עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פרסומות מפלסטיק נשים בשר ודם

    פוסטים אחרונים

    0

    קווים

    4 תגובות   יום שבת, 8/9/12, 20:03

    ''

    ביום חמישי האחרון הזדמנתי מספר פעמים לצומת גולני וחציתי אותו לכל כווניו. האוטובוסים ומספריהם המתחלפים עוררו בי זכרונות לתקופות חיים שונות. ורק ההגה שנלחץ תחת אצבעותי מנע ממני להפליג בחזרה לנקודות הזמן הנשכחות.

    קו 430 :

    בגיל 5 הובחנה אצלי בעיה בריאותית, לא משהו טרגי, אלא שדורש מעקב ודיאטה קפדנית. נדרשתי להקפיד על כללי דיאטה נוקשים ולהגיע פעם בשנה לחיפה, לבית החולים רמב"ם. למרות שזאת היתה תקופה לא לגמרי נעימה אמי הפכה את הנסיעה הזאת לאחת החוויות שחיכיתי להן במשך כל השנה. בכניסה לחיפה היא היתה מפנה את תשומת ליבי למה שהיא כינתה "הגפרורים", ואני הייתי מסתכלת בכבוד בנוף החולף של בתי הזיקוק. אחר כך היינו קונות בקבוק זכוכית של ספרינג (שלא מכרו בכולבו של הקיבוץ) תמיד בטעם אפרסק, כי זה הכי הזכיר את הליקואדו שהיינו מכינים בבית. לבקבוק המיוחד היתה תכונה נוספת קסומה, אמי הראתה לי כיצד לוחצים על הפקק שלו כך שישמיע "פלק" בשני צלילים. הפקק הזה יכל לשמח אותי במשך שעות, עד שהבקבוק הושלך לפח. היינו מרכיבות קשים אינסופיים במסעדה ומבקרות חברים של משפחתי שעזבו את הקיבוץ לפני שנים רבות. לא היינו חוזרות מחיפה עמוסות בקניות אלא בחווית עיר שאמי דאגה שתהיה חיובית ומהנה, עד כדי כך שמאז גיל 12 שבו קיבלתי את האישור שפתרנו את הבעיה, נותר לי רק להתגעגע לאותו יום בשנה.

    קו 836:

    זהו קו של חיילים, אין אזרח שיש לו מה שנקרא חיים ויאלץ את עצמו להפרד מהמיטה לצלילי תרועת החצוצרה בגלי צה"ל או לפני השעה חמש, ביום ראשון, כדי לעלות על האוטובוס הראשון המהיר לתל אביב. בחמשת החודשים שבהם עברתי קורס בצריפין היה קו זה לאחד מחברי הטובים. אם תשאלו את מרבית החיילים שנוסעים בו דרך איזו עיר הוא עובר, יתכן מאוד ומרביתם לא ידעו על יוקנעם שעד אליה כבר מרבית האוטובוס נוחר. באחת הפעמים נסעתי עם אחי הגדול ממני בשנתיים, גם הוא היה אז בצבא. מהרגע שאתה נכנס לצבא אתה יודע, באיזושהי רמה של תודעה, שהרגעים של חוויה משותפת בנסיעה עם אחיך יהפכו לזיכרון רחוק, לי זה גרם לנצור את הרגע. הייתי גאה לשבת לצד אחי הקרבי כשהתעורר בתחנה המרכזית ה"חדשה" בתל אביב. שנינו הרווחנו ביושר זמן פנוי משום שאף פקק לא התעורר מספיק מוקדם בשביל האוטובוס שלנו, ואנחנו יכולנו לשתות קפה לפני שהתפזרנו איש איש ליעדו. דיברנו קצת, אני לא זוכרת על מה. עיני נחו על שערו האדום של חייל מחיל התותחנים, שהלך לכווננו והרהרתי האם מותר לחייל לצבוע את שערו בגוון עז כל כך. לאחר שהוא כבר חלף על פנינו אחי אמר לי "זה היה שחר" ( 12 שנה לא ראינו אותו אבל השיער שלו נותר אדום כפי שהיה כשהיינו ילדים), "אז למה לא אמרת כלום" הטחתי בו. "רק עכשיו הבנתי את זה". הוא ענה.

    יש נסיעות אחרות ורגעים אחרים משותפים אבל הרגע הזה היה העטיפה המיוחדת שאיתה אשמור את תום תקופת הילדות שלנו.

    קו 835 :

    גם הוא מוביל לתל אביב אך בו מתערבבים גם אלו שאינם לובשים חאקי על בסיס יום יומי.

    משחר ילדותי תל אביב היתה מבחינתי מקום לשאוף אליו. לא הרתיעו אותי הפיגועים והמרחק, אלא רק היכולת להגיע לשם עם תקציב ובאופן עצמאי. וכך נסעתי לבדי בפעם הראשונה לתל אביב כשבכיתה י' קיבלתי סוף סוף את התקציב החודשי הבוגר שלי (משהו כמו 300 ₪ ). עבור נערה עם הבנה גאוגרפית מינימלית, ההתרגשות החלה להרקיע אצלי לשחקים מהרגע שבו עבר האוטובוס את מחלף קיסריה ונכנס לתחום שמבחינתי היה, כל מה שהוא לא הצפון. מכיוון שלא היה לי מושג איך מתנהלים בתל אביב החלטתי לבלות את הזמן בקניון המרשים שזה עתה נפתח, התחנה המרכזית החדשה. רבות כבר דובר על חצאי הקומות ששימשו ככל הנראה השראה לסרט "להיות ג'ון מלקוביץ' " , אך אני התרשמתי בעיקר מהיצע החנויות שהיה רב יותר מכל מה שהכילו שני הרחובות ההומים ביותר בטבריה. המטרה שלי היתה לקנות שני זוגות מכנסיים, כשמטרת העל היתה להשיג מכנס קורדרוי סגול. מספר חנויות השיבו את פני ריקם כשהודיעו לי שאין את הצבע או אין את המידה. עד שבחנות אחת הביא לי המוכר קורדרוי שהיה במידה אך היה נראה שחור. "הוא סגול" הוא הודיע לי . "הוא לא נראה לי סגול" עניתי בכנות. "זאת התאורה בחנות, את יכולה להיות בטוחה שהוא סגול". מדדתי אותו, מנסה לדמיין איך הסגול שבו יחשף באור השמש. קניתי אותו במחיר שאחי הגדול דאג להסביר לי במילים עדינות שהוא "לא מציאה". הוא הלך איתי במרבית ימי התיכון אך הצבע הסגול היה ביישן מידי וגם באור השמש הוא מעולם לא טרח להגיח.

    קו 961 :

    בזמן פיגועי ה11 בספטמבר הייתי עדיין בקורס בצריפין. כשאתה חייל וקורים דברים רעים כאלה בעולם, המשמעות היא שאתה בעונש. סגרנו שלושה שבועות בבסיס והלכנו לפעול למען הרגעת עם ישראל, חילקנו ערכות מגן בקניון מלחה בירושלים. בערב ראש השנה לאחר שבילינו מספר שעות במסירת ערכות, עליתי על קו 961 בחזרה לכוון טבריה. לידי התיישב חייל נח"ל. הוא החל לשאול אותי על הקורס שאני עוברת, שעל פי התגיות הוא זיהה שגם מכרה שלו עוברת כעת. הסתבר, שהמכרה שלו היתה החיילת שהעמיסה עלינו את השמירות שלה, לאחר שהוציאה גימלים, על פטריה בכף הרגל. בטרם הפכה אותה מכרה למוקצת מחמת המיאוס היא סיפרה לי על אותו מכר שהסתבך ונכנס לכלא הצבאי על לא עוול בכפו, ועל שדאגתה לו היתה רבה כל כך, שכשלא ענה לשיחות הפלאפון שלה היא תפסה יוזמה והתקשרה להוריו לברר לשלומו. "אלוהים, לא ידעתי איך להפטר ממנה" היתה הגרסה שהוא השמיע לסיפור. "לא ידעתי איפה לקבור את עצמי כשהיא התקשרה להורים שלי". קו 961 שנוסע דרך הבקעה הוא קו ממוגן ירי, המשמעות היא שאין "עדן חלון" וקשה מאוד ליצור את הזווית הנחוצה להשענות על החלון לצורך שינה. הדבר מוביל לכך שאתה נותר ער ונאלץ לשוחח עם היושבים לצידך. הוא החל לשאול אותי על אותה מכרה ואיזו נורה (אולי של האור הסגול האבוד) הבהבה בראשי וגרמה לי לרסן את הכעס שצברתי במשך 21 יום . סיכמתי במשפט אחד ואמרתי לו :"אנחנו מעט כועסות על התורנויות שעשינו בגללה". דיברנו במשך כל הנסיעה וכל סיפור שהוא סיפר על נסיבות היכרותם התברר כמאין אזור הדמדומים של המציאות שאותה היא תיארה. אך משהו מהעולם שהוא ברא בסיפוריו לא נתן לי תחושה נוחה וכשלקראת סוף הנסיעה הוא הזמין אותי למסיבה הודתי לו וסרבתי בנימוס. לאחר החג הגעתי לבסיס באיחור. חברה לצוות הספיקה לעדכן אותי שהמכרה המדוברת החלימה וחזרה עצבנית, לאחר שהמכר התקשר אליה בחג לספר לה כמה שונאות היא רכשה. הוא גם דאג לחתום בשמי כמקור. "רק שיהיו בריאים השניים האלה" אמרתי לחברה לצוות שהבהירה לי את המצב.

    קו 962 :

    ביום שבו נסעתי לראשונה למכינה בירושלים ביטלו זמנית את קו 961 ובראו את קו 962, שנוסע לירושלים דרך כביש 6 ומעמיס על עצמו את תושבי קרית שמונה, טבריה ועפולה. העומס האנושי שנוצר בחודשיו הראשונים של הקו, כתוצאה מתדירות נמוכה מידי של הקו, היה בלתי נסבל. כשמגיעים מהתחנה המרכזית בטבריה הפרוצה לכל רוחות השמים קשה להתרגל לבידוק הבטחוני בתחנה המרכזית בירושלים, ועוד יותר קשה להתרגל לקושי לעלות על האוטובוס ולאיבודו של מעט מצלם האנוש שלך (לדחוף נשים, זקנים, טף וחיילים). לאחר מספר התנסויות בדחיפה לשם נסיעה או לחלופין הפסד של אוטובוסים לטובת דוחפים מוצלחים יותר, החלטתי לנסוע בימי שישי לפנות בוקר. ההליכה והנסיעה בירושלים של לפנות בוקר מזמנת חוויה נדירה של אוטופיה, אם העיפות מצליחה להשכיח ממך את המציאות, אתה יכול בקלות לדמיין שמלחמותיה של העיר נמות גם הן בלילה ואולי, אולי הן לא יקומו לבוקר שאתה עד לרגעיו הראשונים.

    בנסיעותי הראשונות ניסיתי לנצל כל דקה פנויה של המסלול שהתארך וישבתי לפתור תרגילים במתמטיקה, אך כשנתקלתי בתרגיל עקשן שלא יכולתי לו, פנה אלי בחור שעמד מאחורי מושבי "שכחת את ה2x" הוא אמר וצדק. מה שהבהיר לי בצורה חד משמעית שהנסיעה נועדה למנוחה ולא לניצול זמן. בנסיעה אחרת (כמו ברבות אחרות) נסעתי בעמידה, במחצית הדרך פנה אלי כומר איטלקי והציע לי את מקומו. קיבלתי את מקומו בברכה (לאחר מעט משפטי "זה בסדר אין לי בעיה לעמוד" ) והחלטתי לפצוח בדיאטה ברגע שאסיים את תקופת המכינה הארורה.

    אגב הדרך הטובה ביותר לעבור נסיעה של 3 שעות בעמידה היא האזנה לדיסק ישראלי, שתמיד מתחבר לנופים החולפים ומצליח לנחם אותך במילים הנכונות.

     

    אינני נמנית על אלו (אם הם קיימים) הנוהגים במכוניותיהם ומתגעגעים לימים שבהם התקבצו בתחנות שכוחות אל או בתור לשיקוף הבטחוני (בכאלה שלא נשכחו ). אינני מתגעגעת אף לתחושה שמחלחלת אליך לפעמים כשאתה נוכח בכמות הנדחסים באוטובוס, כאילו היה "קרון המחלקה השלישית" של החברה הישראלית. אני רק מביטה אל המספרים וחושבת על כך שהם הביאו אותי פעם ליעדים שונים בחיי, חיברו בין נקודות זמן וזימנו לי חוויות גם כשלא תכננתי אותן, עד שהגעתי ליום שיכולתי לעשות את כל אלו בעצמי.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/9/12 18:01:
      קווי מתאר לקווים שניחוח הנוסטלגיה מפכה מהן
        9/9/12 21:44:

      צטט: הלנה ויטמן 2012-09-09 21:15:10

      צטט: figovsky 2012-09-09 19:25:00

      הצלחתי לקרוא עד הסוף, הישג נדיר לכשלעצמו במחוזותינו...

      בתור קוראת כותרות אני מעריכה ומוקירה אותך ומחכה עדיין לטקסט חדש שלך.

       

      החלטתי לצנזר עצמי עד להודעה חדשה,

      לטובת קוראי הקפה (האופטימיים והחמודים) ולטובת העולם.

      אבל בהחלט העלית זיכרונות נעימים ומתמזגים

       

        9/9/12 21:15:

      צטט: figovsky 2012-09-09 19:25:00

      הצלחתי לקרוא עד הסוף, הישג נדיר לכשלעצמו במחוזותינו...

      בתור קוראת כותרות אני מעריכה ומוקירה אותך ומחכה עדיין לטקסט חדש שלך.

        9/9/12 19:25:
      הצלחתי לקרוא עד הסוף, הישג נדיר לכשלעצמו במחוזותינו...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      הלנה ויטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין