בחוץ סערה. שלוש בבוקר. שוב לא ישנה. כל היום הזה התחלקה לי בגרון מועקה, ורבצה בכבדות בתוכי. חבר יקר הזכיר לי, שהעצב הזה תמיד בא לי ברגעי שינויים גדולים וטובים. אני כנראה לא טובה בשינויים, טובים ככול שיהיו. הכול מזכיר לי, והכול כואב לי. תוך כדי כך, במהלך צורב ומוכר לטבעי, נזכרתי בסצנה הכי כואבת בעולם, "wicked little town" מאחד הסרטים הכי אהובים עלי "הדוויג והשארית העצמאית". הכול יש בסרט הזה, וכל שיר בסרט, מזכך נושא אחר. בסצנת הכמעט-סיום הזאת, מתחוור לגיבורים, שאין לאהבה שלהם, ולסימביוזה היצירתית והיצרית שלהם, לאן ללכת. כל מה שנשאר זה כאב בלתי נתפס, אין אונים, ושירים מקסימים. זה הסיפור של החיים שלי. ובצער מסויים, אני חוששת שהדוויג היא אני. גיבוריי וחלומותיי מככבים בשיריי. חלקם יודעים. חלקם אינם יודעים עד כמה. לפעמים אני שומעת את זה בקולם, והם אינם יודעים.
WICKED LITTLE TOWN
![]()
הנה תרגום חופשי, בשעת לילה, לגירסה של טומי גנוסיס לשיר של הדוויג וטומי:
סלח לי, על שלא ידעתי. אני הייתי ילד, ואתה היית כל כך הרבה יותר מכל מה שאלוהים יכול היה לתכנן, יותר מגבר או אישה. ועכשיו אני מבין כמה לקחתי ממך, שכשהכול נשבר לרסיסים, אתה אוסף אותם מהריצפה ומראה לעיר הנוראה הזאת משהו חדש ויפהפה. אתה חושב שהגורל השאיר אותך שם בעיר. אבל אולי אין כלום בשמים חוץ מאוויר. ואין איזו תוכנית-על נסתרה, אין אהבה קוסמית שמראש נועדה. אין שום דבר שאפשר למצוא, שאינו נמצא. כי עם כל השינויים שעברת, נראה שהזר הוא תמיד אתה, שוב לבד בעוד איזו עיר נוראה. כך שאם אין לך ברירה, אתה תמיד יכול לעקוב אחרי הקול שלי בתוך הרעש והמבוכות האפלים, בעיר הנוראה הזאת. היי שלום, עיר נוראה כזאת.
Forgive me, For I did not know.
מתוך הדוויג והשארית העצבנית
בכל מקרה, אני תמיד נשארת פה http://www.youtube.com/watch?v=89xunmT_COQ ופה: וההופעות שלי נמצאות פה: http://hadaralevin.com/he/frames.php
היו שלום הצליחו והצילו
הדרה |
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#