עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    סיפורים להאבסת הדעת

    סיפורים קצרים מן הספר המתבשל

    ילד הברזל

    10 תגובות   יום שישי , 30/3/12, 19:02
    ''
    העדיף ברזל על אדם, יותר מכל, בליל קיץ. למוד אכזבה מביצועיו של מאוורר, היה נאחז בשלדת המיטה, מוצא נחמה במתכת קרה עבור כף היד. 

     

    בן חמש, כבר חיפש מטאוריטים בערכת סוכנות החלל שאביו קנה לו, מנסה לדלות וללטף מעט ברזל טהור על גבי שטיח המספק הגנה. פעם היו מטיילים הרבה, נזכר בערגה, אך מאז שאביו גילה כי הוא מכור למגע המתכת, מיהר וקנה לו ערכה ביתית, מזויפת. הוא נזכר בפעם ההיא, כשגרם מבוכה. הם הלכו בדממה, מקפידים על מפגש שקט של הנעל באבנים משתלבות. ספסל לפניהם אכלס אם האוחזת תינוק וספר, מחליפה חיתולים ודפים. הוא ניתק אחיזתו של אביו והחל רץ כמשוגע, רכן על גבי ספסל, ליטף וליקק את המתכת. האם צרחה, התינוק נפל ופגש

    רצפה הכוללת סיגריות. לפחות חמש, ארבע מהן עם פילטר כתום.

     

    ככל שהתקדם לוח שנה מדומיין, החריף מצבו של ילד הברזל. בגיל שש הרים משקולות בשכיבה על שולחן מתאים. מתרגש נוכח מפגש רומנטי עם גופה החשוף של מתכת. לאחר שנתיים, החרים אביו את כלי הדחיקה, הסביר לבנו כי לא יוכל לקיים עוד מגע ישיר עם החפץ. הציב גומי בקצוות החוצץ בפני אהבה אפשרית, נאנח. השכנים כבר לועגים לו בחדר מדרגות. רק לפני שעה קלה טיפס לביתו, דלתות נפתחו בכל קומה, שלל פרצופים הביטו בו בבוז. כשהגיע לפתח הבית, עצר רגע למצוא מפתח בלבו של תיק הלוקה בריבוי רוכסנים. ראה המולה בחדר מדרגות, הם החלו שרים בתיאום מוקפד:

     

    הנה אבא של ילד הברזל 
    במדרגות לאט עולה 
    לא נאחז 
    במעקה 
    מה יש לו למהר? הרי 
    הבן שלו 
    סוטה

     

    ידע מה מרגיש כלפיו אביו, לעתים הכפיל את מספר הסטים כדי להתריס, דוחק עד גבול היכולת, מנסה להוציא וידוי מפיו. בבית הספר סבל תדיר מן הלעג, בכל בוקר, בתשע ושלושים, היה צופה בשרת המניח פיסות ברזל ישנות מן המחסן הגדוש, מעמיד אותן לראווה בשמש החמה. היה יושב בשיעור משמים על עולם הצומח, מחכך את גופו בסתר ברגליו של שולחן. פעם בארבעים שניות שחרר מבט בברזל המונח בחוץ מבעד חלון עם מסגרת עץ. מעולם לא הצליח להתאפק עד בוא הצלצול, היה מתפרץ החוצה בראוותנות מביכה למתבונן מן הצד, נשכב לצדן של פיסות ומספק להן נשיקות קטנות, חיבוקים גדולים וקריאות שמחה קצובות שקולן נשמע גם בכיתת המרתף. בדרך כלל זה היה מסתיים בכי רע, שלושה מורים לחינוך גופני היו מושכים אותו על חצץ בעוד הוא נאבק להתייחד עם ברזל, מספקים לו בעיטות בצדי הגוף כתשורה מן המוסד הלימודי.

     

    חזר בצהרי היום עם חולצה קרועה, השכנה בקומת הקרקע יצאה אליו. כבר שלוש שנים היא בפנסיה, צופה בו חוזר מיום לימודים ארוך, מדמם בבטחה על ניילון שפרשה עבורו בכניסה לחדר מדרגות. בירכה אותו לשלום והעניקה לו עוגיות טחינה, רומזת במעומעם על הימצאותו של ברזל. פעם עוד הייתה שואלת לשלומו, הבינה כי המפגש התדיר בחצץ שינה אותו, הפך אותו לשקט וכנוע תחת שלטונו של הדם. זרקה לעברו מגבת שהרטיבה שלוש דקות לפני כן במים חמים. הוא ויתר והמשיך עולה, משליך ברכת תודה בדמות חיוך חסר שיניים.

     

    בקומה השביעית, מרחק פסיעה מן הדלת, הוא החל לבכות. רעש של טיגון חצילים ליווה אותו, ככל שקינח אפו בדרמטיות, הוסיפה מחבת יצוקה לזעוק. הוא ישב על רצפה ונשען על הדלת, מרחק סיבוב מפתח ממקלט אפשרי. נייר כמעט ואזל לו, הוא החל בוצע צמד ריבועים בכל פעם, מוחה דמעות, מסלק נזלת וחוסם את זרימת הדם המאיים לצאת לחופשי. בראשו כבר החל מדמיין מוות אפשרי, טקס דתי, אביו ודאי יצליח למצוא שלושים אנשים, מישהו כבר יספיד אותו, יספר על שרירים וחיוך מבויש. הוא קם לבסוף, אוחז בידו ניירות למכביר. שקית לא הייתה לו, הוא פתח את הדלת. אביו ישב בסלון, משחק בכפתוריו של שלט שחור. מיהר למטבח, השליך ניירות לשקית האשפה ושטף פנים בעוד הוא מכניס סכו"ם לכיסיו, מותיר כתמי דם על חרסינה המבקשת ניקיון.

     

    אביו כבר היה רגיל לראות אותו מדמם, בבוא המשכורת היה יורד לחנות הטקסטיל הזולה ורוכש עבורו עשרות חולצות עם סמל בית הספר. את שיירי המכנס הטליא, כחול וירוק, שיבוץ אקראי, רצה להפריז. אם רק היו שרים לו השכנים כי בנו הוא ילד הטלאים, הכל היה אחרת, בד מתכלה מהר יותר, משדר רכות למתבונן. הגיש לו ארוחה קרה, ירקות בשלושה צבעים, לא פתח בשיחה. על מה ידברו? בנו הוא חפץ, משחק מזוין עבור בריוני החברה. שלח אותו למיטתו, את מסגרת הברזל דאג להחליף, החדר לוהט. ילד הברזל נכנס בדממה, נשכב על גבו של עץ. תחת חסותו של לילה, לבדו מול חברה ואביו. לא הצליח לישון, ייחל לבואו של מוות.

     

    לאחר שעתיים, התגשמו מחשבותיו של ילד הברזל, רעש נשמע במבואת הבית. אביו הוסיף לנחור בקול בהמשך המסדרון, הוא לבדו. הסתלק מתחומה של מיטה, נצמד לרצפה קרה והחל זוחל לכיוונה של ידית. הוא שלף מן המכנס סכין מטבח ועליה שיירי חמאת בוטנים. בזמן האחרון, הפריז בכמות הסכו"ם שגנב בשעת ערב, חשב לעצמו, בעוד הוא משתמש בלשונו כדי לנקות את חזותה של מתכת. פער חרך בדלת, הביט על המתרחש, ראה צמד פורצים מתהלכים במרחב הבית. הם לא הבחינו בו והוא ניצל זאת כדי לחמוק אל חדרו של אביו. ניסה להעיר אותו בעזרת ידיים המונחות על שכמות, ניער חלש, אביו סיפק נחירה והתהפך על הצד. העניק לו בעיטה בגב התחתון, הוא התעורר לבסוף, מבוהל, הביט בחלל החדר, צועק ומחפש אחר פרצוף אפשרי לנקמה. צמד פורצים נכנסו אל החדר, מביאים עמם נשק קר ואור נאון בחסות מסדרון. הוא חיפש אחר סכין בכיסיו, אך הבין כי הגיע הסוף, בקרוב יסיים חפץ הברזל את חייו. הוא נצמד אל אביו וזעק, ירייה נשמעה.

     

    בוקר הפציע, על מיטה בבית החולים. ילד הברזל פקח את עיניו לאט. מעליו אנשי צוות, המומים. לילה שלם נאבקו, ניסו לדלות מתכת מראשו, לא חשבו כי יתעורר. עתה הוא שוכב ומביט בהם, התאחד עם החומר, אינו זקוק עוד לחיפוש ציבורי אחר ברזל. אביו נכנס אל החדר, מיהר אל בנו והעניק לו חיבוק. "לאחר שירו בך הסתלקו הפורצים מן הבית", סיפר לו. "בצאתם לקחו שבע מאות שקלים מארנק המונח בגלוי על גבי שולחן. נשאתי אותך במדרגות הבניין, לבדי, דופק על דלתות השכנים בחיפוש אחר ידע רפואי מפיו של אדם. הסתכלתי עלייך פעם בשלושים שניות, חסר הכרה, חיוך מסופק על פניך. לאחר שמונה דקות הגיעו שירותי ההצלה, הם הצילו את חייך ואתה הצלת חיי". בכה בקול, "בני, ילד ברזל נפלא שלי, כעת נשוב להיות משפחה."

     

    ילד הברזל נותר בהשגחה, אביו נפרד ממנו במילים חמות והבטחה לארוחת ערב מפוארת. הם היו מאושרים, כל אחד וסיבותיו. הוא שב לביתם, בכניסה לבניין עמדו השכנים, מחזיקים ידיים בצוותא. הם הרימו אותו על כתפיים והחלו שרים תוך כדי טיפוס לקומת הבית:

     

    הנה אבא של ילד הברזל 
    במדרגות לאט עולה 
    מביט בנוף 
    ומשתהה 
    מה יש לו למהר 
    הוא הפך 
    לאב גאה.

    פורסם לראשונה באתר mysay.co.il''

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/4/12 11:47:
      תודה לך על המלים החמות :)
        31/3/12 19:46:

      יותר מטוב שהחלטת לא לגנוז ולפרסם גם כאן.

      עונג לקרוא. עונג גדול ביותר. כתוב נפלא!!!

        31/3/12 18:56:
      ערב טוב, תודה לכם על שהגבתם :) זה מעט מביך ואף חשבתי לגנוז את הסיפור בתחילה. בעניין המוות המתבקש, בכל הסיפורים שכתבתי לאחרונה הרגתי את הגיבור הראשי, כך שהפעם החלטתי להותיר אותו בחיים. בברכה, דקל.
        31/3/12 18:42:
      המחמאות של ערסל לגבי הכתיבה הקולחת, ורמות הדמיון מול המציאות הדומה כל כך לסיפור ולדמויותיו - אכן ראויות לך.
        31/3/12 09:44:
      בכל אחד מאיתנו ברזל בכמויות, איכויות שונות...החיפוש אחריו לא פשוט. סיפור אחד מיני על סיום/ראשית, סיפרת אתה. יש עוד הרבה אחרים. הבחירה ביסוד הזה- מעניינת.
        31/3/12 07:42:
      כתוב נפלא.
        31/3/12 07:11:

      כתוב מצויין ! מרתק ומאתגר. יופי!

       

      ובניגוד לארנון (נשמה טובה, שהמליץ עליך)

      הסיום הסכריני, בול לטעמי. בכלל, כך למדתי

      מאבי ז"ל עוד בהיותי ינוקא: גיבורים לעולם אינם

      מתים!!!. יעברו עוד כך וכך שנים בטרם למדתי

      והפנמתי שהחיים (כלומר, הסרטים...) הם קצת

      יותר מורכבים...   (((-:

        31/3/12 00:58:
      יופי של סיפור. כתיבה עשירה מאד. שמחה להכיר. ידעתי שלא אתבדה. (:
        31/3/12 00:28:

      הסיפור הזה, אסור לו להיות אופטימי.

       

      הגיבור חייו למות.

       

      היה פעם סרט כזה, "רומאו חייב למות", לא זוכר עליו הרבה, אבל השם נתקע לי לנצח.

       

      כמו שאמרתי פעמים רבות, אני אוהב את הכתיבה שלך.

        31/3/12 00:21:
      ערסאל שלח אותי. כבר חוזרת לקרא. קיבלת ממנו מחמאות זה אומר שאתה שווה. אני באמצע משו אז חכה . שלא תזיז לי שום אות.

      ארכיון

      פרופיל

      דקלו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין