובים בצבצו האשכוליות הראשונות בפרדס. כתמים צהבהבים זעירים מבעד לנוף העלים הסמיך. בקרוב יתבקשו להתגייס לקטיפתם.

    **

    במוצאי השבת היו הולכים ביחד לאסיפת החברים. היא הייתה מתכנסת בתוך רקמתה והוא האזין לדיון, רק לעיתים נדירות ביקש את רשות הדיבור. למרות שאפרת מצאה אותו שנון וחד מחשבה, הוא נמנע מלנקוט עמדה בעניינים חברתיים. רק כשהיו פוסעים יחד בדרך חזרה אל דירתם הקטנה הוא היה מסביר לה בלהט את עמדת שני הצדדים ואת הדילמות שנוצרו בעקבות ההחלטה שהתקבלה. בסוכות העזה לשאול אותו האם הוא מעוניין בילד. הם בילו במסיבת החג של המשק והוא הבחין בנצוץ משונה בעיניה בשעה שהביטה במקהלת הילדים. היא לא הכחישה ושאלה לדעתו. תחילה נראה נבוך ומבולבל, אחר כך טען כי עוד לא הגיעה השעה והוא איננו בשל למחויבות שכזאת.

    ביושבה על כיסא הנדנדה חשה אפרת כי השבת הזו איננה כשאר הימים. מאז ששבו מארוחת הצהריים התיישב ישראל במטבח ועישן בשרשרת. היא הציעה לו להיכנס איתה למיטה למנוחת צהריים, אך הוא משך בכתפו בחוסר עניין. לכן התיישבה לרקום על הגרביים, כשסיימה נטלה את אלבומי התמונות מהמדף ועלעלה בהם. היא אהבה לראות את ישראל הילד נושא מגש של ביצים או רוכב על חמור בפינת החי של המשק. דרך התמונות הדהויות הכירה את אביו ואמו שנפטרו בהיותו בר מצווה, מותירים אותו לגדול בגפו. בן משק. כשנכנסה לחייו הוסיפה את תמונותיה הספורות לאלבום שלו, מעין סמל זעיר לחיים בשיתוף. היא הגיעה לעמודים האחרונים והנה דמותה כחיילת צעירה מעוטרת בגומות חן. הנה היא בחברת בני כיתתה, שניים מהם לא שבו מהמלחמה הנוראה. ישראל יצא מקרבות הדרום ללא פגע, אך מאז שחזר התעקש לשמור מתחת למיטתו את ה "עוזי" שלו, אותו היה משמן בערבי יום חמישי, בשעה שאפרת הייתה רוחצת את רצפת הדירה.

    **

    אוויר צונן חדר מבעד לחרכי החלון אל הדירה הצנועה, ישראל חיכך את ידיו בתקווה להתחמם מעט. הפועל פתח תקווה התקשתה לכבוש שערים העונה. הוא פתח את עיתון השבת ועיניו רפרפו על הטקסט מבלי יכולת להתרכז בכתוב. אפרת קמה מהכיסא וניגשה אליו, היא כרכה את זרועותיה סביבו. ברגע של קלות דעת נטלה סיגריה מהחפיסה הפתוחה שעל השולחן. היא השתעלה אך סירבה להניח אותה מידה. הוא כעס. "למה את מכריחה את עצמך?". היא משכה את כתפיה וחייכה ושאלה "מי מנצח?". הוא הביט בה בחוסר הבנה. "בערב נצא לטיול" הוא הבטיח. היא פרשה למיטה ונרדמה עוד לפני שסיימה את המאמר שניסתה לקרוא. ישראל בחן את דמותה השלווה, הנושמת. הוא התכופף בשקט ומשך את תת המקלע מתחת למיטה. במטבח שוב העביר את החוטר דרך הקנה המבהיק, הוא הוציא שוב את כל הכדורים מהמחסנית וצחצח אותם במטלית. כשסיים נעץ אותם שוב בתוך מסגרת המתכת הקרה, אצבעותיו כאבו מצינה, אך הוא המשיך במלאכתו בשקדנות. הפועל פתח תקווה ספגה עוד שער וישראל קם מכיסאו. הוא הביט בשערה השחור של אפרת פזור על ציפוי הכרית הכתום ועל שדיה הרכים המתחבאים מתחת לצמר הסוודר הלבן. היא נעורה לפתע, כאילו חשה שהוא מביט בה. "ישראל, מה אתה עושה?" היא מלמלה כמו מתוך תנומה.

    השכנים המבוהלים פרצו אל אחר הצהריים הגשום לשמע מטח היריות הקצר שהחריד את שיכון הזוגות הצעירים. נחום הרפתן נקש על הדלת של אפרת וישראל, אך איש לא ענה לו מבפנים. הוא נכנס לדירה ושמע את קריין הרדיו מודיע על סיום המשחק בפתח תקווה. הפועל המקומי הפסיד אפס שתיים.

    המשק לא היה מורגל בלוויות זוגיות. כדי למנוע בושות נמסר לעיתונים כי בני הזוג מתו בשנתם משאיפת גז רעיל שדלף מתנור החימום שבחדרם. מסע הלוויה היה שקט מהרגיל והחברים הצטנפו במעילים בשעה שהמזכיר נשא הספד לזוג הצעיר. גם הברושים הגבוהים שסימנו את גבולות בית הקברות הקטן לא עצרו את הרוח המקפיאה, שהצליפה צינתה בקהילה האבלה.

    כל הזכויות שמורות © שחר בן הלוי וונקובר, קנדה.

    **

    מקווה שלא הרסתי לכם את מצב הרוח של החג עם הסיפור של השבוע, הוא פשוט חיכה כל כך הרבה שנים בארכיון. רק רציתי להזכיר שביום שישי הבא כולם מוזמנים לסוכה של בוב דילן, שמארח את מרק קנופלר ("דייר סטרייטס") אולי הם ינגנו את "הבלדה לאיש הרזה". חג שמח חברים, איפה שאתם לא נמצאים.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/10/12 20:30:
      חן חן בועז. נושאים קשים מאתגרים את המוזות.
        8/10/12 18:29:
      נושא קשה. הכתיבה טובה מאוד. נוגעת היטב.
        7/10/12 17:06:
      תודה מיכלי, את צודקת, החיים מלאים בטרגדיות קטנות שמתרחשות הרחק בשוליים, עם אנשים קטנים שהופכים לקורבנות של ארועים גדולים. כל מה שנשאר הוא לספר עליהם, כדי שגם אחרים ידעו ויתפללו לסוף אחר.
        6/10/12 22:24:
      ציירת היטב את התמונה: הניתוק הריגשי, היאוש השקט, השמרנות, המלחמה שעל מחירה לא מדברים, הבושה - עד הסוף המר.
        6/10/12 04:23:
      תודה מכבית, שבת שלום וחג שמח.
      אוהבת את כתיבתך, שבת שלום.
        5/10/12 16:45:
      תודה גלית, ידעתי שריח הפרדסים הרחוקים יעשה לך את זה.
        5/10/12 07:27:

      חזק מאוד, שחר. לא חסר כלום. תחושה עמומה של סכנה מתבהרת וגוברת לאורך העלילה.

        4/10/12 23:43:
      תודה גם לך, העורכת המברכת. בתור אחת הותיקות כאן, את כבר אמורה להכיר את הכללים הקנדים של הבלוג הזה: "אין לך משהו נחמד להגיד, עדיף שלא תגיד שום דבר". כל אחד יכול לשפוט בעצמו מה חסר או לא חסר. חג שמח גם לך.
        4/10/12 23:22:
      תודה חברה חדשה, על הזמן והתגובה המלומדת. שמח שנהנית מהסיפור, זה כל מה שחשוב, חג שמח.
        4/10/12 23:21:
      כתוב היטב, על האווירה הקיבוצית ומאפייניה - עד הסוף הטרגי. מסכימה כאן עם הלנה היפה שהסוף הזה לא מעוגן בסיפור. חסרה חוליה.
        4/10/12 21:30:
      מעניין שגם הפוסט שלי עוסק בנושא הכאוב הזה. כתוב מאוד יפה, התאורים לעתים מהפנטים והסוף הטראגי בא במפתיע. תודה חבר חדש, אתה כותב יפה אבל בסיפור הזה אין ביסוס מספיק בהתנהגות הקודמת שלו שהוא מסוגל למעשה קשה כל כך. אמנם בכיבוי הסיגריה כפי שהוא מכבה אותה עולה מצוקה אבל לא מספיקה. זה מוות לא מנומק בסיפור
        4/10/12 20:41:
      תודה אילן, גם לך ולשאר האוהדים שאוכלים להם ת'לב.
        4/10/12 17:14:
      סוכות שמח שחר :-)
        4/10/12 16:29:
      שלום גילה, לא הוגן לעשות חשבון עם שיקולים אישים של אנשים רחוקים מזמנים אחרים. מקווה שנהנית מהסיפור.
        4/10/12 14:17:
      הזרעים לסיום הטרגי ניטעו ונרמזו בפסקה הראשונה. מצער שהמנטליות בקיבוצים הייתה לכבס את הכתמים בתחומי הקיבוץ, ושלא היו ערים לפגיעות נפשיות של החברים. לדעתי יש חברים שמשלמים היום את המחירים של ההתנהלות האידאולוגית. תודה לך, ומועדים לשמחה.
        3/10/12 22:36:
      תודה חברה, בדיוק בשביל זה הארכיון קיים.
        3/10/12 22:30:
      טוב שהוצאת אותו מהארכיון.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין