עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    גיל הזהב

    1 תגובות   יום חמישי, 12/7/12, 14:00

    ערב גיל הזהב הסתיים קרוב לשעה תשע. חבורת הקשישים הזדחלה באיטיות במורד מדרגות המועדון לחבר. הם לא מיהרו לשום מקום, הם התרכזו בקבוצות קטנות ופטפטו ביניהם. בתום החלפת ברכות נימוסית ברחבת המועדון, שנמלאה אותו הערב, כמו בשאר ערבי גיל הזהב, בקולנועיות רחבות ומעט זוגות אופניים החלה ההתפזרות. ראשונים הסתלקו רוכבי האופניים, אלו שכוחם עוד היה במותנם, לפחות קצת יותר. כמה הולכים קשישים יצאו לדרכם בעת שהקולנועיות הודלקו, אחת אחרי השנייה, ונבלעו באפלה, משאירות מאחור רק זמזום חשמלי חלוש.

    מוטק'ה חצה את הרחבה השוממה, ונכנס בדלת האוטומטית של חדר האוכל, שכבר מזמן הפסיקה לעבוד ונשארה פתוחה תמידית. חלל כניסת חדר האוכל הואר על ידי פנס בודד שעמד במרכז רחבת המועדון, ואורו חדר בעד הדלת הפתוחה. הוא ניגש אל תא הדואר שלו והוציא משם כמה ניירות מקופלים, דפי מידע ועלוני פרסום.

    לא היה שם אף מכתב. הוא הידק את הקפל שבמרכז הדפים והשחיל אותם בזהירות אל כיס חולצתו. הוא פסע לאיטו, בצעדים קטנים וקצובים בחזרה אל הרחבה, שם הקולנועית שלו נותרה יתומה. כשהגיע אליה אחז בחוזקה במסגרת הביטחון ביד ימין, וביד שמאל אחז בידית ההיגוי. הוא הרים את רגלו, בקושי רב, הברכיים כבר בקושי מתכופפות, כמו התכסו חלודה, הוא הידק את אחיזת ימינו ומשך את משקל גופו כנגד מסגרת הביטחון עשוית המתכת, עד שלבסוף הצליח להניח את כף רגלו על הקולנועית, ובקושי רב התיישב במושב. הפנס היחיד בסביבה הבהב מספר פעמים וכבה. מוטק'ה סובב את המפתח, ומלבד הבזק חלוש וקצר של האורות הקדמיים שום דבר, לא הייתה אף תגובה. הוא ניסה שוב, אבל ללא הצלחה. הוא ידע שהסוללה התרוקנה. שאין לו מה לעשות. הוא הביט לעבר המרפסת החשוכה של המועדון לחבר. הוא חשב רגע. דירתו עמדה בצדו השני של הקיבוץ, אחרי העלייה הגדולה. הוא לא יוכל להגיע לשם ברגל.

    מוטק'ה ירד בכבדות מהקולנועית וניגש אל אחד מספסלי העץ שתחמו את רחבת המועדון. הוא בנה את הספסל הזה במו ידיו. הוא היה הנגר של הקיבוץ. הוא בנה את כל הספסלים האלה, את כל ספסלי הקיבוץ. הוא תכנן אותם. הוא מדד את העצים. הוא חתך אותם. החליק אותם. הרכיב אותם. שייף אותם. צבע אותם. הוא בנה את כל הספסלים האלה.

    חושך גמור עמד מסביבו. ובכל מקרה הוא בקושי הצליח לראות משהו אחרי השקיעה. העיניים שלו נחלשו כבר מזמן. הוא השתדל שלא לנהוג בקולנועית בלילה. רק בלית ברירה היה מאמץ את עיניו ונוסע באיטיות שהרגיזה את כל נהגי הרכבים שצפרו מאחוריו. פעם, מלבד רכב נהג הבית, אף מכונית לא עלתה על שבילי הקיבוץ. אלה שבילי אופניים בכלל. הם לא מספיק רחבים כדי לשמש כלי רכב גדולים יותר. הוא הביט בבליל הצללים שהקיף אותו. הוא לא הצליח לזהות שום דבר, ועדיין ידע בדיוק מה עמד מול עיניו. הוא הכיר כמעט כל צמח בגינה, הוא הכיר כל חלון של חדר האוכל. הוא הכיר כל עץ בשדרה שירדה משם, לעבר הרפת.

    חריקה נשמעה מבטן חדר האוכל. חדר האוכל נסגר לפני כמה שנים. לא נותר בו דבר מלבד אבק, ושלדים מפוזרים של כיסאות ושולחנות. גם אותם הוא תכנן, אבל לא את כולם בנה במו ידיו. זו הייתה עבודה רבה מדי. עוד כמה חברים גויסו לעזרתו. אבל הוא פיקח על פרויקט הבניה. הוא נזכר איזה יום חגיגי היה יום פתיחת חדר האוכל החדש. זה שכעת רבץ מולו דומם וגוסס. עד הקמת המבנה המפואר עמד צריף ארוך שמוטק'ה בנה ביחד עם חיים זכרנו לברכה. זה היה הצריף השני שבנו. תחילה מיהרו לבנות צריף מגורים, שכן החורף כבר הגיע, ואי אפשר היה לישון באוהלים. זה היה בלתי נסבל. אנשים חלו. הרוח הקיבוצית החלה להיסדק בקרבם. קצת. אז עוד היו חדורי אמונה. הם הגשימו את החלום. לאחר שסיימו לבנות את הצריף הראשון, אותו חילקו באמצע באמצעות בד עבה לעזרת חלוצים ועזרת חלוצות, ניפנו מוטק'ה וחיים לבנות את צריף חדר האוכל. בו בעת, חברים אחרים עמלו על בניית המקלחות, בניין אמיתי מלבנים שקיבלו מן ההנהגה. בסוף החורף הקיבוץ כבר עמד על רגליו. מלבד בניין המקלחות וצריף חדר האוכל, עמדו עוד ארבעה צריפי מגורים, שניים לחלוצים ושניים לחלוצות, צריף מטבח וצריף אחסון מצרכים חיוניים. צריף חדר האוכל וצריף המטבח היו האחרונים שנותרו לעמוד על תילם. את צריפי המגורים החליפו בניינים מאורכים, כל אחד מחולק לארבע חדרי מגורים נפרדים. נוסף עוד בית תינוקות, לאלו שכבר הספיקו להיוולד, ולמקלחות נוסף אגף ששימש כמכבסה, בו, מלבד שורות ברזים, כמה ספסלים וגיגיות, לא היה הרבה. ואז פרצה הלחימה. כולם זנחו את עבודתם ותפסו עמדות. כך נהרג חיים. זה היה קשה. זה היה כמעט בלתי אפשרי. אבל בסוף, לאחר חודשים ארוכים, אבידות לא מעטות, ונתיב אספקה לקוי, הם הצליחו להדוף את האויב. מיד לאחר מכן נפנו לתקן את הנזקים ולהחזיר את החיים למסלולם. כששבה השגרה אל כנה, ההתלהבות הייתה בשיאה, והובילה לבניית חדר האוכל המהודר- בניין ענק, שיכיל את כל דורות העתיד, כך אמרו בעיניים בוהקות. כמעט כולם טרחו אך ורק על הפרויקט הזה. החברים עבדו מסביב לשעון, בחוסר מנוחה וקוצר רוח, עד שלבסוף עמד הבניין על רגליו. בזמן הבנייה פיקד מוטק'ה על בניית הריהוט, ולאחר תום המשימה, ניגש להכין את פנים הבניין, את הארונות, את המשקופים, את החלונות והדלתות, את מדפי המטבח. זו הייתה עבודה עצומה בהיקפה, והיא כילתה את זמנו ואת נפשו בו בעת. אבל לבסוף הושלמה, ולאחר שהגיע כל ציוד המטבח שהוזמן מראש, ונקנה בתשלומים ארוכים, דחוקים ומאוחרים, נפתח חדר האוכל במשתה גדול, שלאחריו רקדו עד אור הבוקר. איזה לילה זה היה. זה היה הלילה המאושר בחייו. אפילו יותר מליל כלולותיו. שנערך במשותף עם עוד שני זוגות במדשאת חדר האוכל, כמו כל מאורע אחר שהתקיים בקיבוץ. או כמו כל דבר חדיש אחר שפרץ את דרכו אל הקיבוץ. זה היה הבניין הראשון שהתחבר לרשת החשמל הארצית, והחליפה את הגנרטור הישן שטרטר בקצה המחנה. ושם הותקן מכשיר הטלפון הראשון. גידופים כבושים נשמעו בתור מאחוריו בערבים מסוימים, כשיותר ממשפחה אחת תכננה לדבר עם קרובים מרוחקים. אבל זה לא קרה לעיתים תכופות מדי. לפחות לא בהתחלה. לא כשמכשירי הטלפון עוד לא היו שכיחים, ולא רבים היו אלו עמם היה אפשר להתקשר.

    "זהו זה!" חשב מוטק'ה וקם במאמץ רב.

    הוא נכנס בחזרה אל חדר האוכל שעכשיו עמד חשוך. הוא שירך דרכו לעבר מכשיר הטלפון הישן. הוא קיווה שנותר על מקומו מן הימים ההם, לפחות הוא, ואם נשאר תקין, אולי יוכל להתקשר ולקרוא למישהו שיבוא להושיט לו יד. מוטק'ה לא ראה דבר. הוא יכול היה להגיע בקלות אל מכשיר הטלפון בחשכה, אבל כדי לראות אם המכשיר עוד נמצא שם, להיווכח במצבו ולהפעילו צריך היה להדליק את האור. הוא זכר היכן נקבעה קופסת החשמל. הוא עשה את דרכו צמוד אל הקיר, תומך בו את ידו. הוא הגיע אל הפינה שם המתינה קופסת החשמל. הוא פתח אותה והרים את המפסק הראשי. זמזום צרוד נשמע, ולאחר הבהוב קצר נדלקו מרבית הנורות. מיד כשנדלק האור, יללה חדה נשמעה מעל ראשו וחתול מפוחד זינק, ועבר מרחק מלימטרים ספורים מפניו של מוטק'ה המבועת. הוא חיפש את שווי משקלו במשך שניות ספורות, ואז נחת בתוך ערמות קרשים שבורים ומאובקים שפעם שימשו ככיסאות, וסולקו אל הפינה. אנחה קלה נפלטה מבין שפתיו. עפעפיו מצמצו כמה פעמים ואז נותרו פעורים, מפקירים מאחוריהם זוג עיניים מרוחקות, נעוצות בתקרת חדר האוכל המתקלפת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/7/12 11:57:
      אוי איזה סיפור... חזק מאוד וגם היסטורית קיבוץ מאלפת. אהבתי.

      פרופיל

      erangissis
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין