עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    חזרה לקשמיר

    18 תגובות   יום חמישי, 14/6/12, 08:34

    חזרה לקשמיר

     

    המטוס נחת ושייט לאיטו על המסלול לעבר בית הנתיבות. השמש זרחה בשמים והאירה את חרוטי השלג בפסגות ההרים, שנצצו בלובנן. כך זכרתי אותן, אך בכל זאת, הכל נראה לי חדש. לא כך פגשתי לראשונה את קשמיר.

    בפעם הראשונה הגעתי לסרינגר בטרמפ במשאית גדולה, וכל שלושת הימים שארכה הדרך, עברו עליי כמעט בשתיקה מוחלטת. הנהגים מיעטו לדבר גם ביניהם, וכשדיברו, ליהגו בשפת קשמיר, ואתי כמעט ולא תקשרו. יחד עם זאת, הם היו אדיבים ונדיבים, וחלקו עמי את פתם (צ'פאטי), כאשר לא אכלנו במסעדות שבדרך.

    נכנסנו לקשמיר דרך מנהרה חצובה בהר, וביציאה ממנה נעמדנו בצד הדרך, לחזות בנוף המרהיב. מולנו נפרשה ארץ מעולם האגדות, כמו מטפחת ראש מחולקת למשבצות צבעוניות של חום, ירוק וצהוב, מופרעות מדי פעם על ידי כפרים, שבתיהם נראו כמו קופסאות גפרורים. העיר סרינגר השוכנת על מים רבים, חרגה מן הנוף הפסטורלי, אך היוותה חלק בלתי נפרד מתחושת האגדה הכללית. תחושת "ארץ האגדות" לא פגה גם כשירדנו אל העמק, וכאשר טיילתי בחבל הארץ היפהפה ופגשתי את אנשיו מכניסי האורחים.

     

    הפעם, זו אותה הארץ, אך נעלמה תחושת האגדה. כשיצאתי מבית הנתיבות הקטן, "התנפלו" עלי בהמוניהם בעלי המוניות והאוטו-ריקשה, ובעלי המלונות, מנסים לצוד את הטרף שהזדמן לידם. הייתי הנוסע המערבי היחיד במטוס, ומבחינתם "דג שמן", מקור פרנסה. התעלמתי מהם ופילסתי את דרכי ברגל הלאה לעבר העיר, ואז הצטרף אלי חמיד.

    "רוצה מלון סירה? אני אעשה לך מחיר טוב".

    בביקורי הראשון בסרינגר, רק התפעלתי מיופיים של בתי הסירה ששימשו כמלונות, אך הייתי "תפרן" ולא יכולתי להרשות לעצמי להתארח במלון שכזה. חייתי על הוצאה ממוצעת של שליש דולר ליום – שתי רופיות וחצי – וגם מלון זול של עשרים רופיות ללילה היה עבורי בגדר מותרות!

    כשירדתי מן המשאית בלב סרינגר, ראיתי מן הרחוב כיפה של מקדש הינדואי, לאל שיווה. נכנסתי לבקר והחוויתי לו אנג'לי – בשלב זה של מסעי, כבר היינו ידידים ותיקים. בצאתי, פגשתי יוגי שמנמן, לבוש גלימה כתומה, לראשו כיפת צמר, ועל כתפיו שמיכה אפורה להגנה מפני הצינה.

    http://cafe.mouse.co.il/image/2650201/

    "נמסטה", החוויתי אנג'לי גם לו.

    "נמסטה", החזיר לי. "מהיכן אתה?"

    "אני מישראל", עניתי, ונראה לי שלא היה לו שמץ מושג באיזו מדינה מדובר - בשנת 1967 עדיין לא פקדו ישראלים רבים את קשמיר.

    "האם אוכל לשהות מספר ימים באשרם שלכם?" שאלתי כשהבחנתי ביוגים נוספים במתחם.

    "לצערי לא, כל החדרים אצלנו תפוסים, אבל אתה יכול לנסות אצל סוואמי ניטיאננדה, מעברו השני של הנהר".

    וכך זכיתי לחוויה הבלתי נשכחת של התארחות חינם בפנימייה לילדים יתומים עיוורים, שהקים סוואמי ניטיאננדה בסרינגר.

     

    "מה נקרא אצלך מחיר טוב?" שאלתי את חמיד בעודינו צועדים זה לצד זה.

    "כמה אתה מוכן לשלם?" השיב הסוחר הממולח. ואני, שלמרות ניסיוני, לא הפנמתי את עקרונות המיקוח של המזרח, נקבתי ראשון בסכום.

    "חמישים רופיות, אם המלון ימצא חן בעיניי".

    זכרתי את בתי הסירה שנחשבו בעיניי למותרות בביקורי הראשון, וחמישים רופיות היו חמישה שקלים בלבד במושגים ישראלים, וזה היה מחיר המלונות הצנועים שבהן השתכנתי בביקורי בהודו בשנת 2000, טרם הגעתה של רעייתי.

    חמיד הסכים מייד, וייתכן שהיה מסכים גם למחצית מזה, במצב האומלל של התיירות בקשמיר באותה עת. שבוע לפני שהגעתי לקשמיר, נרצחו מאה אזרחים באחד הכפרים, והתקשורת זקפה את הפעולה לחובת המחתרת, שנלחמה למען אוטונומיה לחבל קשמיר. בשיחה מאוחרת יותר עם חמיד, הוא טען שז הייתה פעולה של כוחות הביטחון של הממשלה ההינדואית, שנועדה להרחיק תיירים מקשמיר, ולשמור את החבל בעוני.

     

    לא רק המפגש עם סרינגר והאכסניה היו הפעם שונים, גם כל היתר היה שונה. בביקורי הראשון, סרינגר הייתה רגועה, משוחררת מכל חשש לביטחון האישי, למרות הסכסוך הממושך בין הודו לפקיסטאן על הריבונות בחבל. זכור לי במיוחד הטיפוס אל אחת משתי הגבעות של סרינגר - גבעת שנקראצ'אריה - והנוף הנפלא של העיר, נהרותיה ואגמיה, שנשקף ממנה. כשחזרתי לפנימייה, הקיפו אותי הילדים ושאלו היכן ביקרתי היום, וכששמעו על ביקורי בראש הגבעה, קראו בקול

    "איזה יופי! איזה נוף נהדר רואים משם!"

    התבוננתי בילדים העיוורים וחשבתי לעצמי - אשריהם שהם יכולים להעריך יופי שאין הם יכולים לחזות במו עיניהם.

     

    חמיד החנה את טנדר הבדפורד הישן על שפת האגם, והזעיק בקשר את אחיו, שהגיע בסירת משוטים לקחת אותנו אל המלון. שטנו בנחת על מי האגם, שנראו כמו מראה ממורטת, שהשמיים הכחולים וענני נוצה בודדים השתקפו בה. לאורך גדות האגם עגנו בתי סירה רבים, רובם גדולים ומקושטים, מצפים לתיירים, אך לשווא.

    "חמיד הוא באמת שמך?" שאלתי בעת השייט בסירה. "חמיד הוא שמו של אללה, ובדרך כלל אנשים נקראים עבד-אל-חמיד".

    "נכון, עבד-אל-חמיד הוא שמי האמיתי", השיב בפליאה. "איך ידעת?"

    "אני מזרחן, ולמדתי קצת על האסלאם".

    בית הסירה של חמיד היה בינוני בגודלו, אך יחסית למלונות ששהיתי בהם עד שהגעתי לקשמיר, הוא נראה גדול ומפואר בעיניי, אם כי קצת ישן. הוא שימש למגורי כל המשפחה, וגרו בו מלבד משפחת חמיד - אשתו ושתי בנותיו - גם אמו, אחיו, ושתי אחיותיו הנשואות עם משפחותיהן.

    http://cafe.mouse.co.il/image/2650210/

    התמקמתי בחדרי המרווח מאד, ויצאתי עם חמיד חזרה העירה, כדי לחפש כתבי-יד של סיפור נאסיקטה, שהיו נחוצים לי לצורך המחקר. זה היה יום ו', ובשל אופייה המוסלמי של העיר, כמעט כל המשרדים והעסקים היו סגורים. סיירנו במתחם של מסגד הזרת באל  (HAZRAT BAL) וצפינו במאות ציפורים המתכנסות שם ללינת לילה בין ענפי העצים. המשכנו גם לבזאר, שניכרה בו תכונה של לקראת סגירה, ונעמדתי לשוחח עם נגר אחד, שעדיין לא סגר את חנותו.

    "אתה יהודי?" שאל, כששמע שאני מישראל.

    "כן".

    "לאשתי קוראים זיינב, כמו לאחותו של נבי מוסה, שהוא גם הנביא שלכם".

     

    שטנו בחזרה למלון, חותכים במים את השתקפות השמים, שהחלו להזהיב ולהווריד בפאתי המערב. כשעלינו לסיפון בית הסירה, התענגתי על ריחות התבשילים שקידמו את פניי, ובלוטות הרוק הכינו עצמן לארוחת הערב הקרובה. הייתי האורח היחיד בבית הסירה היפה, והיחיד שהסב לאכול יחד עם כל המשפחה.

    נהניתי מן הארוחה ומן החברה, והתיידדתי במיוחד עם בתו הבכורה של חמיד, ששמחה על ההזדמנות לתרגל את האנגלית שלה.

     

    חמיד לא היה רק בעל המלון שלי, הוא היה גם הנהג שלי, התחקירן, מדריך, מתורגמן ובן לוויה נאמן. למרות שלא סיירתי בעיר לבדי, התחושה של הביקור בסרינגר הייתה מעיקה ולא נעימה. בכל צומת ראשי הייתה עמדה של הצבא, מחופה בשקי חול עם חרכי ירי, ומכוסה ברשת. מחוץ לעמדות, וברחובות, הסתובבו חיילים בחגור מלא, אוחזים בנשק, לובשים אפודי מגן וחובשים קסדות, מוכנים לכל היתקלות - ניגוד מוחלט לרוגע של קשמיר ולאווירה הקסומה שזכרתי מביקורי הראשון.

    פקדנו את כל הספריות של סרינגר - במוסדות הרשמיים, הדתיים והאקדמיים - ועברתי על כל רשימות כתבי-היד שלהן, אך את כתב-היד שחיפשתי, לא מצאתי. חמיד, מוסלמי גאה, הציע שנבקר גם בספריית המסגד, שכבר פקדנו ביום הראשון לביקורי. ידעתי שאין סיכוי, אך הלכתי לשם החוויה. הספרן הביט בי ומבע של חמלה בעיניו.

    "יש לנו רק ספרי קוראן וספרי קודש בערבית ובאורדו. אין לנו ספרים וכתבי-יד בסנסקריט".

    חמיד גם טייל אתי לאתרים דתיים נוספים של סרינגר, לג'אמע מסג'ד – המסגד המרכזי של העיר, למקדש נאראייאן ההינדואי, ול"רוזה באל" – קברו של ישו! לא הייתה ל"בן האלוהים" בעיה להיקבר בשני מקומות, במיוחד לאור העובדה שיצא מקברו בירושלים אחרי שלושה ימים.

     

    כנראה שהייתי התייר היחיד בכל בתי המלון שבאותה שלוחה של אגם דאל, ולא רק היחיד אצל חמיד. השמועה על בואי התפשטה בקרב הסוחרים, ואולי חמיד הוא שהודיע להם, על מנת לגבות מהם עמלה. מדי יום, כשהיינו חוזרים למלון, חיכו לנו הסוחרים עם סירותיהם עמוסות הארגזים, ליד בית הסירה. מלכתחילה, לא התכוונתי לקנות מזכרות בקשמיר, אך לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי של יפי המוצרים, ושל הרמה הנמוכה של המחירים. מסוחר אחד רכשתי שני כלי הגשה מגולפים מעץ דובדבן, או אגוז, ומסוחר אחר רכשתי צעיף פשמינה יפהפה בצבע אדום – מתנה לרעייתי שעמדה להגיע בפעם הראשונה להודו.                

     

    כשנואשתי ממציאת כתבי-היד שחיפשתי, ועדיין נותר לי יום אחד עד למועד הטיסה חזרה למומבאי, לפגישה עם רעייתי, הצעתי לחמיד לנסות ולמצוא את סוואמי ניטיאננדה. לא הייתה לי כתובת, אך תחקירו של חמיד הוביל אותנו אל האשרם, בעברו השני של הנהר.

    המקום נראה שונה לחלוטין, ודבר לא הזכיר לי את ביקורי הראשון. השטח נראה לי יותר קטן, וצצו בו מבנים חדשים מוקפים גינות, במקום הבתים הישנים שזכרתי. במקום סוואמי ניטיאננדה, פגשנו במקום את סוואמי אישווראננדה, רכון אל הצמחים בגינתו המטופחת. הוא התגלה כאיש נעים שיחה ונעים הליכות, והוא סיפר שסוואמי ניטיאננדה עבר לניו-דלהי. אילו רק ידעתי זאת קודם! הרי ביליתי זמן מה בניו-דלהי טרם נסיעתי צפונה, והייתי יכול לחפש גם אותו שם.

     

    נפרדתי מבני משפחתו החביבים של חמיד, והוא הסיע אותי לנמל התעופה. התחבקנו לפרידה, ותחבתי לידו מענק נכבד במושגים הודיים, לאות הוקרה על הזמן והעמל שהקדיש לי.

    "ביי, ביי, סרינגר", רשמתי במחברתי, מטיל ספק אם אשוב אי פעם לפקוד אותה שוב.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/7/12 08:51:

      צטט: שולה63 2012-07-01 08:17:39

      ביקור וטיול מיוחד

      תודה רבה, שולה.

      תמיד שמורה לקשמיר פינה חמה בלבי, גם כשהמצב הבטחוני משנה את האווירה.

      שבוע טוב, עמוס.

        1/7/12 08:17:
      ביקור וטיול מיוחד
        30/6/12 13:15:

      צטט: איירין 97 2012-06-30 11:19:05

      סיפור מרגש.. מסע המותיר רישומו לשנים. מצפה להמשך הרשמים מסעות החיים..

      תודה רבה, איירין.

      פרסמתי סיפורים רבים על מסעי להודו פה ב"קפה".

      ספר זכרונותיי מן המסע נמצא בעריכה אצל מוציא לאור.

      שבת שלום וכל טוב, עמוס.

        30/6/12 11:19:
      סיפור מרגש.. מסע המותיר רישומו לשנים. מצפה להמשך הרשמים מסעות החיים..
        28/6/12 18:20:

      צטט: יסינראל 2012-06-28 16:39:13

      עמוס, כמו טיול בסיפור מיתולוגי. השיט, הטיפוס על הגבעה, העיוורים, בן הלוויה, החיפוש, החזרה אל העבר - אודיסיאוס במתכונת עכשווית. אתה מנגן עבורנו מוסיקה שונה [פקיסטן] על מיתרים שנמתחו לאורך שנות תירבות. תודה-תודה, שושן

      תודה רבה, שושן.

      אודיסיאוס הוא אחד הגיבורים המיתולוגיים האהובים עליי, אך קטונתי....

      המאמר היחיד שכתבתי בעברית עוסק גם באודיסיאוס:

       

      http://www.articles.co.il/article/130435

       

      כל טוב, עמוס.

        28/6/12 16:39:
      עמוס, כמו טיול בסיפור מיתולוגי. השיט, הטיפוס על הגבעה, העיוורים, בן הלוויה, החיפוש, החזרה אל העבר - אודיסיאוס במתכונת עכשווית. אתה מנגן עבורנו מוסיקה שונה [פקיסטן] על מיתרים שנמתחו לאורך שנות תירבות. תודה-תודה, שושן
        27/6/12 23:59:

      צטט: הלנה היפה 2012-06-27 22:47:17

      עמוס, טיול מצולם נפלא אך בעיקר מסופר נהדר. מרתק כל כך הפער בין שני הביקורים. וכמו הנהר של הרוקליטס, כך גם אתה, לא אותו אדם בשני הביקורים והחוויות כל כך שונות גם מסיבה זו תודה עמוס לאה

      תודה רבה לאה.

      התמונות - ויש עוד רבות משני הביקורים - מסייעות לזכור. 

      במשל של הרקליטוס אני משתמש לא פעם כשאני מרצה על התורות ההודיות.

      כל טוב, עמוס.

        27/6/12 23:54:

      צטט: Neora 2012-06-27 22:05:03

      מרתק לקרא על ההבדלים בין הביקורים והשוני בניהם, ומעניין לקרא על רצון השלטונות לשמר את הדלות, סיפורייך מרתקים כרגיל, אין ספק שעברת בימי חייך חוויות שלא כל אחד זוכה להן, ועל כך, ומשום האומץ שהיה כרוך בכך- כל הכבוד !!

      תודה רבה, נאורה.

      אכן זכיתי לכמה חוויות במסעותיי. ובאשר לאומץ - מזמן הגעתי למסקנה, שגבול דק מאד מפריד בין אומץ לפזיזות. היה לי מזל, ולא נקלעתי לסכנה של ממש כשנסעתי לסרינגר ימים ספורים לאחר שהתרחש הטבח בכפר בקשמיר.

      כל טוב, עמוס.

        27/6/12 22:47:
      עמוס, טיול מצולם נפלא אך בעיקר מסופר נהדר. מרתק כל כך הפער בין שני הביקורים. וכמו הנהר של הרוקליטס, כך גם אתה, לא אותו אדם בשני הביקורים והחוויות כל כך שונות גם מסיבה זו תודה עמוס לאה
        27/6/12 22:05:
      מרתק לקרא על ההבדלים בין הביקורים והשוני בניהם, ומעניין לקרא על רצון השלטונות לשמר את הדלות, סיפורייך מרתקים כרגיל, אין ספק שעברת בימי חייך חוויות שלא כל אחד זוכה להן, ועל כך, ומשום האומץ שהיה כרוך בכך- כל הכבוד !!
        27/6/12 17:59:

      צטט: רומפיפיה 2012-06-27 16:39:37

      לטייל בנוף קדומים בתוך אגדה

      עליה קוראים רק בספרים..

      וכך חולפת לה תהילת עולם...

      המשטר בעזרת הצבא "לוקחים פיקוד" ומשתלטים על כל פינה .

      תודה עמוס. מאד שמחתי לטייל עמך במקום

      שקרוב לוודאי לעולם לא  אהיה בו בעצמי...

      תודה רבה, ציפי.

      טוב שסייגת - "קרוב לוודאי".

      לעולם אל תאמרי "לעולם לא"! צוחק

      כל טוב, עמוס.

        27/6/12 16:39:

      לטייל בנוף קדומים בתוך אגדה

      עליה קוראים רק בספרים..

      וכך חולפת לה תהילת עולם...

      המשטר בעזרת הצבא "לוקחים פיקוד" ומשתלטים על כל פינה .

      תודה עמוס. מאד שמחתי לטייל עמך במקום

      שקרוב לוודאי לעולם לא  אהיה בו בעצמי...

        17/6/12 06:56:

      צטט: נעמה ארז 2012-06-17 00:50:48

      הרפתקאות... לא בטוחה שאני הייתי עושה אותן, אבל מעניין לקרא עליהן.

      תודה רבה, נעמה.

      ממליץ גם לך              1

      שבוע טוב, עמוס.

        17/6/12 00:50:
      הרפתקאות... לא בטוחה שאני הייתי עושה אותן, אבל מעניין לקרא עליהן.
        16/6/12 18:51:

      צטט: דיוטימה 2012-06-16 18:20:17

      סיפרת היטב, עמוס, מאוד מוחשי ונהניתי לסייר איתך ועם חמיד. [מן הערבית שלמדתי אי אז בימים, אני מניחה שחמיד = חמוד]. משערת שגם זה פרק מספרך העומד לראות אור.

      תודה, אסתר.

      אצל חמיד התארחתי בשנת 2000, והוא איננו נכלל בספר. החלקים שנוגעים לשנת 1967 יופיעו בספר בהרחבה.

      כל טוב ושבוע טוב, עמוס.

        16/6/12 18:20:
      סיפרת היטב, עמוס, מאוד מוחשי ונהניתי לסייר איתך ועם חמיד. [מן הערבית שלמדתי אי אז בימים, אני מניחה שחמיד = חמוד]. משערת שגם זה פרק מספרך העומד לראות אור.
        16/6/12 15:13:

      צטט: דנה.גל 2012-06-16 13:26:38

      עמוס, תענוג כמו תמיד! שבת שלום

      תודה רבה, דנה.

      שבת שלום ומבורך גם לך, עמוס.

        16/6/12 13:26:
      עמוס, תענוג כמו תמיד! שבת שלום

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין