עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    הפציינט הזקן - סיפור קצר ליום כיפור

    28 תגובות   יום רביעי, 19/9/12, 22:36

    האיש המבוגר והקירח נאנח בכאב במיטת חוליו. הגשם הותיר שבילים רטובים על החלון. ממרומי הקומה ה 11 נפרסה כל העיר למרגלותינו, עשרות שדרות מוארות של בתים פרטיים, דולקים כמו פנסי רוח עדינים תחת הגשם הקפוא. הבטתי בו ברחמים, רק אתמול נפגשנו וכבר עכשיו אני חוזה בו ברגעים הקשים ביותר של הקיום האנושי. שוכב במיטה זרה, לבוש בחלוק של בית חולים, בא וחוזר מתוך ענן התרופות שהרדים את התודעה שלו. זה היה ניתוח קצר, רק שעה וחצי, אבל האיש המבוגר נאנח בכאבים עצומים.

    "עשה טובה" הוא פנה אלי לפתע, ערני אבל מטושטש, "תבקש מהאחות שתביא לי עוד משככי כאבים".

    "הם לא יתנו לך יותר", עניתי לו בביטחון, "אתה צריך לחזור עכשיו".

    "הם יתנו לי, הכאבים הורגים אותי".

    "זה טבעי", אמרתי, "עכשיו עברת ניתוח".

    "תלך בבקשה, אני לא יכול יותר"

    יצאתי מהחדר אל המסדרון השקט, מוצאי שבת, שעת לילה מאוחרת. החדרים היו חשוכים, החולים שבהם ישנים כנראה, לא היו מבקרים אחרים במחלקה. האחות הבלונדינית בשולחן הקבלה הצטרפה אלי. היא בדקה את המבוגר, הציצה באינדיקטורים הגרפים, רשמה משהו ביומן ונתנה לו אקסטרה חומר. הקשיש נרדם בתחושת הקלה, שוקע אל תוך ענן ורוד של צמר גפן.

     

    "הוא קרוב משפחה שלך?" שאלה לפתע האחות כחולת העין.

    "לא, לא ממש." גמגמתי, "יותר כמו חבר של המשפחה".

    היא הביטה בי במבט סקפטי, עיניה נותרו ריקות מהבעה.

    "את יודעת מה המצב שלו?", ניסיתי לשבור את הקרח.

    היא נשארה קורקטית. "הרופא יגיע עוד שעה לבדוק אותו. אתה יכול להמתין במסדרון".

    יצאתי. קניתי לי כוס תה במכונה והתיישבתי על הספה בחדר ההמתנה. משהו הפריע לי בכיס של המעיל, פתאום נזכרתי שאני מחזיק את הטלפון הסלולרי של הפציינט הזקן. הוצאתי את המכשיר והסתכלתי בו. להתקשר או לא להתקשר? ענה לי?

     

    ***

     

    הכל התחיל בערב יום רביעי. הטלפון צלצל, הסוכנות התקשרה, הם נזכרו שאני ברשימת המתנדבים שלהם. יש להם איש מבוגר וערירי שהולך לניתוח, "הוא זקוק לחברה" הסבירה האישה שמעבר לקו. היא ביקשה שאני אקפוץ לבקר אותו, "אם זו לא בעיה". היא השאירה לי מספר טלפון. התקשרתי. הוא הציע שניפגש לקפה יום לפני האשפוז, כדי שנכיר קצת. הסכמתי. ישבנו באיזה מקום בדאון טאון. הוא סיפר לי על חייו. הוא הגיע לצפון מערב אמריקה לאחר מסע ארוך שהחל במזרח אירופה. הוא יצא לדרך לפני כארבעים שנה, הוא בילה כמעט עשור בצד המזרחי של היבשת, אחר כך המשיך מערבה. עד האוקיאנוס. בשל חיי הנדודים הוא לא הצליח להקים משפחה. קרובת המשפחה היחידה שלו היא בת אחותו שגרה באזור ירושלים. הנהנתי בהבנה, אך אז הוא הפתיע אותי ושלף את הטלפון הסלולרי שלו מכיס המעיל. הוא הניח אותו על השולחן וביקש שאני אקח אותו.

    "תחייג אליה, במקרה ואני לא אתעורר מהניתוח", הוא ביקש. נמלאתי חרדה.

    "זה לא אמור להיות משהו מסובך, רק מוציאים לי משהו מהבטן" הוא ניסה להרגיע אותי, "אבל בדברים האלו אי אפשר לדעת".

    אחותו כבר איננה, בת אחותו זה כל מה שנשאר לו, אין לו משהו להוריש לה, אבל אם צריך להתקשר, יותר טוב שיעשה זאת דובר עברית. הוא פחד מאוד, למרות גילו המבוגר זה היה הניתוח הראשון של חייו. ניסיתי להרגיע אותו. הוא שאל אותי אם עברתי ניתוח, אמרתי לו שאותי ניתחו פעמיים.

    "גם לי הוציא איזו חתיכה מהבטן" אמרתי בחצי חיוך, "בגלל הצבא".

    "נפצעת במלחמה?" הוא שאל בדאגה.

    "לא, תודה לאל, זה רק האוכל שהרס לי את המעיים". זה לקח לו קצת זמן להבין את הבדיחה, אבל בסוף הוא חייך. הפעם הבאה שראיתי אותו הוא היה הוזה בין העולמות. עם תחבושת גדולה באמצע הגוף. עכשיו יש לי שעה לשרוף וטלפון סלולרי ביד עם חשבון פתוח, אבל רק מספר אחד להתקשר אליו. פתחתי את המכשיר ולחצתי על הספרה 4, בדיוק כמו שהוא הסביר לי. קירבתי את הטלפון אל האוזן, כעבור כמה שניות הופיע צליל חיוג. החיוג נמשך ונמשך, כבר חשבתי לסגור את המכשיר, כאשר לפתע עלה על הקו קול נשי, צעיר ומנומנם, "הלו?".

     

    ***

     

    לקח לי קרוב לחמש דקות רק לשכנע אותה שזו לא מתיחה מאיזו תכנית רדיו ושאני לא מקליט אותה כדי לעשות ממנה צחוק באינטרנט. בסוף היא הסכימה להקשיב לי. היא הופתעה מהפרטים שמסרתי לה, לפי המידע שלה הוא בכלל אמור היה להיות בעיר אחרת לגמרי. לא הייתה לה כתובת שלו, אבל לחברה של אימא שלה המנוחה יש את הפרטים. היא לא ראתה את הדוד שלה אף פעם, רק במספר תמונות, אך גם הן מצויות אצל אותה חברה. "אתה מבין, אני לומדת בפנימייה, לא כדאי להביא דברים כאלה לכאן".

    גם ממרחק אלפי הקילומטרים זיהיתי נימה של עצב בקול שלה כשהיא אמרה את המילה "פנימייה".

    "את מבינה, אז זה הסיפור" אמרתי לי ביובש, מצפה לסיים את השיחה.

    אבל פתאום היא נפתחה אלי, והתחילה לדבר ללא הפסקה. השיחה שלי תפסה אותה ממש בסיומה של ארוחת הצהריים של יום שבת, עכשיו היא יצאה לטיול, נהנית מהשמש. היא רצתה לדעת עוד פרטים על האיש, אבל לא היה לי מה לספר לה.

    "אז תספר על עצמך", היא דרשה במפגיע, הופתעתי, אבל אז נזכרתי שהיא בגיל הנעורים. סיפרתי לה.

    היא השתתפה בסיפור באופן פעיל ובקשה כל מיני הבהרות. זה יכול היה להמשך עוד כמה דקות, אבל האחות הבלונדינית נעמדה מולי לפתע. התנצלתי בפני הנערה וסיימתי את השיחה.

     

     

    ***

    "הכל בסדר". דיווחה האחות. "הניתוח עבר בהצלחה והרופאים הבטיחו שהוא יתאושש בקרוב". השבח לאל, חשבתי.

    "הוא ישן עכשיו עד הבוקר, אתה יכול ללכת הביתה"

    "דווקא חשבתי להישאר" חייכתי אליה.

    "אנחנו פתוחים למבקרים החל מאחת עשרה בבוקר" היא השיבה בקור וחזרה אל השולחן המואר שלה.

    יצאתי אל המעלית. בחוץ המתין לי הגשם הקפוא. לבשתי את הכפפות ופתחתי את המטריה, מד הטמפרטורות בשלט האלקטרוני שבפינת הרחובות הראה על 4 מעלות צלזיוס. עשרים דקות הליכה הביתה, זו לא אמורה להיות בעיה. הגעתי הביתה חצי קפוא. הנעלים הרטובות שלי השאירו סימנים על השטיח של הלובי. המעלית הייתה ריקה, אך כשהדלת עמדה להסגר קפצה אחת הדיירות מבעד לדלת מלווה בכלב שלה, שניהם רטובים ולחים מטיול הערב ההכרחי. החלפנו משפט סתמי על מזג האוויר אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. כשנכנסתי לדירה הכל היה כבר חשוך, אך כשהדלקתי את האור במטבח קראה לי הגדולה מחדר הילדים.

    "אבא איפה היית?" היא שאלה.

    "עשיתי מצווה חשובה" אמרתי לה.

    "מה זו מצווה?" היא הסתקרנה.

    "מצווה זה מעשה טוב שאנחנו אמורים לעשות כדי שיזכרו לנו את זה בעולם הבא". הסברתי.

    "ומי קובע את המעשים הטובים?"

    "התורה ואחריה הזקנים היהודים החכמים".

    "ואיזו מצווה אתה עשית?"

    "ביקור חולים. זו מצווה גדולה מאוד"

    "זה ללכת לבקר מישהו שהוא חולה. זה באמת מעשה טוב".

    היא הלכה לישון עם חיוך על הפנים, ואני חזרתי למטבח והורדתי שני שוטים של וודקה. נערה בודדה בפנימייה ליד ירושלים. אלוהים בבקשה תשמור עליה.

     

    ***

     

    בצהרי יום ראשון הוא כבר היה מאושש, השמש זרחה בחוץ והוא הסתובב בחדר הקטן שלו, לבוש בחלוק חום וארוךמפעם לפעם נפלטה לו אנחת כאב, אבל הגוף התאושש יפה מהטראומה, הוא שמח לראות אותי. בדיוק כמו אלפי מאושפזים לפניו, גם הוא התלונן על האוכל.

    "תעשה טובה, תביא לי כמה סופגניות מטים הורטון". הוא שלף עשירייה. "תיקח לך גם קפה".

    כשחזרתי אחרי כמה דקות, אחות שחורת שיער בדקה אותו. היא הביטה בשקית הסופגניות.

    "קרוב משפחה שלך?" היא שאלה. "לא ממש", עניתי, "משהו כמו חבר של המשפחה".

    "הוא הולך הביתה מחר בבוקר"

    "אני לא צריך ליווי?" הוא התערב בשיחה.

    "אתה יכול ללכת לבד" אמרה האחות, "אבל את הסופגניות האלה אתה לא אוכל במשמרת שלי".

    הוא הנהן בראשו כלפיה, אבל אחרי שהיא סובבה את ראשה הוא קרץ לי.

    אחרי שהיא יצאה מהחדר ישבנו לשתות את הקפה. אחרי הסמול טוק על מזג האוויר הוא הפתיע פתאום.

    "אתה יכול לעשות לי טובה. אני צריך לאסוף חבילה מהניקוי היבש, זה בדאון טאון". הוא שלף חמישים דולר.

    "תראה", ניסתי לחשוב איך להתנסח, "אני מתנדב. יש לי משפחה, ילדים. אני נמצא אתך במקום להיות אתם. אם אתה מבין על מה אני מדבר?".

    "אני אשלם לך" הוא הוציא עוד שטר. עשרים דולר.

    "לא תודה. זה בסדר. שכרי במצוותי". אמרתי. הוא לא הבין ואני לא הסברתי.

    אחרי שסיימתי את הקפה, נעמדתי ונפרדתי ממנו לשלום.

     

    ***

     

    אחר כך הגיע החורף והביא אתו את השלג. החודשים עברו ושכחתי מהזקן לחלוטין. כאשר האביב הגיע, חזרו העלים אל העצים. העולם התעורר לחיים חדשים. ביום א' חמים אחד החלטנו לקחת את הילדים לבילוי בפארק העירוני. פיקניק משפחתי. התלבשנו, הכנו את התיק ולקחנו את האוטובוס. פתאום הוא עלה באחת התחנות, לבוש בחליפה לבנה וכובע משונה. הוא היה יכול להיות בעל חנות לשעונים או מנהל של קברט, לא יכולתי להגיד. לידו עמדה נערה כבת 16 לבושה במעיל הגדול עליה בכמה מידות. היא הביטה מסביב בעיניים חשדניות. הוא הופתע לראות אותי. הם התיישבו מולנו ולחצנו ידיים. ערכתי לו הכרות עם המשפחה.

    "בוא תכיר" הוא הציג אותה, "זאת רונית, בת אחותי מירושלים".

    "נעים מאוד" לחצתי את ידה. הייתה לה כף ידה קטנה ומחוספסת, אבל היד שלה הייתה חמה מאוד.

    "זה בזכותך" הוא אמר לי בגאווה, "הבאתי אותה לביקור, כדי שהיא תכיר אותי.". חייכתי אליו בחזרה.

    הם ירדו אחרי שתי תחנות, הוא עוד נופף לנו לשלום מבעד לחלון של האוטובוס. המשכנו בנסיעה עוד מספר תחנות ואז ירדנו אל הפארק המוריק. מילאתי את הריאות שלי באוויר האוקיאנוס הטרי.

    "מה יצא לך מכל הסיפור הזה?" שאלה הגברת כשהתחלנו להתגלגל.

    "אני עוד לא יודע", עניתי בכנות, "נחכה ונראה".

     

    שחר בן הלוי. וונקובר, קנדה. כל הזכויות שמורות © דצמבר 2010.

     

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/3/13 21:58:
      כתוב היטב. התגמול שלך היא הנתינה
        24/9/12 17:34:
      שלום לזיוה, רומפיפה, חנה, מרב וטלי. נעים מאוד וברוכות הבאות. תודה על התגובות ועל ההשתתפות. מעריך את ההזדהות וההערות שלכם. חשוב לי רק להזכיר לכם, אלו שאינן קוראות אותי באופן קבוע כי אחד ההבדלים שאנשים נוטים לשכוח הוא שהבלוג שלי מתאר חיים בחברה שבה היהודים מהווים רק 2 אחוז מהאוכלוסיה הכללית. אולי זה ייתן לכם איזו פרספקטיבה נוספת על חווית הקריאה. חתימה טובה לכולכן.
        24/9/12 06:57:
      הי שחר, אהבתי את הסיפור על "הפציינט הזקן" בעיקר בגלל שבמשך השנים האחרונות ליוויתי את הוריי הקשישים כשהיו מאושפזים בבתי החולים ונתקלתי ביחס הקר של האחיות, בזילות של חיי האדם שם וראיתי שאנשים שהם עריריים ואין בני משפחה לידם עלולים לסיים שם את חייהם רק בגלל שהם קשישים. אני יודעת שזאת אמירה קשה, אבל נאלצתי להאבק עם הרופאים על חיי אימי לפני 5 שנים כשהיתה אז רק בת 77, כשהם הרימו ידיים וטענו שלא תאריך ימים, והיא המשיכה לחיות מאז עד היום. הייתי גם לצידו של אבי לפני שנפטר השנה וניסיתי ללא הצלחה למנוע את חיבורו לזונדה, כדי שלא יתייסר בימיו האחרונים. לכן אני מעריכה את מצוות ביקור החולים שקיים גיבור סיפורך. אני יודעת שהוא עשה זאת ללא כוונה לקבל תגמול על מעשיו הטובים. מתוך רצון אמיתי לנתינה וזה מה שיפה בעיני. גמר חתימה טובה בונקובר הרחוקה, טלי*
        24/9/12 05:01:

      נהניתי מהסיפור, למרות שאינני מוצאת את ההקשר ליום כיפור.

      תמיד כדאי לעשות מצוות לא מפני שכך כתוב באיזה ספר קדוש

      אלא מפני שהנתינה מעשירה ומאשירה את שתי הנפשות משני צידי המצווה.

        23/9/12 21:10:

      תודה.

        23/9/12 20:58:

      מאד מאד אוהבת את הסיפור הזה שלך...

      משהו שלא רגיל אצלנו, ואולי אני בכלל לא יודעת..

        23/9/12 19:43:

      היא לא בלבלה יוצרות.

      אתה כותב שלא על-פי שבלונה סיפורית מוכרת - זאת כוונתה.

      על-פי הבנתי.

        23/9/12 19:42:
      היא לא בלבלה יוצרות. קרא אותה שוב.
        23/9/12 17:38:
      ד"ר לאה היקרה, בלבלת קצת את היוצרות, בין העיקר לתפל בין מה שכתוב למה שלא כתוב. אבל רק לשם הבהרה, לאלו שעלולים להתבלבל: אין תגמול, העיקר זה הסיפור והעיקר שנהנית. חתימה טובה גם לך.
        23/9/12 11:35:
      קראנו סיפור, כתוב יפה, ניכר שהכותב הוא בעל מקצוע בתחום זה. בתוך הסיפור יש איזכור , מספר פעמים, שהמדובר במצוות ביקור חולים. בשבלונה הסיפורית המוכרת, הבחור הצעיר היה אדם שזהותו אינה ידועה, רק בסוף הסיפור היינו למדים כי הצעיר הוא מתנדב, אין לו קשר משפחתי לחולה. אולי הייתה מוזכרת גם המצווה והתגמול. אני נהניתי , ולך - שנה טובה וגמר חתימה טובה.
        22/9/12 19:07:
      מיכלי, תמיד חשבתי שהפרפר הוא מעל לאוקיאנוס הפסיפי, תודה שנתת לי את המיקום המדויק שלו בפאתי ניו זילנד. תודה. גלית, לא הכל צריך להיות מקובל עלייך, עדיין יש ספר ובו יש מצוות שרובן מקובלות על ידי רבים מבני עמינו. רבות מהן הפכו למעשים שמקובלים על ידי בני האנוש מכל המינים והסוגים, כסוג של מעשים טובים. את צודקת אבל שלא משנה המוטיבציה, מה שחשוב זו הנתינה. חתימה טובה.
        22/9/12 08:50:
      סיפור טוב. למרות שלא מקובל עליי שאנחנו עושים מצוות בשביל שיזכרו אותנו בעולם הבא, ומי שקובע מהי מצווה זה התורה וחז"ל. אני מעדיפה לחשוב שבני אדם מוסריים פשוט יודעים בלבם מהו מעשה טוב ועושים אותו משום היותו כזה.
        22/9/12 08:40:
      נחכה ונראה... כל המצוות הן כמו משק כנפי הפרפר בניו זילנד. אין לדעת מה יולידו. סיפור יפה.
        21/9/12 19:54:
      תודה מכבית, על התגובה ועל כך שאת לא מנסה לנתח, מסיפורים צריך להנות. אוסי אני ממש מעריך את הביקור ואת התגובה. לגבי השאלות אז כן יש עוד כמה וכמה סיפורים, חלקם פורסמו כבר בעיתוני ישראל במהלך הקריירה העיתונאית שלי, אחרים טרם פורסמו, ויש סיפורים שקורים לנו יום יום אבל יקבלו משמעות תוכן וצורה רק בעתיד, חתימה טובה לך למרסל ולמשה.
        21/9/12 18:27:
      טוב, אז קראתי את הסיפור היפה שלך לפניי יום כיפור. הוא כתוב כל כך יפה האם כתבת ספר? האם יש עוד סיפורים כאלה יפים. ובכלל מצוות תמיד יפה לעשות . וזאת הייתה באמת מצוות חולים.
      סיפור מצויין. (אני דווקא לא אנסה לבודד מה אוטוביוגרפי, בבחינת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"). גמר חתימה טובה***:))
        21/9/12 07:30:
      תודה לך סוויט הארט, את מצדיקה את שמך הטוב. רק דבש לך ולמשפחתך.
        21/9/12 00:38:
      "מצווה גוררת מצווה" ויש לזה גם חלק שני : עבירה גוררת עבירה. להיות בצד של הטובים בטח עדיף. לשנה טובה תכתב ותחתם בספר חיים ובשורות טובות.
        20/9/12 17:14:
      גילה, בחייך, אנחנו יכולים לדעת אם משהו מובטח לנו בעולם הזה או בעולם הבא? כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה את מיטבנו, להמשיך ולא להפסיק, כמו שאומר אדון רוח, ולקוות לטוב. חתימה טובה לכם חברים.
        20/9/12 14:52:
      הגשמה עצמית כרוכה לדעתי גם בפעילות ציבורית, ואתה מיטיב לשלב בין חיי היומיום לפעילות נתינה לזולת. עם מלאי המצוות שלך אתה בוודאי מסופק ומקומך בגן עדן מובטח. שנה מלאת חמלה ואור. גילה
        20/9/12 13:04:
      תמשיך.. אל תפסיק. ושתהיה שנה מצויינת.!
        20/9/12 10:41:
      אשריך בועז, שביכולתך לשים את המילים בשורות כאלו. העיקר שאנחנו מרגישים את אותו הדבר. חתימה טובה.
        20/9/12 10:19:
      זה בדיוק זה!!! לא צריך לדעת ואפילו לא צריך לחכות כדי לראות. זה נכון לאותו הרגע, ואילך. מכאן והלאה זה משהו שהולך איתך, כמו כול הדברים הטובים. (-:
        20/9/12 00:40:
      תודה חברים, תהיו בריאים וחזקים.
        20/9/12 00:12:
      רגיש.
        19/9/12 23:58:
      סיפור יפה, שחר. שתהיה שנה טובה וחתימה טובה.
        19/9/12 23:08:
      אני בהחלט מבין את כוונתך, קליגרפית יקרה. מסיר את הכובע בפנייך על חדות ההבחנה ויכולת הניתוח. מאחל לך רק דבש ב 5773, כמו שקוראים לה אצלנו.
        19/9/12 22:59:
      איזה צער יש בי על השאלה של הגברת, היא נמצאת בספירה אחרת לגמרי ממך. ואני יודעת שהיא הגברת הראשונה, אבל בכל זאת....צער עלה בי על המרחק הזה שנצבר עם השנים בין שניים שהיו פעם אחד. שנה טובה וגמר חתימה טובה - נכון לישראל 2012 המשפט הזה הפך להיות מעורר בחילה - אני יודעת שאתה תבין את כוונתי מכיוון שאתה משם.

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין