עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    גוזל

    5 תגובות   יום שישי , 24/2/12, 08:53

     

    רון ואני החלטנו לגדל גוזל של עורב. כמה שהיינו מרוצים מעצמנו. חשבנו שזה אחד הרעיונות הגדולים ביותר שהגינו מעולם. ידענו שעורב זה ציפור אינטליגנטית, וסברנו שנוכל לאלף אותו לעשות כרצוננו. רצינו שהוא יהיה כמו חייל שלנו, ימלא אחר פקודותינו ויגן עלינו בחירוף נפש. עם עורב לצידנו נהיה מלכים בבית הילדים, בכל חברת הילדים, אפילו הילדים הגדולים לא יתעסקו איתנו.

     

    רון הגיע לקיבוץ לפני שנה, פחות או יותר. הוריו של רון לא התגוררו בקיבוץ, והסבים שלו דאגו לו. אף אחד מהילדים לא ידע למה רון עבר להשגחת סביו, אבל הסתובבו הרבה שמועות בעניין- שמועות שהכפישו את הוריו, שטענו שהם הרביצו לו, שהם בכלא, שהם מתים, שהם משוגעים. ככל שרבו השמועות כך התרחקה האמת, ואף אחד לא ידע מה הסיפור. לא היה לנו במה להיאחז מלבד צלקת גדולה על ידו השמאלית של רון, צלקת רחבה וכהה שחלק מהילדים סיפרו שנוצרה כשאביו של רון ניסה להצית אותו, בעוד אחרים טענו שאביו ניסה לקרוע את בשר ידו עם סכין גדולה. אבל לאיש לא היו הוכחות. פעם אזרתי אומץ ושאלתי את רון למקור הצלקת, הוא השפיל את עיניו ומלמל משהו על מכונית, לא הבנתי בדיוק מה אמר ולא העזתי להמשיך לחקור אותו בנושא, אז הנחתי לו להישאר בעלטת אי הידיעה.

     

    לא העזתי לדפוק על דלת בית סביו, פחדתי מסבתו. לא רק בגלל שנראתה כמו מכשפה, שערה ארוך, יבש וצבוע בשחור, ידיה היו רזות וגרומיות, היה לה אף ארוך ומאונקל בלב פנים מקומטים, שבעיני תמיד נראו חורשי רעה. ידעתי שהיא רואה בי גורם מדרדר, ואינספור פעמים גערה ברון שיתרחק ממני וישכיל להמנע מהצרות, שלדבריה, הודח אליהן באשמתי הבלעדית. אז במקום לדפוק על הדלת הקפתי את הבית, נעמדתי קרוב לשיחים וקראתי לו, לא חזק מדי, קרוב לחלון הסלון. חיכיתי לבואו בקוצר רוח, רציתי להסתלק משם, גם מכיוון שפחדתי שסבתו תצא לגעור בי וגם משום שהיה עלינו לחזור לבית הילדים עד השעה שש, כחצי שעה לפני הגשת ארוחת הערב. נותרה לנו פחות משעה וחצי כדי לגשת למטע הפקאנים הישן, למצוא קן מיושב, ולהוציא ממנו גוזל.

     

    רון יצא בשקט מבית סביו ומבלי לבזבז רגע יצאנו לדרך. מזה חמישה ימים שלא ירד גשם, אך דרך העפר שהשתרכה בין השדות והובילה, בסופו של דבר, אל בריכות הדגים, עדיין הייתה בוצית ומרוצפת שלוליות חומות. למזלנו, שנינו לבשנו את מגפי הגומי שקיבלנו בתחילת החורף, שלי היו צהובות ושל רון אדומות, ושנינו היו לבושים במעילי הדובון הכחולים שלנו. רציתי לשאול את רון איך זה לחיות עם הסבים ולא עם ההורים. תמיד דמיינתי שזה הכי קרוב שאפשר להגיע לחירות מתוקה, כמעט בלי נדנודים, כמעט בלי חיטוטים, תמיד אפשר לעשות מה שמתחשק. אבל לא העזתי לומר דבר. ידעתי שלא יענה, שיתחמק מתשובה ישירה ורק ימלמל קומץ מילים מעורפלות, כמו שתמיד נהג כשעלה הנושא הרגיש.

     

    האוויר בחוץ היה קריר, וממרחק כבר יכולנו להבחין בכתם מטע הפקאנים הכהה מתקרב אלינו. כשהגענו למטע התחלנו להסתובב בין העצים, ראשנו מופנים למעלה, מחפשים קנים כהים בין ענפי העצים. וקנים לא חסרו שם. אבל משום שידענו שרובם קנים נטושים, חידדנו אוזנינו בכוונה לשמוע צווחות של גוזלים חסרי ישע שלא מזמן בקעו מן הביצים. "אני שומע ציוצים משם!" רון הצביע על קן שעמד גבוה, קרוב לצמרת העץ, ומיד קפץ על גזעו והחל לדהור במעלה סולם הענפים הדקים. בלי שהות קפצתי גם אני על העץ, חיבקתי את גזעו הרחב, וחיפשתי נקודת משען לרגליי. מבוך סבוך של ענפים עירומים האיץ את נסיקתי, וטיפסתי עליו כמו על סולם רעוע ועקמומי.

     

    רון רכן מעל לקן ובמהרה הדבקתי אותו. בתוך הקן היו שלושה גוזלים קטנים, הם היו מכוסים בפלומה רכה ואניצי נוצות רק החלו לצמוח על גופם, עיניהם כוסו בקרום אפרפר. הם הצטופפו אחד אל השני, מקוריהם פעורים לעברנו וציוצים צורמים החרידו את אוזנינו.

    "הם קטנים מדי." אמרתי לרון.

    "אז מה?" הוא תהה.

    "אני לא בטוח שכדאי שניקח גוזל כל כך קטן, הוא ימות."

    "לא, הוא לא ימות." רון ביטל את חששותיי במחי יד.

     

    רון שלח יד לעבר מקבץ הגוזלים כשלפתע צווחה חדה חתכה את האוויר, ומטוס קרב קטן וכהה ירד מן האוויר בניסיון לתקוף אותו. רון נבהל, אבל הצליח להתעשת לפני ההתקפה השנייה, אותה ניסה ליירט בהנפת יד מהירה לעבר התוקף. הם המשיכו להיאבק ביניהם מספר רגעים ורון צעק אליי, "תקח גוזל אחד! מהר, היא מתחילה להשתגע!" הוא רק סיים את המשפט ומיד פגעה בו מתקפה ישירה. "קדימה, תקח כבר גוזל!" לא ידעתי מה לעשות, ראשית, הם נראו לי קטנים מדי, עדינים, שבירים למגע. ושנית, לא ידעתי במי לבחור. "נו כבר!" רון שאג, הוא חבק את גזע העץ ביד ימין וביד שמאל ניסה להדוף את האם הנואשת.

     

    שלחתי יד נחפזת לתוך הקן, נחפזת מדי, משום שבמקום לתפוס את אחד הגוזלים הנחתי מכה מגושמת בדופן הקן שמיד צנח אל הקרקע הרחוקה למטה. "מה עשית?!" רון צעק עליי, האם הפסיקה את התקפתה ורק התעופפה סביבנו, צועקת בהיסטריה ומלווה בלהקת חבריה הנרגשים. "קדימה, בוא נרד למטה!"

     

    ירדנו במהירות, כמעט החלקנו במורד העץ. חלק מהענפים הדקים יותר התפצחו תחת משקלנו. הידקנו אחיזה בבסיס הענפים העבה, קרוב לגזע העץ, בניסיון למנוע נפילה כואבת מגובה העץ. ברגע שנגעו רגלנו בקרקע הלחה מיהרנו אל הקן ששכב הפוך למרגלות העץ. רון הפך את הקן בקצה המגף האדום שלו וגילה את גופת אחד הגוזלים. במבט בוחן גילינו גופת גוזל נוסף כמטר מן הקן. ולאחר חיפוש קצר מצאנו את הגוזל השלישי, שניצל מן האסון. ראינו את בטנו הזעירה, דקה ושקופה כמעט, מתנפחת במאמץ מיוסר להמשיך לנשום. רון אסף אותו ללא התנגדות, הגוזל היה במצב של הלם מוחלט.

     

    כשיצאנו ממטע הפקאנים להקת העורבים הנרגשת עוד חגה מעלינו, חלקם ליוו את צעדנו הראשונים על השביל הבוצי, אבל במהרה הם סבו לאחור וחברו ללהקתם.

    "איפה נגדל אותו?" שאלתי את רון.

    "לא יודע."

    "ההורים שלי בחיים לא יסכימו להכניס אותו הביתה."

    "גם סבתא שלי לא. אין סיכוי."

    "אז מה נעשה? איפה נגדל אותו?" התעקשתי.

    "ניקח אותו לבית הילדים, שם כבר נמצא מחבוא. זה עדיף. ככה נוכל לדאוג לו. אם הוא היה בבית שלי או בבית שלך, לא היינו רואים אותו בכלל, ולא היינו יכולים לטפל בו."

     

    בדרך לבית הילדים לקחנו קופסת קרטון קטנה ממיכל האיסוף שליד המרכולית, ובבית הילדים ריפדנו אותה בכל מיני קרעי בדים שמצאנו בארון המטפלות. רון ואני חלקנו באת אותו החדר בבית הילדים יחד עם ילד נוסף, גיא. שתי המיטות שלנו עמדו משני צדי החלון, וסידרנו את הארוניות שלנו מלפני הרדיאטור, שמתחת לחלון, כך שנוכל להניח מאחוריהן את קופסת הקרטון מבלי שאיש יבחין בה. "ככה יהיה לו חם." רון הסביר את רעיונו.

    "אבל נצטרך לשתף את גיא בסוד שלנו. אם הוא יגלה את זה במקרה, אנחנו נסתבך בצרות."

     

    מיהרנו אל חדר האוכל הקטן שבקצה מסדרון חדרי השינה, לקחנו פרוסת לחם, והאכלנו את הגוזל הצורח בכדורי לחם קטנטנים. מעט לאחר שהוא שקט החל זרם הילדים החוזרים מבתי ההורים לטפטף אל בית הילדים. אימא הגיעה יחד עם ראשוני הילדים.

    "איפה היית? דאגנו לך נורא?" היא שאלה בפנים נוקשות.

    "הייתי עם רון."

    "יש לך מושג כמה פעמים סבתא שלו התקשרה לחפש אחריו? היא מאוד דואגת לו." ואז היא פנתה אל רון שהופיע במסדרון, "רון, תתקשר לסבתא שלך, היא דואגת לך נורא, היא חיפשה אותך כל אחה"צ." ואחרי שרון הנהן ניגש אל חדר האוכל, שם עמד הטלפון של בית הילדים, החזירה את תשומת לבה אליי, "אתה לא יכול להיעלם ככה! אתה חייב להיות אחראי יותר..." היא המשיכה להטיף לי, אבל במקום להקשיב לה הצצתי מעבר גבה, לעבר דלת בית הילדים, לראות אם גיא מגיע. למזלי, אימא הסתלקה כמה רגעים לפני שגיא הופיע בדלת מלווה באביו. מבלי להתמהמה ניגשתי אליו.

    "גיא, אנחנו יכולים לדבר איתך לשנייה?" רון כבר עמד לצדי, ודחק בגיא להאיץ ולהתלוות אלינו לחדרנו.

    "גיא, מצאנו גוזל של עורב שנפל מהקן. לקחנו אותו כדי לטפל בו עד שיבריא, והחבאנו אותו מאחורי הארוניות שלנו." רון דיבר בלחישה איתנה. הוא התקרב אל גיא, רון היה גדול משנינו והוא הביט אל גיא מלמעלה. הוא הצמיד את אצבע ימינו הזקורה אל חזהו של גיא וקירב את פניו אל פני גיא, "אל תספר על זה לאף אחד, ואל תגע בגוזל, הבנת?"

    גיא הנהן בראשו להסכמה, ופחד ניבט מבעד עיניו. מיד כשרון הרחיק את האצבע שלו מחזהו של גיא, גיא הסתובב על עקביו ונעלם במעבה המסדרון.

    "הוא לא יגיד לאף אחד." רון אמר והתיישב על מיטתו.

     

    "בוא נלך להתכונן לארוחת הערב." אמרתי לרון, ושנינו ניגשנו לחדר המקלחת של הבנים. שלושה דושים עמדו במרחק שווה זה מזה לאורך חדר רחצה מאורך, רון התקלח בדוש הרחוק מהכניסה ואני התקלחתי בדוש האמצעי. מבעד שאון המקלחות שמענו את המטפלת קוראת להגיע לארוחה. התנגבנו, התלבשנו וניגשנו אל חדר האוכל, כשכל הילדים כבר היו ישובים במקומם. המטפלת גערה בנו על האיחור, ומיד התיישבנו במקומנו הקבוע והצטרפנו לארוחת הערב.

     

    אחרי שההורים שהגיעו לפני כיבוי האורות הסתלקו, וכולם סיימו את ההכנות לשינה, מיהרנו להגיע לחדר לפני שהמטפלות יחלו בסיבוב כיבוי האורות, כדי להאכיל את הגוזל עד שישתוק ולא יחשוף את קיומו. צווחותיו נשמעו עמומות מאחורי קיר הארוניות. רון הוציא את שארית פרוסת הלחם ממגירת הארונית שלו, והאכיל את הגוזל בעת ששמרתי על הדלת. היה לנו עוד זמן, המטפלות נמצאו בחדרי המקלחות, שם האיצו בילדים שעוד לא סיימו לצחצח שיניים ולהסתדר לשינה. גיא החל להתקדם במסדרון, וכשהגיע לפתח הדלת עצרתי אותו מלהיכנס, "עוד רגע." אמרתי לו.

    "וזהו, סיימתי." רון הכריז, "אתה יכול לתת לו להיכנס."

    גיא לא התלונן ולא אמר דבר. הוא נכנס למיטתו והמתין לכיבוי האורות. וכך עשינו גם אנחנו. המטפלת לא איחרה להגיע. היא בירכה אותנו בברכת "לילה טוב" חטופה וכיבתה את מתג האורות שבכניסה אל החדר.

     

    הגוזל לא הוציא הגה במשך כל הלילה. מרוב התרגשות לא הצלחתי להירדם עד השעות הקטנות של הבוקר, מרכין אוזן למען אשמע כל ציוץ שעלול לבקוע מאחורי מחסום הארוניות. וכל כך הייתי גאה בו על שלא צפצף, והתנהג בבגרות מפתיעה. בבוקר, רגע אחרי שהמטפלת עברה בחדרנו והדליקה את האור יחד עם ברכת "בוקר טוב" צוננת, רון ואני מיהרנו לבדוק מה שלום הגוזל שלנו. שום קול לא נשמע, ורון הזיז את הארונית ומשך מאחוריה את קופסת הקרטון. הבטנו פנימה ונדהמו לגלות את הגוזל שרוע על גבו, מקורו פעור, גופו רפוס לגמרי, מרוקן מכל תנועה. רון ניער מעט הקופסה והגוזל נרעד לפי הניעורים. ידענו שהוא מת. רון הסתכל עליי בעיניים נפוחות משינה, ועוד לפני שפתח את פיו צעקת המטפלת הקפיצה את שנינו.

    "מה יש לכם שם?!" היא חטפה את הקופסה מידו של רון והציצה פנימה, "השתגעתם לגמרי?!" שאגה. הפרצופים הסקרנים כבר הספיקו להאסף ולהציץ מבעד פתח הדלת. "עכשיו באמת עברתם כל גבול!" היא צעקה. "רון, מהיום אתה עובר לישון בחדר אחר, ולשניכם אסור יותר לדבר אחד עם השני! כשאתם ביחד אתם פשוט צמד פושעים. פשוט עברתם כל גבול. תחכו לי בכיתה, אני הולכת לקרוא להורים שלכם..."

    היא לא הספיקה לסיים את המשפט ורון פרץ בריצה, עיניו אדומות ופניו שטופי דמעות, ונעלם מאחורי דלת בית הילדים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/3/12 09:40:
      אוהבת את כתיבתך. אתה מוכשר.
        1/3/12 13:40:
      סיפור מיוחד. החיים לא פשוטים!
        24/2/12 18:47:
      מה שמרגש בך, זו היכולת לברוא דמויות כל כך, כל כך מתוקות. אתה מייד מתאהב בהן. בכולן. מקנאה בך על כך.
        24/2/12 16:15:
      סיפור מקסים אתה כותב יפה...
        24/2/12 09:55:

      רגישות וחמלה-סיפור עצוב ומקסים כאחד.

      פרופיל

      erangissis
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין