עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    איך קיבלתי את הכנפיים

    20 תגובות   יום רביעי, 22/8/12, 01:47

    זה היה בדיוק בתקופה הזאת של השנה, החצי השני של אוגוסט, בישראל של 89'. היה חם, אש, כמו תמיד. חום יוקד כזה שמבשל לך את המוח במשך שבועות. אז נכון שיחסית למקומות אחרים בארץ ישראל המופלאה הקיץ של הר מירון היה הרבה יותר קל, מאשר הקיץ של טבריה, למשל. מרחק של שעה נהיגה בין שני המקומות. כך או כך, גם בין יערות האורנים והאלונים של הר מירון, הקיץ היה קשה מנשוא. החורש נהיה יבש, כל מי שטייל פעם ביער בקיץ מכיר את התחושה הזאת, יער צמא הוא כמו מלכודת אש. אבל אנחנו היינו מוקפים בגדר של הצבא, חיינו בתוך צריפי אסבסט ארוכים המחולקים לשמונה חדרים, בכל חדר גרו שלושה או ארבעה חיילים. התמזל מזלי ואת קיץ 89' העברתי עם שני שותפים, שמוליק ג. החיפאי ועודד ל. הקיבוצניק מהצפון. המאוורר בחדר שלנו עבד ללא הפסקה, ממש כמו הטייפ של דדי, שניגן את "הגרייטפול דד" ללא הפסקה (ראה "ליל הסדר של רס"ר גנרטור"). בחדר שלידנו, מספר ארבע, גר יובז, שכותב כאן לפעמים בקפה, עם עוד שני חיילים. בחדר מספר 3, גר באותו קיץ, רק אדם אחד. קראו לו שמעון ע. תושב אחת מעיירות הגליל. בחור שחרחר וגבוה, ביישן משהו, אחד כזה שאינו יודע לשאול. הוא היה מאוד מתוסכל על שלא התקבל ליחידה הקרבית שבה הוא רצה לשרת, משמר הגבול. התסכול הזה אכל אותו מבפנים בזמן שהוא בילה את כל הקיץ הראשון שלו בצבא בביצוע עבודות רס"ר תחת השמש הקופחת.

    שמעון אסף את כל העלים והנשר מתחת לעצים, והיו הרבה עצים בבסיס הזה. הוא תיקן חורים בגדר המחנה, כיסח קוצים, סייד עמודים, טיטא את רחבת המסדרים ומגרש הכדורסל. חמוש בגופיה צבאית לבנה וכובע טירונים רחב שוליים, היינו רואים אותו מדי יום כשעברנו בדרך למשרד או לחדר האוכל הממוזג. גם לסובלים הכי גדולים יש נקודת שבירה, אחרי כמה שבועות הוא כבר היה מדבר לעצמו. לראשונה הבחנתי בכך כשעמדנו בתור לדלתות חדר האוכל, בארוחת שבת. הבחנתי בו בזווית העין, עומד ליד הברזייה ומדבר לעצמו. אחרי האוכל כשעלינו לחדר לעוד ערב של תה עם נענע הזמנתי אותו להצטרף אלינו, וכשישבנו בחוץ על כיסאות בית הספר הנוראים של הצבא, הוא שפך לי את הסיפור שלו, הבן אדם היה שבור ברוחו, זה כואב לראות דברים כאלה, אבל כנראה שהם חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים שלנו, כמעט כולם עוברים את זה בשלב אחד בחייהם, לפעמים בשנות העשרה, לפעמים בעשרים ולפעמים בארבעים, כל אחד והמסע שלו.

     

    **

    אנחנו שכנענו אותו, באותו ערב קיץ חם, שכולנו סובלים כמוהו. יש אנשים שהצבא מיטב איתם, זו מסגרת שמוציאה מהם את הכי טוב שיש בהם, אין בכך רע או פסול. אך עבור אחרים, הצבא יכול להיות גם מסע ארוך של סבל מתמשך. חלקנו עם שמעון את מסכת הייסורים האישיות שלנו. לכל אחד היה את הסיפור שלו, החל מהברך המרוסקת של שמוליק מטירונות גבעתי, דרך הטעות הבירוקרטית האיומה בתיק של עודד ולסיפור שלי, ששווה טור בפני עצמו. כשנגמרה הקלטת של הגרייטפול דד, התפזרנו לחדרים או לעמדות השמירה. אין כמו שלוש שעות של שקט לילי בתוך מגדל פלדה כדי להתחיל את השבת. שלוות עולם מופלאה. יש לך זמן לחשוב ולשוחח עם הבורא על בעיות שלך ועל הבעיות של החברים שלך. אתה אף פעם לא יכול לדעת לאין השיחות האלה יכולות להוביל אותך. חמישה ימים מאוחר יותר, יום חמישי, חמש אחר הצהריים, מסדר המפקד בכל חדרי המגורים. בכל זאת חיל האוויר הישראלי, משמעת ברזל. כולנו מתרוצצים בטירוף ניקיון. שוטפים את הרצפה, מורידים אבק מהמדפים, מקפלים מדים ומצחצחים נעליים. אני קופץ לנער את שק השינה שלי בחוץ אל מול הנוף ואני מציץ שמאלה וימינה. בחדרים האחרים גם כולם עובדים, רק בחדר מספר שלוש אני רואה חושך. אני מחזיר את השק"ש למיטה שלי ויוצא לבדוק מה קורה. כשאני מגיע לחלון אני רואה את הבן אדם יושב על המיטה וה 16-M  שלו תקוע לו בגרון. רצתי בחזרה לחדר ואמרתי לעודד שירוץ מיד לקרוא לעזרה, שמעון הולך להתאבד. התאבדויות הן עניין רגיש בצבא, באותה תקופה דיברו על משהו בין שלושים לארבעים בשנה, אני חושב שבשנים האחרונות המספרים האלו ירדו באופן דרמטי, אבל מי באמת יודע. אני בכל אופן פעלתי על פי הפרוטוקול שקיבלנו בטירונות, חזרתי אל חדר מספר שלוש פתחתי את הדלת והדלקתי את האור.

    "מה אתה עושה?" הוא כעס עלי.

    "מה אתה עושה?" עניתי לו בשאלה, כמו יהודי טוב.

    "נמאס לי מהכול, אני עושה כמו יאיר".

    הוא לא היה צריך להגיד יותר מזה, כולנו בבסיס עברנו את הטראומה של ההתאבדות האחרונה. נהג משאית שצבר שתי תקופות מאסר רצופות ואיבד את הראש. זו הייתה ההלוויה הצבאית הראשונה שלי. מאוד לא התחשק לי להיות בעוד אחת.

    "תוריד את הנשק מיד" אמרתי לו בנחישות. בחינה מהירה של הרובה לימדה אותי שיש מחסנית בתא והנצרה נמצאת במצב פתוח.

    "לא מוריד, מה תעשה לי?" הוא התריס והפגין לראשונה איזה סימן של רוח לחימה.

    "לא יעשה לך כלום", צחקתי, "אני יכול לעשות לך משהו יותר גרוע ממה שאתה רוצה לעשות לעצמך?"

    "כנראה שלא", הוא הסכים איתי.

    התיישבתי על המיטה לידו. בחלון שממול התחילו להגיע אנשים בבהלה, אחד אחרי השני עצרתי אותם בכף ידי בזמן שדיברתי אל רוחו השבורה של חברי למדים. הוא לא הוריד את הרובה מהגרון או את האצבע מההדק אבל הוא ענה לשאלות שלי, כל שנייה שעברה נראתה לי כמו הנצח. לבסוף הגיעה מפקד הבסיס אל הדלת, הסתכלנו אחד לשני בעיניים, לא יודע מאיפה היה לי האומץ אבל הייתה לי תחושה חזקה שאני שולט בסיטואציה, הרמתי גם לעברו את כף היד וסימנתי עם הראש שהכול בסדר. הוא התייעץ עם הרופא וחזר לי עם כף יד משלו.

    "יש לך חמש דקות", הוא לחש לי.

    חזרתי אל שמעון והתחלתי לשאול אותו על החגים בבית הוריו. על האוכל המיוחד של אימא שלו, ועל המנהגים, זה נגע בו, הוא דיבר על זה ברצון, לרגע אפילו היה נדמה לי שראיתי שם ניצוץ של תקווה, אבל הוא היה חמקמק ונעלם מהר בים האפלה שבעיניו.

    "נו, אז איך אתה רוצה לעשות דבר כזה להורים שלך בערב ראש השנה?", שאלתי ולא חיכיתי לתשובה. "אתה מתאר לך אותם יושבים לארוחת החג וחושבים עליך? הם בטח ישאירו לך כיסא ריק, צלחת, כוס, מזלג. הכל, הכל הם ישאירו לך. איך אתה יכול לעשות להם דבר כזה? אתה לא יכול. תן לי את הנשק".

    הוא הסתכל בי במבט של סוס מובס, אבל שמט את הרובה על הרגליים שלי. משכתי את הרובה לכיוון שלי והתרוממתי מהמיטה. שני חיילים מהמרפאה נכנסו מיד לחדר ועטפו אותו בשמיכה. הגשתי את הנשק למפקד הבסיס, סא"ל אוחי, הוא פרק אותו, היה קליע חי בקנה. הצצתי בשעון שלי, חצי שעה עברה מאז שנכנסתי לחדר, הזמן נראה כמו נצח. הגופייה שלי הייתה רטובה מזיעה.

    "איך קוראים לך חייל?" המפקד שאל אותי. הלשון שלי הייתה כל כך יבשה שרק הרמתי לו את דסקית הצוואר שלי והראיתי לו את השם שלי.

    "בן הלוי, עשית דבר גדול. כל המציל נפש אחת, מכיר?".

    "מכיר, המפקד" הנהנתי בראשי לחיוב.

    "איזה חגים אתה מעדיף להיות בבית?" הוא שאל במפתיע.

    "ראש השנה וסוכות א'" השבתי לאחר שנייה של היסוס.

    "קיבלת" הוא הנהן אלי ופנה אל קצין הניהול שירשום את הבקשה שלי. לא יצא לנו לדבר מאז, נפגשנו אולי רק עוד פעם אחת. אוחי הלך השבוע לעולמו. יהי זכרו ברוך. שמעון היה בבית החולים בצפת בתוך שעה, על פי הפרוטוקול הוציאו אותו לחופשה ארוכה, אין לי מושג אם הוא חזר או לא. האחרים גם הם יצאו מחיי, מטבע הדברים, כי החיים נמשכים ומושכים אותך למקומות שונים ומשונים. אבל בכל שנה בתקופה הזאת של הימים הנוראים אני נזכר באותו אחר הצהריים מהביל על אותו הר מיוער ויבש. במשך שנים שמרתי את הסיפור לעצמי, פחדתי לפגוע בברכה, אסור גם ליפול ליוהרת לב. אבל לפני שנתיים כשהבן שלי שאל אותי מה הוא מעשה הגבורה הכי גדול שעשיתי בצבא, סיפרתי לו את הסיפור הזה, כל אחד ומורשת הקרב שלו. אני מקווה שלא גרמתי נזק ושהוא עדיין משגיח עלינו ויעזור לכל עם ישראל, לעבור בשלום גם את הימים הנוראיים של השנה הזאת. מה שמדהים הוא שהתחלתי לכתוב את הסיפור הזה בוונקובר ביום שני אחר הצהרים, אפילו הקראתי את ההתחלה לידידה שלי, בבוקר אני קם ורואה אצל חבר שלי בפייסבוק את הידיעה המרה. איזה צירוף מקרים מדהים. הלא כך?

    מוקדש לזכרו של מפקדי לשעבר יעקב "אוחי" לוין שהלך השבוע לעולמו.

    https://www.facebook.com/shahar.benhalevi#!/shahar.benhalevi/posts/454341237930725?notif_t=like

    **

    ראיתי שג'טרו טול חוזרים לשלוש הופעות בישראל, יש לי עדיין תקליט וניל שלהם. הלהקה נקראת על שמו של ממציא מכונה חקלאית באנגליה של המאה ה 17. אבל עבור בני הדור הצעיר שאולי לא יודעים או לא זוכרים מי היה יתרו המקורי, מהתנ"ך, הרי הוא האבא של ציפורה, אשתו של משה. יתרו היה איש מדיין, שהיום אנחנו מכירים אותו בשם מדבר סיני. השיעור שהוא נותן בשיר הזה למשה, שווה את שיר השבוע שלנו.

    ''
     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/11/14 10:17:

      אין ספק, קבלת כנפיים גדולות ורחבות.

        26/8/12 05:24:
      נו מיכלי, ידעתי שבסוף נמצא חוט מקשר עם הארץ הקטנטונת הזאת. לא יודע אם להגיד שניצלתי תהייה ההגדרה הנכונה לאותו אחר הצהריים. אבל במרחק הזמן בהחלט יש ארועים שמקבלים פרספקטיבה אחרת ככל שעוברות השנים. אגב, זה בדיוק אותו דבר עם להקות הדינוזאורים, כמעט אף אחד היום לא עושה מוזיקה נצחית כמו בימים שהחבר'ה האלו חרטו תקליטי וניל. לא ככה?
        25/8/12 08:06:

      חתכת סיפור זה שחרולו. מרגש ונקרא בנשימה אצורה. רגע של גאולה מזככת. כי אולי לא רק שמעון ע. ניצל באותו יום אלא קצת גם אתה.

      [אז מה, היית ביב"א? גם אני].

       

      ג'טרו טאל זאת אולי להקת הדינוזאורים היחידה שאני עדיין מוכנה לראות. הייתי בשתיים מהופעותיה בארץ, שתיהן באמפיתיאטרון בקיסריה. אולי כי איאן אנדרסון הוא איאן אנדרסון. never too old to rock'n'roll. 

        24/8/12 10:48:
      תודה מכבית, שמח שאהבת, הזדהת והחכמת. מוזמנת לחזור, כמו תמיד.
      "חתיכת " סיפור. מעניית התושיה של מה לומר במצבים האלה. כדרכך פוסט מהלב וכתוב כהלכה. (שמחתי לפתור את חידת השם התמוה "ג'טרו טול", אהבתי במיוחד את הפרוייקטים המוקדמים שלהם). ***
        22/8/12 22:15:
      מסכים איתך לחלוטין מר סופט, המפקדים שהיו לי אחריו לא התקרבו לסטנדרטים האלו. תודה גם לך בונבונייטה.
        22/8/12 20:28:
      * אכן כל המציל נפש, סיפוק גדול מזה קשה למצוא.
        22/8/12 19:34:
      ב85 זכיתי להכיר את אוחי. אז רס"ן ו"רק" קמב"ץ. גבר שבגברים, מלח הארץ. נדמה שכל מי שהכיר אותו כואב את לכתו. יהי זכרו ברוך
        22/8/12 19:00:
      בועז יקר, חן חן, הבנתי את כוונת המשורר. בהחלט. טל, מצוירת, רק ממרחק הזמן אנחנו יכולים לעיתים להבין את עוצמת המציאות, ואם גילה צודקת וכל יום מישהו מתאבד בישראל, זה רק מעצים את הטרגדיה. זאב, אני לא תמיד כזה :) אבל אתה מוזמן להשאר, בכיף, כמובן שגם את מרב, השארי איתנו.
        22/8/12 15:31:

      אתה קיבלת ולמישהו אחר נלקחו (חייו)

      כתיבה מרגשת.

      תודה

        22/8/12 15:20:
      גם בימים שה'קפה' הזה דלוח מרוב תקלות ובאגים- יש בו פלאים. לא הכרתי אותך לפני-כן, הגעתי במקרה. זה סיפור יפה, נוגע וכתוב בצורה נפלאה ונדירה. הרבה זמן לא נתקלתי בסגנון הכתיבה הזה ולעונג לי שזה קרה. חוויה.
        22/8/12 15:18:
      סיפור מרגש ומדמיע.. מבינה לליבו של שמעון אשר חש שדלת העולם נטרקת בפניו, שחשב שפרידה מהחיים היא הפתרון. יחד עם זאת הוא זכה שתהיה לידו, כדי שיראה את החצי הטוב בחיים צר לי על אלה שלא זכו ברגע הקריטי לקבל חיבוק. אגב, מידי יום מתאבד מישהו בישראל..
        22/8/12 14:01:
      קשה. מכירה ילד שעשה את זה השנה. לא פשוט בכלל.
        22/8/12 12:22:
      כתוב היטב. לצערי, קורה לא מעט בצבא. שילוב של מסגרת לחוצה ומלחיתה ונשק זמין.
        22/8/12 10:54:

      בחיים, אין מקריות. הם פשוט מורכבים, ממקרים...

      שחר היקר,

      באיזה שהוא מקום, ואל תשאל אותי למה, אני נזכר

      בביטוי "אלוהי הדברים הקטנים".

      ובחיים, כמו רק בחיים, וכך אני גם מאמין, המציאות

      היומיומית שאנחנו לעיתים מזנים אותה בתואר "שיגרע",

      מורכבת בעצם, ממעשיהם הגדולים של בני-אדם קטנים.

      ולא כתבתי "קטנים" מחמת זלזול בהם חלילה, אדרבא:

      הם אלו הממלאים, לפחות אותי, בכוח להאמין יותר

      מבכול דבר אחר, יותר אפילו מבאלוהים - באנושיותם.

      שא ברכה.

      (-:

        22/8/12 10:49:
      תודה גלית. אני מודה על הקיים. מר רוח יקר, תנחומיינו הכנים למשפחת החיל.
        22/8/12 08:31:
      סיפור חזק, שחר. מגיע לך יותר מכנפיים.
        22/8/12 08:23:
      הכרתי את אוחי. הצטערתי לשמוע על מותו. אכן צירוף מקרים מצמרר..
        22/8/12 07:49:
      תודה רבה אריאלה, מעריך את הכנות. שיהיה לך סתיו נעים, לכש....
        22/8/12 07:30:
      אכן סיפור גבורה יקירי. סיפור על רגישות, תושיה, אכפתיות והרבה תבונה. תהיה גאה בך ומאחלת שיווצרו לך זכרונות חדשים ונעימים לשלהי הקיץ:)

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין