עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הבדידות שאינה בצמרת

    0 תגובות   יום שני, 2/4/12, 10:03

    פרק ד

     

    על הבדידות שאינה בצמרת

    או

    אמא, את לא כזאת מפורסמת

     

    כשאני יוצאת למסעדה, אני מעדיפה תמיד את השולחן הפינתי, המרוחק מין הקהל, ויושבת תמיד עם גבי לשאר המסעדה. פעם יצאתי עם הבן שלי לאכול, והבן שלי התיישב בכיסא עם הגב לשאר המסעדה. ביקשתי שיפנה לי את המקום, שאני חייבת לשבת על הכיסא עם הגב לקהל, שלא נוח לי בכיסא המשקיף על המסעדה, שכולם יכולים להסתכל עליי. הוא סרב בביטול, וסינן, "אויש אמא, את לא כזאת מפורסמת". טוב, זה לא באמת קרה. וזה לא סיפור שלי. זה סיפור של רנדי ניומן. על עצמו ובתו המתבגרת. אבל זה מתאים לי. כי לפעמים, בבועת עולמי המבודד, מרוב שירים ועשייה ועיסוק בעצמי, אני בטוחה בטעות שאני מישהי אחרת, וחשה כמעט את אותן מבוכות שאנשים מפורסמים חשים. המקרה שלי חמור במיוחד. כי המפורסם הבא בין הבריות יודע בוודאות שמזהים אותו, וחווה את הסימפוטמים המתאימים. אני אמנם חווה את הסימפטומים, וחשה מבוכה, וצורך עז להיחבא מין הבריות, וחשה גם סוג של אסירוּת תודה, אבל לעולם לא אדע בוודאות אם זיהו אותי, או שנדמה לי. ומאחר שסביר להניח שאכן אך נדמה לי, הרי  הסימפטומים מעידים על מחלת נפש כלשהי. חרדות מפני הפוטנציאל למפורסמוּת. זה יותר חמור מרנדי ניומן.

     

    כשנפרדתי מחברת התקליטים, וחזרתי לעצמאות המבורכת, חזרה אלי אמנם שמחת החיים, אבל גם האחריות, העוני, ואז גם גודש העבודה הנערם כמו הר מאיים מאוד, מין ים שאין לי מושג איך צולחים אותו, מבראשית, ולבד. בסופו של יום אני מוצאת את עצמי המנהל, האמרגן, היועץ, הספר, יועץ היופי, יועץ הסטיילינג, היועצת האמנותית, הפסיכולוגית, נושאת הכלים, שומרת הסף, המזכירה, העוזרת הצמודה, המנקה, הדווארית, השליחה, הטלפנאית, היחצ"נית, המפיצה, המפיקה, הבוקרית, עוזרת ההפקה, מנהלת ההצגה, נערת המים, יועצת התקשורת, כותבת הנאומים, הנגנית, המתופפת, העורכת הדיגיטלית, הממסטרת, ממציאת הסיפורים. לפעמים אני מוצאת עצמי בתור העיתונאי שכותב עליי, הקורא, המאזין והמבקר. בסוף, ממש בקצה היום, כמעט נשכח ממני שאני גם האמן, שלשמו התכנסתי. וכבר במילא לא נשאר לי זמן בשבילי. או בשביל המוסיקה.

     

    אני גרה בירושלים (אני יוצאת בזאת מהארון, בפעם האחרונה). אין לי שום תרוץ לזה. אני מודה בעובדה המפלילה הזאת. ירושלים רחוקה מדיי מהחיים, ומתל אביב, כמעט מכל בחינה. יש לי יחסים מורכבים, ובעיקר כעס נורא, על העיר הליאה והמתאמצת הזאת. אני גרה בה בתחושה של בת אובדת. ירושלים ירקה לי בפנים שנים רבות, שברה לי את הלב, פיצלה לי את האישיות, ואין לי אליה חיבה יתרה. כל חבריי נטשוה מזמן, ואחרים נוטשים אותה כל הזמן. באמת, אין לי הסבר לדבקותי המעייפת בירושלים. לא פיענחתי את הכשל. אולי בסוף זה הדור-שמיני הזה שלי. אני לא יודעת למה אני כל כך נהנית לספר שאני דור שמיני לישוב הישן בירושלים. זו שורה כזאת רומנטית.

     

    מבחינה תרבותית, תמיד הרגשתי זרה בארץ. אף פעם לא השתייכתי לשום קליקה, לא הייתי חלק מאף חבורה. לא בילדותי, לא בצעירותי, לא בבגרותי. לא באוניברסיטה, לא בניו יורק, לא בתל אביב, לא בירושלים. מעולם לא הערצתי אף קבוצה, לא בספורט, לא במוסיקה, לא בצופים. לא בהפגנות. לא בפסטיבלים. לא בפוליטיקה. חשתי אהובה, מבחינה חברתית ואישית, אך לא שייכת. אני קשובה מאוד לדופק הלב המקומי, ורואה, ככול האדם, מה לובשים, מה יודעים, מה קורה ברכילויות, מי מופיע בעמודים הראשיים, מי מקבל כותרות, במות, חיבוקים. השמעות. כרטיסים. פרסים. אקו"ם, נובל, אוסקר, מפעל הפיס. מי יוצא עם מי. מי היפים והנכונים. מי בפלייליסט. מי בגיא פינס. מי מוכֵר. מי עושה רייטינג. מי עולה ומי יורד. אני אף פעם לא שם. לפעמים אני עוברת ממש ליד, נוגעת לרגע קל, נרעד ומבוייש,  ובורחת. אני לא כותרת.

     

    אני אוהבת להיות לבד. כשאני עובדת, כותבת, מנגנת, אני חייבת להיות לבד. למרות שאני מתגעגעת לבני אדם באופן תמידי, משוועת לחברתם, לאהבתם, לחוש ההומור שלהם, לאנושי, אנושי מדיי שלהם. אני משוועת לבריות ולתשומת לבן, אבל תמיד אשאר רחוקה מדיי,  זרה בקירבן.  זרות מביכה. לא נוחה. לא נעימה בכלל. אסירת תודה מכל הלב. כל הזמן. ונמאס כבר מכל הלב, אם כי לא מכל הזמן. אני ביישנית פתולוגית. תמיד חשה מסורבלת משהו. הבגדים שלי, הלוק שלי, השער, מבע הפנים. הקול הפנימי. הגוף. הגיל. השפה.

     

    המקום היחיד שבו אני קרובה אצל עצמי, זו הבמה, עם השירים שלי. עם הנגנים שלי. לבד או ביחד. הייתי רוצה הרכב של עשרה נגנים, אבל בינתיים, מטעמים כלכליים בעיקר, אני מופיעה עם אבי שניידר (ג'ייק ג'ילנהאל בשבילכם), הטרומבוניסט וחבר הנפש שלי, ועם מתופף מזדמן. היו לי כמה מתופפים עזים שהזדמנו. המתופף החדש שלי, לפרקים, הוא טריסטן סלומון. טריסטן הוא דמות מיתולוגית, מאבירי השולחן העגול של המלך ארתור, לוחם חתיך שהלך להילחם על כלתו של המלך, ובדרך התאהב בה. או היא בו. באמת, איך אפשר שלא להתאהב בו. אין כמו אהבה אסורה.

     

    רבים שואלים אותי, איך זה שעוד לא הגעתי ללב המאפליה. כלומר, איך זה שאני לא מפורסמת, כמו שלומי שבן, נגיד. עם שירים כמו שלך, איך זה? אני לא יודעת למה שואלים אותי. האם זו דרכם של אנשים להחמיא?  האם הם באמת מצפים לתשובה? איך זה שאני לא מה שנדמה לאנשים שאני צריכה להיות, ראויה או רוצה להיות, או שהם רוצים שאהיה. איך זה באמת? ובכן, התשובה היא: ככה! מי יודע באמת איך זה? מי יודע באמת איך זה שאחד כן ואחר לא. אחד עכשיו, ואחר אחר-כך. זו שאלה קיומית מאוד בסיסית, כמעט בכל עניין בחיים. למה אחד נולד יפה, ואחר לא. אחד עשיר, ואחר עני. אחד בן, ואחר בת. קהלת כתב על זה ספר שלם, ולעיתים קשה מנשוא. המכון לקבלה לא היה קונה אותו, ואף מאמן אישי לא היה בונה עליו קריירה. ובכל זאת אנשים מרבים לצטט אותו. איך זה באמת שקהלת הצליח כל כך, עם התורה הקדורנית הזאת שלו?

     

    אני מאמינה. מאמינה בכישרון, ביופי, בכריזמה, בניצוץ, בעבודה קשה, בבטלה יצירתית, במעמד סוציו אקונומי, בנסיבות, באבא ואמא, במסמרים ונוצות, וכל מה שאנושי איננו זר לי. אבל הכי אני מאמינה, בטיפת מזל. אחרים יאמרו, אלוהים. איך שלא תקראו לזה, אם זו באמת התשובה, אז אין ממש מה לעשות איתה. נשארנו עם איש באמונתו.

     

    באופן אישי, הזדהיתי תמיד עם המשפט האלמותי והסופי של בלאנש, ב"חשמלית ושמה תשוקה", "תמיד הייתי תלויה בחסדי זרים". אני, תמיד הייתי תלויה בחסדים של אנשים, קרובים מאוד או זרים מאוד. אני חייבת להזכיר כמה מהם, שבלעדיהם אני חצי בנאדם: אמא ואבא שלי, אחי, הבן שלי, ערן שלי, עוד כמה חברים טובים שלי שאפשר לפרוט על חמש אצבעות, והקהל שלי. אני אומרת "שלי", כי נעים לי לומר את המילה הזאת. לא מלשון קניין, אלא מלשון חיבה וקירבה. והנה, פסיכוזת הפוטנציאל למפורסמות מכה שנית. לא זכיתי באוסקר, אבל הכנתי את הנאום.

     

    כשאני יוצאת למסעדה, אני מעדיפה תמיד את השולחן המרכזי, אך הצמוד לקיר. אני אוהבת לשבת כשפניי אל הקהל, לראות את כל מי שיוצא ונכנס. לא אוהבת שמתרחשים דברים מאחורי גבי. חייבת לראות הכול, להיות בשליטה. וגם כשהכול מרגיש טוב, אני תמיד ארגיש לבד, וחרדה חרישית תמיד תסוכך מעל, כאיוושה בצמרות עצים.

     

    ALONE  IS  ALONE  IS  ALONE


    ''

     

    עכשיו לעניין שלשמו התכנסנו:

     

     

    ההשקה החגיגית לאלבום הבכורה של אדם ג'יימס לוין ארדי

    HOW ABOUT NOW

    תתקיים בחודש מאי

    ביום שישי 18.5 ב"ג'וז ולוז" בשעה 12 בצהריים

    ברחוב יהודה הלוי 51

     

    לא תהיה הופעה. יהיו הפתעות, מוסיקה וריקודים, אלבום הבכורה למכירה מוזלת, דרינקים על הבית, הפתעות גדולות, וג'אם אורחים.

     

    בחסות בירה שפירא ויינות ססלוב, שניהם מדהימים, גם המשקאות, גם האנשים שמאחריהם.

     

                         

    ''
        
    ''
                          

     

    אח...לוגואים. איזה כיף זה. איזה יפה זה.

     

     

    היו שלום

    הצליחו והצילו

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין