עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    בחזרה לערוץ המזרח התיכון

    8 תגובות   יום שישי , 13/4/12, 23:22

    החיים שלנו בנויים במעגלים, כך לפחות סוברת האמונה היהודית. את המונח הצרפתי דה ז'ה וו' הישראלים יגדירו במשפט "בסרט הזה כבר היינו". אבל בעוד המונח הצרפתי מתייחס לתחושות חד פעמיות שנובעות מחילוף חזיונות בין העין למוח, הרי שהרעיון הישראלי מתייחס למשהו הרבה יותר משותף, קולקטיבי. הישראלים, בתור חברה שבטית שחיה על טרטוריה גיאוגרפית צפופה, חווים הרבה אפיזודות משותפות. כאשר חיים במדינה עצומת ממדים כמו קנדה, מקבלים פרספקטיבה אחרת לגמרי על החוויה הישראלית הקולקטיבית. ככה זה עם מרחקים, הם משנים זוויות ראיה. כבר שבוע שאח שלי מבלה אצלי על הספה בסלון. זוהי חוויה מדהימה לשנינו, חוויה ששואבת אותנו אל תמונות מהעבר, הקולקטיבי. בשבת הלכנו ביחד למשחק האחרון של הקאנקס בעונה הרגילה. ניצחנו את אדמונטון 3: 0 וזכינו ב "גביע הנשיא" שנה שנייה ברציפות. היה לנו ערב משגע, עם שותפות נחמדות ליציע. ארבעה ימים אחר כך, הגיעה הפלייאוף, האורח מישראל התמוטט עם שפעת קנדית. הכנתי לו תה עם דבש ומרק ירקות ובאמצע ישבנו לראות הוקי. הרגשתי ממש כמו בימים ההם, בתחילת שנות השמונים, אחרי שהתקנתי את האנטנה לערוץ המזרח התיכון (METV). הערוץ שלימים הפך לאכסניית השידור האחרונה בקריירה שלי. אבל אז, באותם ימים חמים של מלחמת לבנון העליזה, הערוץ הזה שידר אלינו ספורט מאמריקה, ואנחנו היינו יושבים מרותקים מול הטלוויזיה הצבעונית של "גרונדינג". טלוויזיה שאסיפת החברים הסכימה להשאיר בבית של אימא שלי לאור "הנסיבות המיוחדות" וכך היא הפכה לאוצר נדיר בגבעה השוממת שלנו. היינו בורחים מהחום הנורא שבחוץ אל "עולם הספורט הרחב" (wide world of sport) של רשת ABC. נדב היה שוכב על הספה ואני הייתי מנסה להבין את החוקים של המשחק. ככה היינו תמיד, הוא מביט פנימה, אני מביט החוצה. ועכשיו, פליאוף 2012 משחק ראשון פיטסבורג עולה ל 3 : 0 תוך עשר דקות מול פילדלפיה, הדרבי של פנסילבניה. "המשחק גמור" הוא אומר לי. "חכה" אני אומר לו, "אתה עוד לא יודע מה זה הוקי". שעתיים אחר כך הוא שוכח מהצינון ונעמד למחוא כפיים לפליירס שחפרו כל הדרך חזרה כדי לבצע מהפך מדהים לניצחון חוץ בהארכה 4 : 3. ניצחון שלוקח את יתרון הביתיות מהיריבה הכי מושבעת שלהם. אני מוחא כפיים אתו ונזכר בימים ההם של ערוץ המזרח התיכון. מעגלים וזיכרונות.

    **

    מעגל החיים היהודי שלנו מבוסס על היזכרות קבועה בחגים ומועדים. באפריל אנחנו נזכרים בסיפור יציאת מצרים ואחר כך בעצמאות ישראל ובתג המחיר שבני עמנו משלמים עבורה. חווית ליל הסדר הראשונה של אחי בוונקובר הייתה מאוד משעשעת. אני מוריד את הכובע בפני הצדיק יוסי גולדברג שהעביר לנו ערב של חידות ופרסים בשילוב ההגדה. הילדים שלי מאוד נהנו. אנחנו מדלגים הביתה בחזרה, מזג האוויר קריר אבל לא רטוב. "אתה מבין", אני מסביר לו בדרך הביתה, "אני לא צריך הרבה יותר מזה, העיקר שהם ידעו שבשבילנו זה לא היום של ארנב השוקולד של איסטר". ביום המחרת אנחנו שוב צופים בסרטים המצויריים, "יוסף מלך החלומות" ו "נסיך מצרים", ההפקה הכפולה של דרימוורקס שצוירה כולה באולפני "בארדל" בוונקובר. אני מזכיר לו שהערוץ של המזרח התיכון היה מקרין בצהריים תוכניות דת מצוירות לילדים "הבית המעופף" (the flying house) וכאלה. אין שום פסול בזה, ההיפך, אין דרך יותר טובה בעיני להעביר את "המסורות העתיקות" אל הדורות הבאים. בלי העבר שלנו, אין לנו בעצם עתיד. אז לא אכפת לי שהוא אומר בקול מודאג לצד השני של הטלפון "הבן שלך גם מתחזק", כי מהזווית שלנו הדברים נראים אחרת. עניין של פרספקטיבה. עכשיו, כשהוא סוף סוף מביט קצת החוצה, אני מביט פנימה.

    ''

     

    **

    אמרנו שהקנדים חיים במדינה עצומת ממדים, הם שומרים באדיקות על המסורת של ההוקי כי זה אחד הדברים היחידים שיכולים במדינה כזאת גדולה לייצר חוויה קולקטיבית. בחברה השבטית והקטנה שלנו בישראל אנחנו הרבה יותר קרובים פיזית אחד אל השני, לא תמיד זה נוח, אבל זו המציאות. אחת הדרכים  הכי טובות לבחון את זה היא דרך עדשת הקולנוע. סרטים ישראלים מצליחים מגיעים לאחוז הרבה יותר גבוה מכלל האוכלוסייה. כי סרטים מייצרים לנו סוג של חוויה קולקטיבית. למרות שהאמנות שינתה את פניה והיא מכוונת היום הרבה יותר לצריכה של סדרות, עדיין כוחו של הסיפור הבודד על חווית הזיכרון שלנו הוא מאוד משמעותי. אז כמובן שבחופשת פסח כזאת ראינו את "ביג לובובסקי" הפולחני של האחים כהן, וראינו את "השחקן" המופתי של אלטמן (רוברט, לא החרמן הקטן), וראינו את "הדייט שתקע אותי" ("knocked up"), וראינו גם את "וואלס עם באשיר", כדי להזכר מה החברים של ארי פולמן, עשו כדי שאנחנו נוכל לראות את ערוץ המזרח התיכון. אין ספק שהפנינים האמתיות בחבילה שהוא הביא לי, הם הסרטים מישראל. אז אם אתם נמצאים בעירנו הנאווה ביום ראשון האחרון של אפריל (29 לאפריל) אתם מוזמנים להצטרף אלי ב JCC למיני מרתון של סרטים ישראלים קלאסיים. הליין אפ כולל את "השוטר אזולאי" של אפרים קישון, "עיניים גדולות" של הרבי אורי זוהר, ו "הלהקה" של אבי נשר. יש לנו פיתות ופלאפל בשבילכם ואתם יכולים להתאים את עצמכם לסרט שבא לכם לראות ולהצטרף אלינו באודיטוריום. אשמח לראותכם. בשביל החימום קבלו מנה קטנה של אורי זוהר בתור מאמן הכדורסל רודף השמלות בני פורמן. כל מי שעושה השלכות אישיות על הבחירות האמנותיות שלי עושה זאת על אחריותו בלבד. בילוי נעים חברים.

    ''

    **

    אבל עוד לפני שמגיע יום העצמאות אנחנו צריכים לעבור את יום הזיכרון. חוויה מעצבת בפני עצמה. נדב מזכיר לי שיש לו שתי הופעות יום הזיכרון ברזומה שלו. "הנסיך הקטן" ו "יורם" בשנת 2006 וכעבור ארבע שנים הוא נתן את "דמעות של מלאכים" ו "רקמה אנושית" בדואט עם שני ב.ד. כמו שהסברנו לשתי הקנדיות החמודות שישבו לידנו במשחק ההוקי, אני כותב אבל לא יכול לשיר, והוא שר אבל לא יכול לרקוד. רוצים לשמוע צירוף נסיבות מדהים, ביום שאני והגברת הראשונה סגרנו עסקה אצל ראש העיר של לרנקה, הוא קרע את הרצועה הצולבת במשחק כדורגל מול הפועל יפיע. עכשיו תגידו שזה לא אות משמיים. בכל אופן, יום הזיכרון הוא מקום שמאוד קשה לי להגיע אליו. מכל מיני סיבות, בשורה התחתונה זהו אירוע שמעולם לא ציינתי, לפחות לא פומבית, מאז שעזבתי את המולדת. אבל תמיד יש מי שידאג להזכיר לנו את הרגעים האלו, שעיצבו את האישיות שלנו, וריצפו את המסע שלנו בפסיפס של אירועים קטנים שמתחברים לסיפור אחד ארוך. אז לאחר מספר שכנועים וטלטולים מצדם של המארגנים שחררתי מהמגירה העליונה את הזיכרון של יום הזיכרון, ועוד באנגלית. אתם מוזמנים להציץ. כי אני יודע בדיוק מה מעניין אתכם. 

    http://www.jewishvancouver.com/page.aspx?id=253232

     

    **

    כך יצא שאלו שבועיים של צפייה נוסטלגית בערוץ המזרח התיכון, זיכרון ומציאות מתערבבים להם יחדיו עם חוויות חדשות שנכתבות כל יום וכל שעה. הנה בשעה טובה, בת הכיתה היקרה שלי גילתה את הבלוג הזה. מוטב מאוחר, חברה. כי למציאות יש קצב משלה במקומות שונים של הכוכב. ועכשיו הוא שבא משם, מערוץ המזרח התיכון, צריך לתת לי טיפים על הזמרת שמגיע אלינו השנה ליום העצמאות. מארינה מקסמיליאן בלומין. אני מבין שהיא מוכשרת מאוד והלכה רחוק ב "כוכב נולד" של השבט, אבל אחרי חיפוש קצר בצינור של יוטיוב, אני רואה שהרפרטואר שלה כולל את "וידוי", "שיר ארץ", "ישנן בנות" ו "צמח בר", עדיין הקליפ הנצפה ביותר שלה הוא השיר של דיסני, אי שם מעבר לקשת. אז קבלו אותה, ביום רביעי הבא אצלנו על הבמה, היישר מערוץ המזרח התיכון. חג עצמאות שמח חברים.

    ''
     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/4/12 17:51:
      תודה מכבית, בשם הקולקטיב כולו.
      כרגיל כייף לקרוא את הדברים מהזוית שלך. מאחלת חויה קולקטיבית טובה.
        17/4/12 18:58:
      תודה על ההמלצה רזאלה, אנחנו מחכים לה בכליון אוזניים....:) אני מקווה שגם היא תהנה בעיר הנופש שלנו. חג שמח גם לך.
        17/4/12 14:47:
      מארינה מקסימיליאן בלומין (או בקיצור: ממ"ב) היפיפיה, אין ספק שאחת הפיגורות היותר חזקות פה, בתחום השירה ולא פחות בתחום האופנה, מככבת ברכילויות אך דבר אחד בטוח - יש לה קול נפלא ואין ספק שתהנו בהופעה שלה, מהנוף ומהסאונד. חג שמח!
        14/4/12 19:19:
      כן, מכוסה בפלסטיק לבן, 20 אינץ', לא מתקלקלת אף פעם.
        14/4/12 19:14:
      גם לכם הייתה גרונדינג. :-) שבוע טוב
        14/4/12 18:09:
      יפה בועז, אין כמו הפנינים האלו כדי לעצב את נפלאות המסע האנושי.
        14/4/12 00:37:

      לפני מלאנתלפים שנים, בערב פסח בידיאוק, יושבים

      שלושה ישראלים משוחררי צה"ל טריים, באיזה מנזר

      שכוח-אל בנפאל ועורכים, לפי מיטב האפשרויות העומדות

      לפניהם, סדר פסח כהלכתו.

      השלושה אינם דתיים, אך החוויה..., איך אמרת? ה"שבטית"

      די מאחדת. השלושה שרים ונהנים מהסיטואציה ההזויה הזאת

      כאשר נשמעת דפיקה על הדלת.

      גבר עצום-מידות, בעל זקן שחור כפחם עומד בדלת ובעברית צחה

      מבקש רשות להשתתף עימם בחגיגה. הם נענים ברצון, כמובן.

      לאחר שהסתיימה מלאכת הגדת הפסח כהלכתה, מעבירים הארבעה

      שיחה רגועה בינם לבין עצמם. במהלכה מתגלה שאחד מן השלושה

      היה שכן של אותו גבר שנקרה על דרכם, שם בנפאל הרחוקה

      השניים לא ראו זה את זה למעלה מ-20 שנים, ועם זאת נפלו הם זה

      על צווארו של זה, כאילו אחים אובדים היו...

      הרי לך פרספקטיבה של זמן ומקום...

      חג שמח שחר!!!!

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין