עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    Gifted

    הבלוג שלי מתעסק ודן בנושאים שסובבים ומעניינים אותי - אמנות ועיצוב על היבטיהם לחיוב או לשלילה, צרכנות אלטרנטיבית, תרבות, תרבות הרשת, צילום, ידע ומידע, ושאר ירקות....

    מקווה שתהנו - אשמח לשמוע תגובות.
    \"we all have been Gifted - we just need to be this way now!\"

    אם אתם מעוניינים לרכוש חלק מזמני וכישוריי או אולי אחד מצילומי אתם מוזמנים ליצור איתי giftedesign@gmail.com
    או להתקשר לסטודיו בשעות העבודה המקובלות 03-5185125 begin_of_the_skype_highlighting              03-5185125      end_of_the_skype_highlighting begin_of_the_skype_highlighting              03-5185125      end_of_the_skype_highlighting begin_of_the_skype_highlighting              03-5185125      end_of_the_skype_highlighting
    קפה ראשון עליכם (וזמני שלי עלי...).

    פרופיל

    אמן סודי
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    דודו טופז, ויקטור ולארי מתהפכים בקבר

    2 תגובות   יום שלישי, 10/4/12, 01:31

    ואיך כל זה קשור לאינסטגרם, תוכנית הטלווזיה "תן קו", האפליקציה "צייר משהו", זיכרון, נוסטלגיה, קהילה וטונות של כסף...

     

    בטח, שהם מתהפכים בקבר - דודו היה יכול לעשות איזה אקזיט של 170 מליון דולר, ויקטור של איזה מילארד דולר וללארי יש עדיין 22 ימים ואיזה סיכוי בשביל לסגור עוד רבע מליון דולר (חוץ מהרבע שהוא עשה בנתיים...).

    אבל שנייה לפני שאני מתחיל את הפוסט הזה ואתם מטקבקים פה למטה "למה לעזעזל אתה מבזבז לנו זמן מהחיים, על מה בכלל אתה מקשקש, ומה אתה רוצה להגיד" אז בואו ונעשה קצת סדר והגיון בדברים. 


    אז על מי אנחנו מדברים 

    - דודו טופז - אין צורך רב להכביר במילים - איש תקשורת/בידור ישראלי שסיים את חייו בנסיבות טרגדיות ובמידת מה אירוניות - הוא היה מפורסם - אבל הוא רצה להיות עוד מפורסם אז הוא ניסה להשיג את הפרסום הזה (אבל לא בדרכים ה"נכונות") מה שהביא לא פירסום מאוד שלילי כשהוא מצא את עצמו עצור על הדברים הללו ואז הוא שם קץ לחייו. 


    - ויקטור שקלובסקי - ממכונני אסכולת הפורמליסטים הרוסים, במאמרו "אמנות כתחבולה" ("art as technique"). שקלובסקי יצא כנגד התפישה, ששורשיה בפוטבניה (potebnya), הגורסת כי האמנות, והשירה בעיקר, היא חשיבה בתמונות. מטרת אופן חשיבה זה, על-פי פוטבניה, היא הפיכת הזר למוכר.השירה והאמנות מחברות בין תמונות שונות, והתמונה המוכרת מייצגת את המציאות, מאירה ומבארת את התמונה הזרה. שקלובסקי התנגד לתפישה זו. בעיניו, מטרת השירה (או האמנות - א.ס) היא דווקא ה"הזרה" (דה-אוטומטיזציה), הפיכת המוכר לבלתי מוכר. על ידי לשון פיגורטיבית וטכניקות אחרות, מציגה האמנות את העולם כזר. בכך היא משחררת את האופן המורגל בו אנו קולטים את הדברים, מרעננת אותו, ומחזירה לדברים את חיותם. כפי שאנשים הגרים על שפת הים מפסיקים לשמוע לאחר זמן את רחש הגלים, אומר שקלובסקי, כך המציאות הופכת לכה מוכרת עד כי אנו חדלים מלראותה. מטרת האמנות, אם כן, היא לגרום לרחש הגלים להישמע שוב, "להחזיר לאבן את אבניותה", בניסוחו של שקלובסקי. (מתוך ויקיפדיה).


    - ואילו לארי הוא גיבור משחק "קווסט" קלאסי ממוחשב (משחק הרפתקאות) מסוף שנות ה-80 שמתח את גבולות הז'אנר המשחקי והכניס את עולם ה"מבוגרים" לתוכו. לארי הוא בחור מקריח בן 40 שיוצא "לחפש אהבה בעיר הגדולה".המשחק מתחיל כאשר אתם נזרקים מול פאב מוזנח באחד הרחובות הפחות נעימים בעיר כשמטרת המשחק היא כמובן לאבד את הבתולין. במשחק הזה אין ממש היגיון או שביל בו הוא מתנהל - למשל בתחילת המשחק עליכם להתסכל בשרותים,למצוא הודעה ובעזרתה להיכנס ל"חדר ללילה אחד". אין ממש מטרה שעומדת מול העינים חוץ מ"להשיג" את הבחורה התורנית, לכן עליכם לחפש המון כדי להתקדם ולא לשכוח שום דבר כדי לא להיתקע דווקה העובדה הזו מביאה לשלל סיטואציות מצחיקות (שחלקן "יהרגו" אתכם אבל הן עדיין מצחיקות!). 

    אז מה הקשר בין שלושת הדמויות הללו ?

    ובכן - מחשבים, הרבה כסף, אמנות, תרבות דיגיטאלית די בעייתית ואיזה נגיעה ישראלית... 

    לדודו טופז בשנות ה-80 הייתה איזה תוכנית חמודה שגילגלה קצת רייטינג שקראו לה "תן קו". לפני איזה שבועיים איזה חברת משחקי מחשב כושלת בשם OMGPOP שכמעט ועמדה לסגור את שעריה (לאחר שקופת המזומנים שלה כמעט התרוקנה לגמרי) נקנית ע"י חברת זינגה תמורת 170 מליון דולר - מה שהביא את זינגה לעשות זאת זהו המשחק החינמי בשם "צייר משהו" המתממשק לפלטפורמות מדיה חברתית (מובייל ופייסבוק) אותה פיתחה OMGPOP שתוך זמן קצר הצליח לרכוש לעצמו כמה 35 מיליוני משתמשים בתוך פחות מחודשיים. לדעתי אחת הסיבות המרכזיות שהמשחק הזה הצליח הוא מכיוון שיש יותר מדי אנשים משועממים ברשת שמחוברים אחד לשני ומעדיפים תקשורת בלתי אמצעית - אני אאתגר אתכם - תנסו בפעם הבאה שאתם נפגשים עם חברים או יש לכם ישיבת צוות במשרד לשחק 5 דקות במשחק "צייר משהו" - אבל בגירסת "תן קו" של שנות ה-80 בה אנשים באמת צריכים לעשות אינטרקציה בין-אישית ישירה עם אנשים ותראו מה קורה - אשמח לשמוע חוויות... - בנתיים דודו טופז מתהפך בקיברו מהמחשבה על כל הכסף, תהילה כיף ופרסום אותם הוא היה יכול לעשות... 


    ''

    אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו (ולא "אדם בעקבות גורלו") 

    ובאשר לויקטור שולקבסקי אם היה לו שכל וגישה לטכנולוגיה הוא בטח היה ממציא את אפליקצית הצילום "אינסטגרם" (אפליציית צילום/רשת חברתית במודל פרימיום עבור טלפונים ניידים שתוך שנתיים רכשה לעצמה 32 מיליון משתמשים ואתמול קנתה אותה חברת פייסבוק תמורת מילארד דולר). הבלוגר אילי כותב בפוסט המצויין שלו "על הפסאודו וינטג' בצילום כיום" ומנתח מנקודת מבט ביקורתית את התופעה הזאת כשבין היתר הוא כותב: "אנחנו יכולים לראות את הפער התרבותי הזה בין הדור שלנו ובין הדורות הקודמים כאשר אנחנו משווים למשל צילומי וינטג' "אמיתיים", כלומר כאלה שאכן צולמו לפני כמה עשרות שנים, ובין התמונות שאנחנו מצלמים כיום באמצעות המצלמות הדיגיטליות או הטלפונים הסלולאריים שלנו. כשאנשים צילמו בעבר תמונות המטרה שלהם (בין היתר לפחות) הייתה ללכוד את ההווה ולשמר אותו למען העתיד. התמונות הודפסו, נשמרו באלבומי תמונות והועברו מדור לדור.


    האקט של הצילום היה אפוא מעין מסר שנשלח מהעבר אל העתיד ואילו האקט של ההתבוננות כיום בתמונות הישנות הללו הוא מעין מסע אחורה בזמן. ממש כאילו שיש תקשורת דו-צדדית בין שתי התקופות. לכן תמונות וינטג' אמיתיות נראות לנו בדרך כלל הרבה יותר גדושות במשמעות סמלית והרבה יותר עמוסות במטען היסטורי ותרבותי. הן מתארות כביכול סיטואציה הרבה יותר אמיתית (ללא מירכאות!) וממשית ממה שמאפיין את הסיטואציות של חיינו.


    בניגוד גמור לכך התמונות שאותן אנחנו מצלמים כיום הן ארעיות וחד פעמיות באופיין. אנחנו כבר כמעט ולא טורחים להדפיס אותן ולשמר אותן וברור לנו שאף אחד בדורות הבאים לא יטרח להתבונן בהן. הן מצולמות רק בשביל הכאן ועכשיו. אנחנו לוכדים את הרגע לא עבור העתיד אלא עבור הרגע עצמו, כדי שנעלה את התמונות לפייסבוק ונוכל להציג אותן בפני החברים שלנו על מנת לקבל את הסיפוק המיידי של הלייק והתגובות, אבל בוודאי לא עבור הילדים והנכדים שלנו שיחיו בעתיד (אגב, את הפער הזה בין הארעיות של הצילום כיום והעל-זמניות של הצילום בעבר אפשר לראות באין ספור דוגמאות אחרות, למשל אם נשווה בין מכתבים שנכתבו בעבר ונשמרו לדורות הבאים ובין אימיילים שאנחנו שולחים כיום).


    את אותה חוויה אבודה שנעדרת כיום מחיינו אנחנו מנסים לשחזר באמצעות הפסאודו וינטג'. מעבר לאפקט של ההזרה והפיכת המוכר ללא-מוכר אנחנו רוצים פשוט להשיב לחיינו את תחושת הנוסטלגיה והמושרשות ברצף הזמן ההיסטורי שנעדרות כל כך מחיינו. (או במילים אחרות - "געגוע לעצם פעולת הגעגוע" שהיא פעולה די פרדוקסלית ולרוב פתטתי מעצם היותה). 

     

    ''

    שיגעון וירטואלי (בעטיפה מתקתקה של ג'מירו) 


    ואילו לארי - ובכן אם לפני חודש וחצי סיפרתי לכם איך חברת משחקים מקליפורניה גייסה 3 מליון דולר ע"י גיוס כספים במיקור המונים (אחרי שהציבו לעצמם אתגר לגייס 300 אלף דולר) הרי שהפעם חברה ישראלית מנסה לגייס חצי מליון בשביל להחיות את המשחק משנות השמונים (שנולד בקליפורניה) - בנתיים תוך קצת יותר מחודש הם גייסו רבע מליון דולר מידי 3800 אנשים שתמכו בהם ברמות שונות ויש להם עוד 22 ימים בשביל להגיע ליעד שהם הציבו לעצמם.


    --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

    כן, אז גם אני תוהה ומטיל ספק בייצור ערך של 170 מליון דולר בחודשיים או לחליפין של מילארד דולר בשנתיים או בנחיצות ובצורך "להחיות" משחק הרפתקאות ממוחשב שבמרכזו עומדת דמות סליזית שכל מטרתה במשחק היא להשיג זיון.


    ממליץ לכם לקרוא את מילות התיוג (המופיעות בראש הפוסט) ולחשוב עליהן וכיצד הם מתקשרות לחייכם ונקרא שוב אודות משחק ההרפתקאות של לארי ותחשבו על ההקשר של שלושת ה"קייסים" שבחנתי ... - במשחק הזה אין ממש היגיון או שביל בו הוא מתנהל.... אין ממש מטרה שעומדת מול העינים חוץ מ"להשיג" את הבחורה התורנית, לכן עליכם לחפש המון כדי להתקדם ולא לשכוח שום דבר כדי לא להיתקע דווקה העובדה הזו מביאה לשלל סיטואציות מצחיקות (או עצובות - תלוי מאיזה נקודת מבט מסתכלים על זה...)  

    למטה אפשר לרשום אלו הצעות לשיפור/תיקון/שינוי/בניית העולם/חברה/מדינה הייתה מציעים אם היה לכם חצי מליון או 170 או מילארד דולר :)  


    עוד פוסטים הקשורים לעניין 

    הרייטינג מחייה וממית

    על אמנות כמשחק

    חרדת סטטוס 

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/4/12 17:21:
      במקביל כדאי להעיר - האינטרנט נתן לא מעט כוח להמון אולם הפך אותו לראשונה בצורה חסרת תקדים למוצר צריכה בו תכלית השירות/כלי מטרתו היא לאגד אותו ולמצוא את תחומי העניין שלו (או לחליפין להוציא ממנו כמה שיותר מידע)
        11/4/12 11:06:

      וג'ק שייפר מרוייטרס גם כותב היום בצורה מאוד מדוייקת (ודה-מרקר מתרגמים) במאמר שלו "תראו אותי אני כאן"-

      ..."התשוקה האנושית הזו לביטוי עצמי - לומר משהו פשוט כמו "אני כאן" - אף פעם לא יודעת שובע, ואינסטגרם מנצלת אותה באופן נהדר.

      לפעמים ככל שהמסר פשוט יותר, כך דחוף יותר לשתף אותו עם אחרים. לדוגמה: הדבר הראשון שרוב האנשים עושים כשהם נוחתים בשדה תעופה ונאמר להם שאפשר כבר להדליק טלפונים סלולריים, הוא לספר למישהו - לא משנה למי - היכן הם נמצאים ולאן הם נוסעים. שימוש באינסטגרם לשליחת תצלומים מסן פרנסיסקו, תצלומים של משחק כדורגל או של צלחות עמוסות באוכל, לסמארטפונים אחרים - מאפשר למשתמשים להעביר את תחושת הנוכחות שלהם בפירוט ובדיוק רבים יותר מכפי שהפלטרפורמה של פייסבוק מאפשרת. ואין כאן שום עקומת למידה: כל מה שאתם צריכים כדי להעביר הצהרה אינסטגרמטית הוא: 1. מכשיר סלולרי עם מצלמה; 2. אצבע קלה על כפתור הצילום 3. חשבון באינסטגרם.

      ...התצלומים האלה לוקחים אותנו למקום פוסט-וברלי ופוסט-טקסטואלי. נכון, אפשר להוסיף מלים ואפילו "לייקים" לאינסטגרם, אך מדוע לטרוח? זה כמו להשתמש בטלפון לשליחת קודים של מורס.