עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אלבאמה ים תיכונית - סיפור קצר

    3 תגובות   יום שישי , 24/2/12, 17:09

     

    אתמול הייתה לי הופעה בדרום, באיזה מועדון קטנטן, שלא שמעתי עליו מעודי קודם לכן. בדרך לשם עוד השתעשעתי עם הנגנים, שבדרך כלל אינם מתלהבים מהופעה במקומות שהם לא שמעו עליהם, ועוד בדרום. אמרתי להם שידמיינו שהם בדרך לאיזה חור באלבאמה או משהו, שיפתחו את ליבם להפתעות, וגם לגרוע מכול. היינו במצב רוח טוב יחסית, עד שהגענו למועדון, ומצאנו אכן את הגרוע מכול, משהו שנראה כמו מתנ"ס שכונתי בצריף מוזנח, בחלקה נידחת, שאיש אינו עובר בה, אפילו לא במקרה, עם מערכת סאונד אומללה במיוחד. בעל המקום הבטיח ים של קהל, אז הנחתי שמישהו בכל זאת שמע על המקום הזה. בינתיים הוא מתרוצץ מפינה לפינה בעצבנות, כשאוזנייה אלחוטית דבוקה לאוזנו, רושם משהו בפינקסו, מסדר שולחנות, מוריד כיסאות, מחלק הוראות וסוגר דילים עם מישהו מעברו השני של הקו. אנחנו פורקים את הציוד, מתמקמים באיזו פינה קטנה, ומחכים לסאונד-מאן. מהר מאוד מסתבר שבעל המקום הוא גם הסאונד-מאן, וכך הוא עושה סאונד, תוך שהוא ממשיך לשוחח עם האוזנייה האלחוטית, ולכעוס גם עליה, וגם עלינו. הנגנים מתחילים לאבד סבלנות. הבסיסט רוטן מתחת לאף שחבל שאין מי שמצלם את זה, כי אף אחד לא יאמין לנו כשנספר לו, והגיטריסט שואל אותי אם אני בטוח שהגענו למקום הנכון. הם רוטנים בלחש כמובן, כי כולנו חשים באינסטינקט מבוהל של מוסיקאים מנוסים, שצריך להיזהר מבעל המקום, ולא לעצבן אותו יותר ממה שהוא כבר מעוצבן באופן טבעי. המתופף מצלם את המקום באייפון שלו, ומעלה את התמונות לפייסבוק, שירְאו ויִרָאו, כנראה.

     

    השעה היעודה מגיעה, עוד אין קהל, אבל גם הסאונד עוד לא מוכן. אני מנסה לזרום עם העניינים המתדרדרים, ולשמור על מצב הרוח של הלהקה, שעכשיו אני מצטער שבכלל הטרחתי אותה הנה. יכולתי לבוא לבד, לתת הופעה אקוסטית, ולסבול בשקט. עכשיו אני צריך גם להתחנף אליהם, שלא יהרסו את מה שנותר. אני מפנק אותם בשוטים קרירים של וודקה זולה. זה מטשטש להם מעט את ההכרה ועוזר לי לסחוט מהם חצי שעה בלי תלונות. כשהקהל מתחיל סוף סוף לזלוג פנימה בהתגנבות יחידים, בעל המקום נוטש באחת את עמדת הסאונד, מנתר לקראת האורחים, ועכשיו הוא מדלג ביניהם לבינינו, מחייך, ממלצר, מוזג ומגיש דרינקים, מדבר בפלאפון ומטפל בסאונד בו זמנית. אני מבין שצריך להילחם על תשומת ליבו כדי להזיז פה משהו, ואני מנסה בעדינות להסיח את דעתו קצת אלינו, שנוכל להתחיל עם ההופעה, וגם לסיים אותה ולברוח מפה כמה שיותר מהר. אני אפילו מציע לו שאחד הנגנים שלי כבר יטפל בסאונד במקומו. אנחנו בטח לא פחות טובים ממנו. אבל הוא מתעקש לעשות הכול בעצמו כי הוא מכיר את המערכת יותר טוב מכולם, והוא לא צריך שעכשיו יגעו לו בכפתורים. הוא צורח עליי להצמיד את הפה שלי למיקרופון ולא להתרחק מדיי. אני אוהב לשיר רחוק מהמיקרופון ולתת לקול שלי להסתובב חופשי באוויר. אני שונא לכווץ את הקול, לחנוק אותו, להיזהר בו מדיי, לרדד לו את הגוונים. אני צריך ספייס. ככה אני שר. אבל הדיקטאטור הגדול נחוש בדעתו שאני צריך להדביק את הפה שלי למיקרופון. אני מנסה לומר לו בנימוס שזה לא יעבוד בשבילי, ומציע לו בעדינות כל מיני אפשרויות סאונד חילופיות שמתאימות לשירה שלי, אם הוא רק יניח רגע לפלאפון שלו, ויתרכז בנו לכמה דקות. הדיקטאטור מתעצבן וצורח:

     

    "תשמע, אתה אל תלמד אותי מה לעשות. אני יודע טוב מאוד מה אני עושה. זו לא פעם ראשונה שלי. ואני גם לא עובד שלך. תצטרך להסתדר עם מה שיש. כל האמנים שבאו לכאן הסתדרו עם זה יופי, לא הייתה להם שום בעיה עם הסאונד, אף פעם לא שמעתי אותם מתלוננים, והם גם מצמידים את הפה שלהם ככה קרוב למיקרופון (הוא מדגים), ובנוסף לזה, הם גם מפוצצים את המקום. אתה יודע כמה קהל הביאו לי פה? הייתי צריך לשלוח אנשים הביתה מרוב שלא היה מקום. ועכשיו תראה מה זה? אני לא יודע מי אתה, אבל מה שבטוח, אני יכול ללמד אותך איך עושים סאונד. אני עבדתי פה עם זמרים, שאתה בכלל לא מגיע לרמה שלהם. אני מדבר איתך כוכבים-כוכבים. קובי פרץ. רגב הוד. שרית חדד. אלה היו באים להופיע כאן עוד כשהיו ילדים. כולם היו מופיעים אצלי. גידלתי אותם כמו הילדים שלי. אני יודע מה זה זמרים. ואלה זמרים. עם קול ככה (הוא מדגים את גודל הקול בתנועות ידיים גדולות). יש להם מערכת הגברה בתוך הגרון. אתה בכלל יש לך קול של טרקטור. אני לא יודע איך נהיית זמר. אתה ציפציף. עולה-יורד-עולה-יורד. לא מחזיק את הצליל. יש לך תקליטים אתה? מי קונה דבר כזה? איפה משמיעים אותך? ובכלל, אם כבר אנחנו מדברים, אז אני לא מבין מה הבאת לי פה את כל הלהקה. טוב שלא הבאת איתך גם את כל הפילהרמונית. אין לך פלייבק? כל זמר שמחשיב את עצמו, צריך שיהיה לו דיסק פלייבק בכיס".

     

    דייויד מנסה להרגיע את בעל המקום. אל תענה, הוא מסמן לי בידיו. עם הזמן הגיעו עוד כמה אנשים, והמקום שהיה קטן במילא, נראה מלא באופן סביר. עליתי להופיע עם הפילהרמונית העייפה שלי מותש ועצבני, נתתי מה שיכולתי, וירדתי מהבמה הקטנטנה מפורק ומושפל. הלהקה ארזה מייד את ענייניה, וחזרה לתל אביב. דייויד ואני נשארנו באזור וחיפשנו איזה בר מקומי להמשיך אליו. הייתי חייב להתפרק קצת, לא יכולתי לחזור ישר הביתה אחרי ההופעה העלובה הזאת.

     

    האמת, היא לא הייתה כל כך עלובה. אם הייתי מופיע לבד, בלי הלהקה, הייתי יכול אפילו ליהנות מהקטע כחוויה הזויה שנקרתה בדרכי, איפשהו באלבאמה שבערבות הנגב. אבל להקה זה תיק. יושבים על גבך ומצפונך שלושה אנשים, שעיניהם נשואות אליך, שתגאל אותם מאיזשהו משהו לא ברור. הם תמיד רוצים משהו. אני מבין אותם. הם רוצים כסף, ואם לא כסף, אז שיר משלהם, ואם לא שיר, אז לפחות סולו, ואם לא סולו, אז בחורות, ואם לא בחורות, אז קריירה, ואם לא קריירה, אז לפחות שלני קרביץ יעבור במקרה בסביבה, ויידלק במקרה על הליין של הגיטרה, או על המתופף, וייקח אותם לסיבוב בחיים הטובים שלו, איפשהו בפסגת האושר, רחוק, רחוק מאוד מהחור בנגב שאליו הבאתי אותם. להקת ליווי היא ישות ילדותית ונרגנת מטבעה, שאינה באה על סיפוקה לעולם, וזעמה תמיד מתנקז אל המנהיג האומלל שלה. לפעמים, בעוד המנהיג נלחם על נפשו, הנתינים נלחמים על כיסם. זה כמו מדינה קטנה, לא דמוקרטית, שבראשה עומד שליט מובס, מגלומן חסר ביטחון, שהופך בהדרגה לעבד של נתיניו. אני תמיד מרגיש שאני חייב להם משהו. סיפוק. תמורה. משהו. כך שאפילו כשהצלחתי ברגעים ליהנות מההופעה המוזרה הזאת, כל פעם שנתקלתי באחד מהפרצופים המדוכאים שלהם על הבמה, צנחתי מייד. לפעמים אני חושב שגם אם הם נהנו קצת, כל פעם כשמבטינו נפגשו, הם דאגו להסתיר את זה מייד תחת פרצוף זעוף וקודר במיוחד, כדי שלא יהיה ספק בליבי שלא לזה התכוונו כשחלמו להיות כוכבי רוק, והסכימו בטובם לנגן איתי. כמו שאמרו "אואזיס", "אל תשים את החיים שלך בידיים של להקת רוק כי הם יחרבנו עליך מכל הכיוונים".  כשאני חושב על זה, דיסק פלייבק בכיס זה רעיון לגמרי לא רע.

     

    מערבולת של אלכוהול זול מהול בתעוב עצמי התהפכה לי בבטן, אבל זה לא הספיק לי. דייויד ואני נכנסנו למקום היחיד שהיה עוד פתוח בשעות אלה, בר גדול ומעוצב, וכמעט ריק מאדם. ביקשנו מהברמן משהו טוב, מה שבא לו, שיפתיע. הוא פינק אותנו בוויסקי משובח. על חשבון הבית. הברמן שהיה כנראה מעריץ נלהב, התרגש מאוד מנוכחותי, ושם לכבודי במערכת את האלבום האחרון שלי. הוא גם הגיש את הדרינקים ביתר כוונה. שוטים כפולים עם חיוך רחב.

     

    הדבר האחרון שבא לי באותו רגע, היה לשמוע את עצמי מהדהד בחלל הבר הלילי המתרוקן, מבעד לרמקולים עם באסים בדיסטורשן מוגזם שנועדו למסיבות טכנו ועכשיו הוסבו באורח חריג וחד פעמי לאלבום האחרון, והכי פחות נמכר שלי, בבחינת לעג לרש, אם כי מתוך כוונות טובות. הסאונד הזה לא היטיב עם השירים בכלל. נשמתם התאיידה בחלל המעושן והמטוגן. אבל הכוונות הטובות של הברמן, שאף הגביר את הסאונד במיוחד לכבודי, נגעו לליבי, ולא רציתי לאכזב אותו, אז חייכתי אליו, חיוך מוגזם, שתוי ומרוסק. השירים הכה יפים, והכה לא ידועים, שקשה היה מאוד לשמוע אותם בנסיבות אלה, רק העצימו את הבדידות הנוראה של סוף הלילה. שירים טובים, באמת, אבל מה כבר אפשר לעשות עם שירים טובים? בא לי לבכות. אני שונא כוונות טובות.

     

    דייויד מרים את כוס הוויסקי שלו, ולוחש לי, "לחייך, יונתן. יומולדת שמח". הוא גומע את הוויסקי ומוסיף, "חמישים, הא? זה לא צחוק."

     

    "ראית מישהו צוחק? " אני אומר, "עוד הופעה אחת כזאת, ואני מת".

     

    "אתה יודע, יונתן, אני ואתה, אנחנו פשוט לא רבי-מכר."

     

    זה ממש לא מה שרציתי לשמוע. לא מדייויד, הבנאדם האחרון שעוד האמין בי, לפחות עד היום. זה מרתיח אותי. לא רב-מכר בתחת שלי. אבל אני שותק. שותה ושותק. דייויד יושב לצידי בכל יופיו, ועשרים וחמש שנותיו, מזמין עוד וויסקי, ומעסה את עורפי.

     

    "אולי תיקח קצת הפסקה מהופעות?" הוא מציע.

     

    התפוצצתי. זהו. באמת לא יכולתי יותר. "איזה חרא בנאדם נהיית!" שאגתי על דיוויד. קפצתי ממקומי, וזרקתי לכיוונו את כוס הוויסקי. באינסטינקט אתלטי משובח הוא הִטה את ראשו, הכוס החטיאה אותו, נחתה במכה חזקה על הקיר שמעברו, והתנפצה ברעש גדול, שגָבר אפילו על הבאסים מהמערכת.

     

    "בו'נא, השתגעת לגמרי. אתה רוצה להרוג אותי עכשיו?" דייויד היה מבוהל, מה שהבהיל גם אותי לרגע, אבל כהרגלו, התעשת מייד, מה שמייד החזיר אותי לכעסי.

     

    "אני לא צריך שום הפסקה," המשכתי לצרוח, "אתה כנראה באמת לא מבין. אתה לא יודע מה זה לרסק את הלב בהופעה, מול קהל שלא מבין על מה אתה מדבר, עם להקה שיושבת לך על הלב כמו מרה שחורה, עם קבלן שמתחזה לסאונד-מאן ומתעקש ללמד אותך לשיר, ותוך כדי כך גם נותן הוראות בניה לא חוקיות בפלאפון, ומספר לך כמה שאתה דפוק, בעיקר לעומת כל שאר האמנים, שאיתם הכול סבאבה, והפלייבק שלהם לא עושה להם פרצופים, והם לא סוחבים איתם את כל הפילהרמונית שלהם מהבית, וגם יש להם הרבה יותר קהל ממני. אתה לא מבין שהסצנה הזאת בכלל לא מדליקה אותי, שזה בכלל לא סקסי בעיניי לא להיות רב-מכר, שהסאונד פה דופק לי גם את השירים וגם את עור התוף, ושהדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שתתחיל להגיד לי מה אני צריך עכשיו. ארבע בבוקר, בנאדם, יום הולדת שמח באמת. חצי מאה עברה. איזה יופי! אתה קולט שאני בן חצי מאה? חצי פאקינג מאה. ותסתכל רגע איפה אנחנו נמצאים. מה זה המקום הזה? מה זה הבאסים האלה?"

     

    באותו רגע שנאתי את דייויד בטרוף. אותו, ואת הפרצוף היפה שלו. אבל יותר ממנו, שנאתי את עצמי על עליבותי המבזָה מול יופיו הקל. כמה קשה להיות מבוזה, וכמה קל להיות יפה. כל כוכב ריאליטי יודע את זה. דיויד יכול להרשות לעצמו לא להיות רב-מכר. זה אפילו נראה לו רומנטי. שנתיים וחצי הוא מסתובב סביב התחת של עצמו, יותר נכון, סביב התחת שלי, ושורה אחת הוא לא כתב. הוא רק מדבר על הספר שלו כל הזמן, מתפייט על העליבוּת, ומתחרמן מהדיכאון של עצמו. אבל אני, אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות רב-מכר. נמאס לי להיות המלך של האלטרנטיבה. באמת כבוד גדול. גם-כן מלך. וגם-כן ממלכה. והדיכאון הזה, והאלבאמה המזרח תיכונית הזאת, והבר המעוצב באמצע שומקום הזה, ממש לא חירמנו אותי.

     

    "אנחנו מצטערים על הבלגאן. נראה לי שנלך לפני שנהרוס לך פה את המקום. הוא נורא עייף, אחרי הופעה וזה, ושיכור קצת יותר מדיי, והוא ממש לא התכוון," דייויד מתנצל בשמי בפני הברמן האדיב והנבוך.

     

    אבל אני דווקא התכוונתי. לכל מילה.

     

    "זה ממש בסדר, לא צריך להתנצל, אני לגמרי מבין. אני יודע מה זה. גם אני כותב שירים, וגם לי יש להקה, ותאמין לי שאני יודע מה זה," אומר הברמן האדיב.

     

    איזה נימוסים, איזה פאר, איזו אצילות. גם מבעד שכרותי העבה לא יכולתי לסבול את הנחמדות הזאת, לא של דייויד ולא של הברמן. לא יכולתי לסבול שכל אחד שכותב שירים ויש לו להקה חושב שהוא יודע מה זה. גם שנאתי את עצמי על כך שאכזבתי את הברמן הידידותי, שארח אותנו כל כך יפה, למרות שבטח רצה כבר להתקפל ולטוס הביתה. אבל יותר מכול, נגעלתי מהעליבות הכללית של החיים שלי.

     

    "הוא מרחם עליי, הברמן המניאק הזה" אמרתי לדייויד, מתנדנד ונתמך בו בדרכי החוצה, "לא סובל שמרחמים עליי. למה הוא מרחם עליי?" 

     

    יופיו של דייויד זהר ביתר אצילות לצד החיים המדורדרים, השיכורים והמושפלים שלי. גם דייויד היה שיכור, אבל השכרות נראתה עליו טוב יותר. הוא גם ידע להדחיק ולדחות אותה, ולפרוק אותה בזמן הנכון, במקום הנכון. התיישבנו במושב האחורי במונית שחיכתה לנו, הנחתי ראשי על דייויד, וזמזמתי לעצמי שיר ישן של הדרה לוין-ארדי, בעליצות עצובה של שיכורים, "שירים טובים, שירים טובים, מה לעשות עם שירים טובים?"

     

    כשהגענו לירושלים, לדירה שלנו, זינקתי ישר למיטה, ודייויד הלך להקיא בשירותים. ככה זה כשמדחיקים. בסוף זה יוצא לך מהחור הלא נכון, וגם שורף לך את כל הצנרת בדרך.

     

    "לא עשיתי יותר מידיי בושות, נכון?" אני צועק לו מהמיטה. אבל דייויד לא עונה. אני שומע אותו גונח ומקיא ארוכות. אני שומע את הכאב. אני שומע את השרירים שלו מתכווצים בעווית לא רצונית, ואת החומצות  צורבות לו את הוושט. ואחרי כל פרץ מעיים כזה, אנחה דואבת.

     

    אחר כך הוא נכנס למיטה, מותש ורפה וקרביו מרוקנים. הוא מחבק אותי ומהדק את השמיכות מעלינו, ולוחש לי מתוך אנחת רוגע מתנמנמת, "אחחח, אני צריך אסלה שתבין אותי" ונרדם. אנחנו כל כך שונים, אני חושב לעצמי. אני מתפורר בפרהסיה, הוא עושה זאת בחדרי חדרים. אני צריך קהל, והוא צריך אסלה.

     

    TRUE  LOVE  2:04

     

     

    ''

     

    ALL  ABOUT  SEX

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/2/12 13:15:
      http://zebranorio.com.br/
        26/2/12 13:13:
      sipur hadara toda al a shituf
        25/2/12 15:46:
      סיפור עצוב ומקסים

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין