עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    שוטה הכפר

    8 תגובות   יום חמישי, 29/3/12, 07:16

    אם היה זה כפר אז רם בטח היה שוטה הכפר. כולם לעגו לו, כל הזמן, עד שאיש כבר לא הרגיש שהוא לועג למסכן. גם רם כבר לא שם לב לזה, אבל הוא אף פעם לא באמת שם לב לזה, הוא לא הבחין בהרבה דברים שקרו סביבו.

     

    רם היה הולך בצעדים עקומים, פיו מעוות, שפתיו פשוקות מעט בצדן הימני, ושיניו נוקשות זו בזו. איש כבר לא צמצם את עיניו, כיווץ את מצחו והשקיף באופן מוזר על צעדיו המדדים של רם. איש גם לא טרח לסנן לעברו ברכה חטופה בעד שיניים קפוצות. הוא כמעט הפך להיות רואה ואינו נראה. ליתר דיוק, אינו רואה ואינו נראה. מבחינתו של רם, רק הוריו היו קיימים, ובעצם רק בזמן ארוחת הערב דיבר רם עם מישהו אחר מלבד עצמו.

     

    הוריו של רם היו מזקני היישוב, הוא היה בן יחיד ונולד כשהוריו כבר היו מבוגרים מאוד. הוא לא היה מבוגר כל כך, אבל גם לא היה צעיר. רם עדיין התגורר בבית הוריו, אבל לפחות יצא מחדר נעוריו אל פאר עליית הגג המרווחת שם עומדים לרשותו שירותים ומקלחת, כיור קטן, קומקום להכנת תה, סלון דחוק וחצי חדר שינה שמספיקים לו די והותר. על הקיר תלוי ציור סדוק של קערת פירות אפרורית שאמו תלתה למענו כשעבר לגור בעליית הגג, וזהו זה.

     

    אחרי שרם סיים את לימודיו בתיכון המקומי בציונים ממוצעים פחות או יותר- פחות מיותר, למעשה רם היה תלמיד גרוע, אבל הוא נחבא בכיתה, ורק מזלו הטוב הציל אותו במבחנים והציב אותו לא רחוק מתחת לעקומת הממוצע- הוא התחיל לעבוד במפעל הפלסטיק שבעיירה הסמוכה. במשך שנים עבד רם בפס הייצור, השחיל כוסות פלסטיק לערמות מסודרות והכניסן לארגזי קרטון, אותם חתם בעזרת סליל נייר-דבק חום ועבה. מדי שעתיים היה לוקח הפסקה, שותה כוס מים ואוכל ארבעה ביסקוויטים. גם בעבודה לא החליף מילה עם איש. על הוראות המנהל היה משיב בניד ראש, ואת הלגלוגים על חשבונו לא היה שומע.

     

    יום אחרי יום לא הופרעה שגרתו. בתום יום העבודה רם היה יוצא אל מרבצי הבר הרבים באזור. הוא היה שואף את האוויר החופשי עמוק לריאותיו, שוטף את עיניו במרחבים האינסופיים, ומעל לכל אהב ללקט חרקים, בעיקר פרפרים צבעוניים, לאוסף הפגרים הקטנטנים שלו. אחרי שהביא את שללו הביתה, היה רם ממיין את החרקים, נועץ סיכה בגבם, ומצמידם למשטח קלקר, אותו היה אוטם בפלטת זכוכית חלקה דרכה נראו שורות הפגרים שלא נרקבו הודות לגבישי חומר בעל ניחוח חריף שהיה מניח בתוך קופסאות התצוגה.

     

    לא רחוק מבית הוריו, ששכן קרוב לקצה היישוב, מעבר לחורשת האקליפטוסים הקרובה, או ליתר דיוק בקרחת מרוחקת בחורשת האקליפטוסים, שכן בית עלמין צבאי. שם היו קוברים גופות מחוררות, גופות מרוטשות, גופות מפוזרות ואסופות. הכול מלבד גופות שלמות שנרקבו לאיטן במשך חיים ארוכים מדי, גופות שבערוב ימיהן, בעומק רזי הבשר, באפלת התאים, כבר מאסו בחיים, ונגעו בצחנת המוות במשך שנים של חיים מתים מחוץ לקבר.

     

    יותר מכל, אפילו יותר מאוסף הפגרים הקטנטנים שלו, אהב רם לשבת בחורשה בזמן לוויות צבאיות ולחכות בצפייה למטח יריות הכבוד. רם היה מתעלם מאנקות הכאב, מהבכי המסתלסל, מהשתיקות הרועמות ורק חיכה למפצי התרועה הקצביים. מטח אחד: טח. מטח שני: טח. ומטח שלישי ואחרון: טח.

    שלוש הקריאות לכבוד הללו היו ממשיכות להדהד בין עצי החורשה שעה קלה לאחר תום הלוויות. הן היו מרוממות את רוחו, וגאווה על המתים הנכבדים הייתה גודשת את לבו. לפחות עד שהיה מתמלא צער על כך שבלוויה שלו עצמו אפילו כדור תועה מרובה אוויר לא ישרוק דרך האוויר הסמיך.

     

    כדי לא לפספס אף מטח היה רם קורא בשקידה את מדורי הנפטרים בעיתון היומי ומחפש את הסמל המכובד עטור החרב מתנוסס בראש מודעות, סימן המבשר על התקרבות מטחי היריות הנכבדים.

    "בשביל מה אתה קורא את זה?" הייתה אמו שואלת, "אתה עדיין צעיר, אף אחד מהחברים שלך לא הולך למות."

    "אני קורא, סתם." היה משיב תמיד.

    "אני לא מבינה בשביל מה!" הייתה ממשיכה.

     

    כבר כמעט הגיעה שעת סיום המשמרת, ורם הציץ בהרגל כפייתי לעבר השעון. הוא ניסה להאיץ במחוגים ולזרז את התקדמותם בכל הדרכים שהעלה על דעתו, והתמצו במבטי לייזר פוזלים ומלמולי תחינה רפים, בקושי נשמעים. היום רם מיהר במיוחד לצאת מהעבודה. הוא כבר רצה לשבת בחורשה, לתפוס מקום טוב לפני לוויות היום, "שלושה חיילים נהרגו בפעילות מבצעית..." צעקה כותרת העיתון, ואם אין זה מספיק, כולם ייטמנו בבית הקברות שבחורשת האקליפטוסים. אחת אחרי האחרת, שלוש לוויות יתקיימו. רם לא התכוון להפסיד את זה. הוא לא התכוון להחמיץ אף לא יריית כבוד אחת.

     

    כשכבר היה קרוב לחורשה פתח רם בריצה, מעט עקומה, בטח לא מהירה, אבל סבלנותו כבר מזמן פקעה והוא לא הצליח לשמור על קור-רוחו וללכת בשלווה הנאותה. כשהגיע לחורשה בחר לו את המקום הטוב ביותר. למזלו כל מושבי הסלע עדיין היו פנויים. הלוויה הראשונה כבר החלה, אבל רם היה רגוע. הוא הכיר את הטקסים הללו לאורכם ולרוחבם, וידע שעוד לא הגיעה עת גולת הכותרת, למענה הגיע לכאן מתנשף ומתרגש. היה לו די זמן לסדר את נשימותיו הכבדות. הוא לא היה רגיל לרוץ והגיע לחורשה מחרחר, ממש נוחר. רם התיישב ולקח נשימות קצובות ועמוקות, עד הבטן, רק שהקולות המחליאים שהוציא מתוכו לא יפריעו לו להתמסר למטחי היריות.

     

    "הנה זה מגיע." לחש לעצמו והחל להתרגש, חיוך מכוער עלה על שפתיו והוא החל למחוא כפיים בהתלהבות ילדותית.

    מטח ראשון. טח. מטח שני: טח...

     

    רם נשען לאחור, מתענג על הזרם החמים שזלג ממצחו ובמורד פניו. הוא אפילו הרגיש את הפילוח המהיר והתענג עליו. חיוך גדול נמשך על פניו של רם, כאילו קרסים לא נראות מותחות את שפתיו לצדדים, ומלמל לעצמו בעונג אינסופי, "בסוף גם לי יש מטחים..." 

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/4/12 20:21:
      עצוב
        1/4/12 08:33:
      נושא מעניין וטעון בחרת לך כאן. מבט על השכול הישראלי דרך עיני האנדרדוג השוטה. מה שעושה את נושא השכול קשה עוד יותר בעיני. כתוב מרתק!
        29/3/12 11:56:
      אכן טעון. מרגש ויפהפה.
        29/3/12 11:55:
      סיפור מרגש,ומעלה תהיות רבות. זו גדולתו אגב. :) האמנם רם היה שוטה? האם נוח פשוט לתייג אותו? איש לא טרח לנסות להבין..
        29/3/12 11:40:
      טכסט מאוד יפה. רק שקשה לי לקרוא כשזה מופיע בצבעים האלה, היה רצוי רקע יותר בהיר. חבל אתה אולי מפסיד קוראים.
        29/3/12 10:17:
      רם שלך הוא הקוואזימודו המודרני. אכן טעון אך חשוב לזכור את השוליים האלו וכן להתייחס. תודה!
        29/3/12 10:15:

      עצוב עצוב עצוב.....

        29/3/12 09:31:
      הנושא טעון מדי להתיחסות

      פרופיל

      erangissis
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין