עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פרסומות מפלסטיק נשים בשר ודם

    פוסטים אחרונים

    0

    עשרת הדברים שעליך לעשות עד שימלאו לך 25

    10 תגובות   יום שבת, 7/4/12, 13:39

    הסיפור שלא זכה...

     

    צידי הכבישים נמלאו עשב ירוק שימים ספורים נותרו לו עד שיקמול. בין פיתולי הדרך הירוקה, רכבי שייט לו כספינה בים השקט, כשהדיסק של נורה ג'ונס מתנגן לו בנחת הדרושה לנוף שכזה. לו רק יכולתי להתמסר לנוף בדרך חזרה, אך אחותי נטולת פרורי האחריות הדרושים, עוד תוביל אותנו לאבדון אם אתן לה לנהוג.

    כמובן שהיא תאחר. הגעתי בדיוק בזמן המיועד, אבל היא מאחרת כהרגלה. ביני לבין עצמי פצחתי בהימורים על הסיבה שהיא תביא איתה. היא אפילו לא תבין מה הבעיה, כשסיפור יקשט את הפסקת הסיגריה שלה שנמשכה מעבר לצפוי. בפעם הקודמת כבר הבטחתי לעצמי שאגיע באיחור והיא זו שתאלץ לחכות, אבל היום ערב יום הזיכרון והנחתי שהיא תחרוג ממנהגה.

    במרחק עשר דקות ממועד הצפירה ירדה החיילת לבית ויטמן מהאוטובוס, שמחה וטובת לב. כשנכנסה לרכב אפף אותה ריח חזק של סיגריה, "חיכית לי?" היא שאלה ללא נימת התנצלות, "כן, קבענו שתיהי פה לפני שעה, עכשיו נצטרך למצוא מקום בדרך, לעמוד בו בצפירה".

    כעבור עשר דקות עמדנו דומיה שתינו, בלב המושבה. כל כך כעסתי עליה שלא הצלחתי לחשוב על דבר פרט לקיומו של הוריד במצחי שבולט בכל פעם שהיא מצליחה להרגיז אותי.

    "את יכולה להעביר לרדיו? עכשיו משדרים את התוכנית של שירי החיילים הנופלים". היא אמרה, כשחזרנו לדרך.

    "אני לא חושבת שאני רוצה להפסיק את הדיסק של נורה ג'ונס ."

    "אבל ישמיעו את השיר של ההוא שלמד איתך, נו את לא רוצה לשמוע?"

    "של מי?"

    "נו, איך קראו לו, לאח של יוגב?"

    פתחתי את הרדיו. לאח של יוגב קראו יובל. הוא היה חבר הילדות הכי טוב שלי. כשמלאו לי 16 הם עזבו לרעננה והקשר שלנו גווע. הוא נהרג בפעילות מבצעית לפני חמש שנים, וככל הזכור לי הוא לא היה מסוגל לכתוב אפילו חמשיר.

    לאחר מספר שירים הגיע תורו של יובל- אמו שרה סיפרה עליו. היא סיפרה על כל הדברים שהוא הספיק לעשות לפני מותו, על כמה הוא אהב את החניכים והחיילים שלו ועל כך שהיא לא העלתה על הדעת שבנה כתב שירים, אך בין החפצים שהוחזרו אליה היתה רשימה מחורזת. הזמרת האהובה עליו הסכימה להלחין ולשיר את השורות שהוא כתב.

    "עשרת הדברים שעליך לעשות עד שימלאו לך 25", הציג המגיש את השיר.

    עם בקיעתם של צליליו הראשונים של השיר פרץ ממני צחוק בלתי נשלט, וככל שהשתחררו מהרדיו שורות נוספות, יצאו ממעמקי בטני עוד ועוד גלים של צחוק. צחקתי כפי שלא צחקתי שנים רבות, צחקתי והדמעות ניקוו בעיני.

    "את נורמלית?" אחותי השמיעה צווחה מוטרדת במיוחד "את חושבת שהשיר שלו מצחיק?".

    "זה לא השיר שלו". ניסיתי להשתלט על עצמי כדי לדבר ולאחוז בהגה ביציבות "זו הברכה שכתבתי לו ליום הולדתו ה- 15".

     

    בדרך המתפתלת לקיבוץ סיפרתי לה שבגיל 14 חשבתי שכתיבת רשימות יעדים היא דבר הכרחי, אבל יובל לא הסכים איתי. "אז ליום ההולדת שלו כתבתי לו את הרשימה שהוא סרב לכתוב בעצמו. כתבתי אותה עם חרוזים כדי שהוא לא יקרא לי כבדה. הוא דווקא אהב אותה וליום הולדתי הוא הכין לי רשימה משלו".

    "שמרת אותה?" שאלה אחותי.

    "שמרתי אותה, אבל אני אפילו לא זוכרת מה כתוב בה. אני רק זוכרת את האכזבה שלי ממנה, כי הכוון הכללי שלה היה מוזר וחסר אחריות, כשהרשימה שלי היתה עמוקה ורצינית."

    "אז נחפש אותה", אמרה אחותי והתחילה לבכות. "זה כל כך עצוב שהוא לא הגיע לגיל 25."

    "ככל הידוע לי הוא השלים את רוב המשימות, אם לא את כולן" ניסיתי לנחם את שתינו.

     

    למחרת בבוקר, אל מול ארון "הדברים שניקח מחר מהבית של ההורים" התחלתי לקבל רגלים קרות.

    "אני לא בטוחה שזה באמת דבר הכרחי לחפש את הרשימה הזאת" אמרתי לאחותי, שנברה בחפציה הישנים.

    "אם את לא תחפשי אותה, אני אמצא אותה." היא הביסה את ספקותי בטון החלטי.

    בין מחברותי מהתיכון, בתוך היומן שלי מכיתה י' היה מונח דף מקופל ובתוכו כתב ידו הבלתי קריא של יובל.

    "את רצית לזרוק אותה?" אחותי פתחה את הרשימה המקומטת שחטפה מידי.

    "זה קרה אחרי שהוא הפסיק לענות לי למכתבים."

    "את מודעת לזה שנשארו לך חודשיים להשלים את המשימות האלה נכון?"

    "אני לא חושבת שאני צריכה..."

    "הוא ניסה להשלים את הרשימה שלך, זה המעט שאת צריכה לעשות לזכרו. בשבוע הבא אני יוצאת לחפש"ש ואנחנו נעשה את כל מה שכתוב כאן."

     

    ללמוד לסלוח.

        יש בי כל כך הרבה כעס כלפי אחותי הקטנה ואני כבר לא יודעת איך להכיל אותו. הבטתי ברשימה ובסעיפה הראשון והבטתי באחותי, שזה עתה מצאה את מייבש השיער שלי בין חפציה. היא פרצה בקריאות שמחה על כך שעכשיו לא תצטרך להוציא כסף ממשכורתה הצבאית המצומקת, כעת כשמצאה את מייבש השיער הישן שלה. הארון הזה הזכיר לי כי רבים מחפצי נוכסו כלאחר יד לצרכיה ורובם אבדו או הושאלו לחברותיה, לבלי שוב. חרטה וסליחה מעולם לא ליוו פעולות אלו.

    בלעתי את הרוק בפי. בליבי אמרתי ליובל שלו לא היתה קיימת הרשימה שלו, זו היתה הנקודה שבה הייתי מתחילה לנתק איתה את הקשר.

    להצטלם ליד עץ הזית העתיק ביותר בארץ.

        מהמקום שבו עמדנו ועד לקצה האופק שנפרש למול עיננו השתרעה ארץ בראשיתית של מטעי עצי זית, שדות משפחתיים וחלקות קטנות של ירקות, שבסופם סוכות מעוררות קנאה. השמש החלה לנשק את עלי העצים, ואנו נאלצנו להתנתק מהיופי הזה ולהתקדם לעבר עץ הזית, שעובי גזעו הכפיל 10 עצי זית שהחשבנו ל"זקנים". נעמדנו לידו ואחותי צילמה אותי ."מה עכשיו?" היא שאלה.

    "אני רוצה להקריא קטע: "איך זה להיות עץ?" מאת דתיה בן דור.

    "פעם שאלתי עץ – עץ איך זה להיות עץ..."

    פרצי הצחוק והחרחורים שאחותי הפיקה היו כמנגינה בין שורות קטע הקריאה.

    בכיתה ב' הקראתי את הקטע הזה בטקס ט"ו בשבט בבית הספר. לאחר הטקס התיישבתי ליד יובל כשהמורה שלנו התקרבה לבשר לי שזהו הטקס האחרון שבו אני משתתפת, בשל התנהגותי כלפי המורה לדרמה שביימה אותו. עניתי לה שלא הבנתי למה היא היתה צמודה כל הזמן למגפון ושאלתי אותה אם הוא נדבק לה ליד. יובל צחק על השאלה הזו עוד מספר שנים לאחר מכן.

    לשתות חצי ליטר בירה.

    "מה רצית לעשות כשתיהי גדולה" שאלה אחותי.

    "את מצפה לכנות בגלל האלכוהול?"

    "יש לך נטיה לענות על שאלה בשאלה באופן די מעצבן. זה מוביל שיחות לסיום כמו שאת יודעת".

    "רק רציתי להיות מאושרת" עניתי לה לפני שאאבד את ההקשבה שלה, שהחלה נודדת לבחור ששלח  

      אליה מבטים מהבר.

    היא הביטה בעיני במבט רציני, קרבה את פיה לאוזני, לודא כי אשמע את דבריה: "אני מקוה שעוד תצליחי."

    לשבת שעה, בלי לעשות כלום, מול הים.

       מצאתי ספסל ריק מול הים והבטתי אל האופק, כשאני מנסה להתעלם מההמולה שהעיר הביאה איתה להוויתי. שמי התכלת נדמו כאין סופיים. העננים היו צחים כבגלויה, ולנחירי חדרה המליחות שהים נשא עימו. ניסיתי למקד את כל מחשבותי ברחש הגלים. איך אפשר לא לעשות דבר במשך שעה?

    השמש ליטפה את עורי החשוף, ובמקום המחשבות שהחלו לעזוב, החלה תחושה של אושר להציף אותי. עורקי הלמו כחוששים להתפקע לנוכח הדם שהחל זורם מהלב, אותו הם חשבו כבר למובטל. עונג וכאב פשטו בגופי בו זמנית באופן שלא ידעתי שאפשרי. ניסיתי לשנן את מכלול מרכיבי הרגע, כדי לא לאבד דבר כשאצטרך לעזוב אותו ולהמשיך בחיי.

    לשוחח עם מי שלא נראה לך במבט ראשון.

         ריח הבושם שלה הלם בי עוד בטרם קולה החרוך השמיע את דברו.

    "זה הספסל שלי" היא הרעימה בקולה שאיבד זה מכבר מסמכותו.

    שעתי כבר הגיעה לקיצה וזה מספר דקות שחרגתי ממשימתי.

    "לא ידעתי זאת. ישנה אפשרות לחלוק בספסלך?"

    היא אישרה והתישבה לידי על הספסל שלה. על אף גילה ואותותיו: שערה האפור, העשוי בקפידה ושפתיה הדקיקות שנמשכו באודם בקו דק לא אחיד, למרות כל אלו, נוכחותה אמרה הוד והדר. 

    דבריה פרצו כנהר שהביס את הסכר שנבנה להטות את מימיו, ובשצף דיבורה צצה כל ההיסטוריה שלה ושל העיר, כבליל שאינו ניתן להפרדה. "גברת נוטקינג" היא פנתה אלי כשעצרה לשאוף אויר "נעים לי להכיר."

    לעזוב את הקיבוץ ולגור שנה לפחות בעיר.

        כשנזכרתי באחותי ובכך שמתקרבת השעה שבה קבענו להיפגש ולחפש דירה פניתי להיפרד מהגברת. גברת נוטקינג אמרה שהרחוב שאליו פני מועדות נמצא בדרך לביתה והציעה ללוות אותי.

    "חשבתי שזהו בניין מיועד להריסה" היא הזדעזעה כשהגענו לכתובת.

    "לא, זה הבניין" בדקתי שוב את הכתובת שבידי, אל מול הכתובת והמספר על הבניין הסדוק.

    "וכמה הם דורשים על הדירה?" למשמע התשובה היא הביטה בי זועמת "איך הם לא מתביישים?"

    הודתי לה על הליווי וניסיתי להפיס את זעמה בדברים כגון חוסר היכולת האמיתית שלנו לשפוט את תכולת הקנקן לפי מצבו החיצוני. באמת ובתמים קיויתי שאוכל להכנס לבניין בידיעה שלא גרמתי לנזק לבבי בלתי הפיך לקשישה הנחמדה.

    "גברתי, האיפור שלי אולי מטעה, אך אני לא נולדתי אתמול. הבניין הזה היה דרעק עוד בטרם נולדת, את אינך יכולה להתגורר במקום שכזה. יש לי הצעה..."

    לעשות דבר לגמרי לא שגרתי.

        גברת נוטקינג יצאה באותו היום לספסלה לאחר שיחה סוערת עם ביתה. הבת ניסתה לשכנעה להכניס לביתה מישהי שתתגורר איתה, תסייע לה בבישולים ובקניות ושתהיה לצידה אם היא תזדקק לעזרה באמצע הלילה. גברת נוטקינג לא היתה מוכנה לשמוע דבר על עובדת זרה וביתה בתגובה טרקה את הטלפון.

    "בביתי מספר חדרים פנויים" היא פתחה את הצעתה "את מעוניינת לבשל ולעזור בקניות תמורת מגורים?"

     

    כשאחותי הגיעה לפתחו של הבניין דמותה של גברת נוטקינג כבר היתה רחוקה כחלום שהטלתי ספק בקיומו.

    "ענית לה תשובה חיובית?" שוב הפיקה אחותי את אותה צווחה ייחודית שאת פשרה למדתי ביום הזיכרון.

    "אני צריכה דירה לגור בה והיא צריכה עזרה מועטה. לדעתי מדובר בסידור לא שגרתי אידאלי."

    "אכן דבר לגמרי לא שגרתי" היא התרצתה.

    דפדפתי בספר הטלפונים שבמכשירי הסלולרי לודא כי הפגישה עם גברת נוטקינג אכן התקימה.

    "אני אוהבת את הצד האימפולסיבי הזה שלך" העירה אחותי בדרכנו לחגוג את סידור המגורים.

    לעשות דבר שמנוגד לחוק.

        "בהתראה כזאת? איך אני אמצא עכשיו אחראית סלטים בתוך שבוע?" אחראית חדר האוכל חייכה אלי והוסיפה. "הגיע באמת הזמן שתעזבי את הקיבוץ. אנחנו נארגן לך מסיבת פרידה ביום שישי, זה מתאים?"

    "יש דבר שחשוב לי יותר ממסיבת הפרידה." פתחתי. "אני רוצה להגשים חלום ולנהוג על טרקטור לפני שאעזוב את הקיבוץ. בעלך יוכל לעזור לי בכך?"

    "אין לך רשיון לטרקטור" היא העירה כמהרהרת.

    " לא, אין לי."

    " אז נדאג שתנהגי בשדה, שלא תדרסי אף אחד." 

    להירטב כמו שצריך בתוך "שדה ממטרות".

        חיכינו לקיץ שיתחיל ובנתיים כבר עזבתי את הקיבוץ ועברתי להתגורר בדירתה של גברת נוטקינג.

    בבניין היוקרתי בו התגוררה הגברת ובבניינים הסמוכים לו היו זרועות מספר ממטרות, אך "שדה ממטרות" אמיתי היה רק במקום אחד. חזרתי לקיבוץ כדי להשלים את המשימה הזאת.

    בשש בבוקרו של יום שבת, בטרם יתעורר הקהל למחזה, יצאתי עם אחותי לעבר הדשא המרכזי של הקיבוץ.

    "לשם מה הבאת את הטייפ?" ניסיתי לדובב את אחותי שהפטירה בתגובה "את עוד תראי".

    הממטרות כבר עבדו במלוא המרץ כשנכנסתי למרכז הדשא. אחותי תפסה מקום יבש לחזות ולצלם.

    מגע הטיפות הראשונות על עורי ברוחו הצוננת של בוקרו של יום, שטיב חמסינותו טרם נודע, היה הדבר הרחוק ביותר מעונג, שניתן לתאר. ניסיתי להפנות את מחשבותי לעבר מחוזות אחרים.

    על הדשא הזה פרסנו בילדותנו מחצלות, וככל שהשגנו יותר מהן כך היתה חווית ההחלקה עליהן משתפרת. שמיכות הפיקה נפרשו עליו בחגים, ואם מישהו יחפור אי פעם אל עומק האדמה ימצאו בה את כל המזכרות מהחתונות שנערכו עליו. הבטתי סביבי, על הבניינים שהקיפו את הדשא, שנותרו כשהיו בילדותי. רק הצבע החל מתקלף. אך הזכרונות שלי כבר לא היו חיים בין כותלי הבניינים ולא על כר הדשא. לא יגיעו לכאן, בשום רגע, נושאים מחצלות, הילדים איתם גדלתי. כולם כבר עזבו למקומות אחרים.

    זו אכזריותו של הנוף. כגוף הוא נותר דומם כשהיה, גם כשנשמתו מזמן המשיכה הלאה ואי אפשר לאחוז בה לפני שתתעופף. פתחתי את עיני והכאב מילא אותי.

    אחותי הפעילה את הטייפ וצלילי Back for good של Take that בקעו ממנו. "הם נרטבו יותר ממך ועדיין רקדו. תפסיקי להיראות כל כך מסכנה". היא קראה והצליחה להשיב את החיוך לפני, בעזרת הקלטת שכבר חשבתי שאיבדתי.

    להפטר מדברים מיותרים שנהגת לצבור.

       "את חושבת שצריך לספר לשרה?" שאלה אחותי, תוך שהיא מסובבת את תפוחי האדמה שהונחו בתוך האש שחרכה את כל חומר הלימוד ששמרתי מהתיכון.

    "בסופו של דבר השיר הפך שלו כשהוא בחר להאמין שחייו צריכים להתנהל בין סעיפי הרשימה הזאת."

    הזזתי את החומר בפיזיקה בתוך האש, עד שהפך לאבק.

    השלמנו את משימות הרשימה לפני שמלאו לי 25. בליבי הודתי ליובל:

    זו נקודת שיווי המשקל- המקום הזה שלפעמים אנחנו נעים סביבו הלוך ושוב ללא הבחנה באבסורד.

    אלו החברים שלנו שבעיניהם רואים את האופק מעבר לנקודה שאליה אנחנו חוזרים ללא מחשבה.

    וזהו הזמן שמשייף את הדרך שלא יכולנו לפנות בה, אך ממשיכה לחכות לנו, עד לטלטלה שתוביל אותנו לחפש את נקודת שיווי המשקל החדשה.

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/4/12 05:54:

      צטט: OCN 2012-04-09 10:08:42

      את ממ סופרת יקירתי נהנתי מאד לקרוא את הסיפור היפה שכתבת

      תודה רבה, הוחמאתי !נבוך

        10/4/12 05:53:

      צטט: אלכסנדר הגדול 2012-04-09 08:57:15

      סיפור יפה. עכשיו צריך מהר לשדרג את זה ל"דברים שצריך לעשות לפני גיל 50", ומייד לרוץ ולעשות. נו, שלא נצא כאלה חנונים (אני לפחות..).

      אני בעד. תודה.

        9/4/12 10:08:
      את ממ סופרת יקירתי נהנתי מאד לקרוא את הסיפור היפה שכתבת
        9/4/12 08:57:
      סיפור יפה. עכשיו צריך מהר לשדרג את זה ל"דברים שצריך לעשות לפני גיל 50", ומייד לרוץ ולעשות. נו, שלא נצא כאלה חנונים (אני לפחות..).
        8/4/12 21:34:

      צטט: דברים ב' 2012-04-08 20:26:26

      יופי של סיפור.

      המון תודה!

        8/4/12 21:34:

      צטט: ~שקט~@ 2012-04-08 19:49:40

      פנינת סיפור. אצלי, הוא היה זוכה :)

      תודה, כשכתבתי אותו גם אני חשבתי שאצלי הוא מקום ראשון, עכשיו אנחנו 2-1 .

        8/4/12 21:33:

      צטט: מרב 1956 2012-04-08 19:21:25

      נהניתי לקרוא

      תודה, באמת שזה עושה לי טוב לשמוע שנהנית.

        8/4/12 20:26:

      יופי של סיפור.

        8/4/12 19:49:
      פנינת סיפור. אצלי, הוא היה זוכה :)
        8/4/12 19:21:

      נהניתי לקרוא

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      הלנה ויטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין