עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';
    0

    שק צרות ואלף תהיות

    5 תגובות   יום ראשון, 29/1/12, 22:09

    לפני שש שנים, במועדון אפוף עשן בלילינבלום (טרם ימי ה"נו-סמוקינג אין דיז רום פליז") קפצתי להופעה חינמית של יוני בלוך. אז כהיום, הייתי דלפונית תל אביבית שצמאה לתרבות קלילה שתפיג מטרדות היום ושלא תכאב בכיס. יוני, אשר סיפק את העבודה, אירח לשני שירים זמרת לא מוכרת, ששבתה את לבי. אחד מהשירים שעשע אותי ועסק בעובדה שהיא בת עשירים מה שמקשה עליה לממש את תדמית האמן המתוסכל ולא עושה לה טוב למוזה. בעיקר הוקסמתי מקולה הרך והעדין והנגינה המדויקת על הפסנתר והחלטתי בין בירה אחת להתלבטות אם להזמין עוד אחת, לקפוץ לאיזו הופעה שלה, לכשתהיה, גם אם תעלה כסף. את השם, אביגיל רוז, שיננתי בראש על מנת שלא לשכוח.

    ובאמת, מספר חודשים לאחר מכן, מצאתי את עצמי בתיאטרון "תמונע" בהופעת השקה לאלבומה הראשון "מלחמה יומיומית", נהנית מכל רגע ולוקחת את שתינו מאוד ברצינות. מלודיות רכות וטקסטים פשוטים שעוסקים בעיקר באהבה נכזבת וחוסר ביטחון עצמי, התאימו לי בזמנו בול. מיד לאחר ההופעה, רכשתי את הדיסק ומשך ימים רבים לא הפסקתי לצעוק יחד אתה בחדר השינקינאי ששימש לי כבונקר מתל אביב המאיימת: "זו מלחמה יומיומית" "ואולי אני חולמת בהקיץ", עד שהשותפה שלי דאז החלה להסתובב ברחבי הדירה עם אטמי אוזניים בהפגנתיות.  

    הזמנים עברו, החיים תפסו מסלול חיובי יחסי. התברגנתי, מצאתי משרה מרתקת עם הכנסה מכובדת, מצאתי בחור שאוהב אותי, עברתי לגור אתו, נהייתי בטטת כורסא מפוטמת שמתלוננת ששגרה זה רע ובעצם, מתענגת על כל רגע. דואט דואב שנטחן עד דק בתחנה הצה"לית הקבועה ובו קולות זועקים "איך אין לי אותך" נשמע לי בעיקר משעשע. אביגיל הפכה לזמרת שנעים לי לשמוע גם ואולי בגלל שכלל וכלל לא התחברתי יותר לטקסטים. הוספתי אותה כחברה מן המניין בפייסבוק, יחד עם כל שאר האנשים שנמצאים לי ברשימה ורובם לא יידעו לזהות אותי ברחוב. לזכותה ייאמר שהיא מתחזקת עמוד פייסבוק אנושי למדי, ובו גם כל הפחדים, ההיסוסים, רסיסי התקווה והשבר ופחות מריחה מיחסי ציבור דורסניים.  

    כך יצא שלפני פחות משנה הלכתי שוב להופעה שלה, הפעם השקה לאלבומה השני: "חצי נחמה". אולי היה זה יין הנתזים שחולק במרתף הצוותאי, אולי האאוטפיט של הזמרת הצעירה שזעזע לי את הראייה (אני זוכרת שהיא הודתה אז לדורין אטיאס על הסטיילינג ואני וחברתי פתחנו עיניים תמהות), לא משנה מה, ההתייחסות שלי לכל ההופעה הייתה צינית להחריד. השירים שלה עייפו אותי, היבבנות המסכנה כבר לא הדהדה לי את נימי הנפש. מהמקום הוורדרד, הדשן והנוח להגעיל שלי, הכל נשמע לי כמו: "אוי, אוי, אוי" והגישה המשועשעת שלי פינתה מקומה לזעם כבוש. בעצמי לא ברור היה לי הסיפור. יכולתי לתרץ שזה בגלל שהיא נוקטת באותו קו בכייני, לא מחדשת ולא מתפתחת. אבל זה לא היה זה. גם כששרה את השירים מהאלבום הראשון, אלבום שהיה לי לרע וכתף בשעות בדידות וקושי, מצאתי את עצמי זעה בכיסא בחוסר סבלנות. לימים, אי שם בטיול שלקחתי לעצמי כהפסקה מהחיים, התחוור לי בין השאר מדוע אותו ערב היה אחד הבלתי נסבלים בחיי. הוא היה כזה, כי לא הרגשתי שונה ממנה. חוסר הוודאות, חוסר ההשלמה, הרצון למשהו אחר והאומץ לשיר בפנים של כולם: "לא טוב לי, רבאק!", גרמו לי להתבאס על עצמי ועל האדם שהפכתי. בהשתבללותי היזומה משך שלוש שנים בחלום הנשי הישראלי האידיאלי, התעקשתי נמרצות שהצלחתי למחוק כל זכר לאותה ילדה אבודה ששואלת שאלות וחולמת חלומות ומאמינה שהיא יכולה יותר ממה שיש. הדמות החדשה שיצרתי, זו הזוגית שמוטרדת מקניות בסופר, מלחץ בעבודה ומעוד ארוחה משפחתית מעיקה, נועדה למחוק כל זכר משאריות הבחורה חסרת הביטחון ההיא שמבקשת שיאהבו אותה, זו שהזדהתה עם תחינותיה של אביגיל רוז. שאלות של "האם באמת טוב לי?" לא היו רלוונטיות, כי קבעתי עובדה שבסטטוס החדש שלי, חובה שיהיה טוב. כלומר, מותר לקטר, אבל לא להגזים. העובדה שאביגיל לא יצאה מהמוד ההוא הרתיעה אותי שמא אם אחבב את המוסיקה החדשה שלה, אולי אחזור מבלי משים למצב ההוא. ואז, אוי, אוי, אוי.

    אבל, ובלי קשר אליה או לכל אחד אחר זולת עצמי, חזרתי, כמה חודשים לאחר מכן, למצב ההוא בדיוק. וכך, אתמול, מצאתי את עצמי  בתיאטרון "תמונע", דלפונית תל אביבית, שצמאה לתרבות קלילה שתפיג מטרדות היום ושלא תכאב בכיס (וכאן המקום להודות לעכבר על הכרטיסים שהוציאו אותי מהמיטה). הסקרנות לאופן בו תגיב הדמות החדשה-ישנה שלי, זו שאני לה והיא לי כנעלי בית מרופטות, לטקסטים שאני כבר מכירה, ריתקה והלחיצה אותי במקביל.

    ופה, הפתעה. לא קרה לי כלום. ההזדהות המוחלטת בה קיבלתי את השירים בפעם הראשונה והרתיעה והסלידה בהן דחיתי את השירים בפעם השנייה, התחלפו לאדישות והנאה מרוחקת. לא כי הפכתי לאדם אדיש (הלוואי וזה היה קורה) אלא כי התבגרתי, כנראה. לא חששתי ליפול לתוך בור, שכן אני בעצמי כריתי לי אותו היטב בחודשים האחרונים ואף שיר, לא משנה כמה עצוב, יהיה זה שידחוף אותי לתוכו. אני בוחרת להסתכל עליו מרחוק בינתיים. גם לא התעורר בי דחף עז לקפוץ על המיטה עם בקבוק בושם דמוי מיקרופון ולשיר בקולי קולות לפני השינה.

    ישבתי והאזנתי. לפרקים חייכתי. מדי פעם התרשמתי מעיבוד מעניין, משירת קולות הרמונית. ברגעים מסוימים התבאסתי יחד אתה על פספוס אקורד, תו, מילה, לעתים גם בית שלם. אמנם דאגה רוז להבהיר שהיא לא מכינה שיעורי בית, שההופעה הזו היא אחרי חודש קיפאון והיא לא עשתה הרבה חזרות במהלך השבוע, עדיין, "אוי בנות" של יהונתן גפן היה מעדיף ביצוע יותר מכובד.

    שורה תחתונה לפני שמתחילה הביקורת הספציפית: הפעם, הייתי קהל אידיאלי להפליא. נטול מניירות ועומסים רגשיים, כזה שבא להקשיב, לעשות פאוזה של שעה וחצי מחייו שלו ופשוט ליהנות, גם אם מראש ברור שהשירים מלנכוליים בהגדרה.

    אז מה היה?

    ראשית, אביגיל רוז בשמלת וינטז' מעניינת ופרח צהוב ענק לראשה, נראתה טוב. יחד אתה, על הקלידים, עלם חמודות בשם שי רוט שגם נראה טוב (ואפילו מאוד) וגם לבש חולצה אדומה עם דיוקן שממקום מושבי נראה של דני סנדרסון ואם צדקתי, אז בכלל שאפו לו גדול. בעמדת התופים ושאר כלי ההקשה ישבה לה בחורה נאה ומעניינת בשם נועה וקס, שתרמה רבות לעניין ולהנאה שלי בהופעה. ראשית, כלי הקשה דומיננטיים אינם זכורים לי בהופעות קודמות של רוז, שמתבססות בעיקרן על טהרת הפסנתר. אותם כלי ההקשה, כולל 'עודו', כד חרס שנועה הסבירה שמקורו באפריקה ולא בהודו (או אולי הפוך?) היוו גורם משלים קריטי להצלחת העיבודים המעניינים שבחרה רוז לשיריה המוכרים. או כמו שהיא עצמה אמרה לאחר ששרה אחד מהשירים, כי נכתב לפני שש שנים והיא הייתה חייבת לשנותו על מנת להתחבר אליו מחדש.

    אביגיל משעשעת ומקסימה. בהפוגות בין השירים, היא מספרת בבלבול מהול בהתרגשות מהול בוודקה על נזיר בודהיסטי ושק צרות שלא היה מחליף עם אף אחד מהשקים שלנו. ממליצה לנו להאמין שאנחנו לא חייבים לעסוק במקצוע אחד כל חיינו (אך מודה שכנראה זה מה שיקרה) ותוהה עם הקהל האם יש לו מישהו להכיר לה. באותה נשימה, ממליצה להורים שלא לתת לילדיהם להפוך למוסיקאים, אלא אם הם כמובן מוכשרים כמוה ומתוודה, בעודה גומעת מן המשקה החריף, כי אין זה קל לעמוד על הבמה. גם לא לה. האנושיות הזו לטעמי, גורמת להתאהב בה אף יותר.

    כאמור, היו אי דיוקים באי אלו שירים, אבל דווקא בגלל שהעזה לחשוף חרדות גם בטקסטים וגם בין לבין, הקהל מקבל את זה בהבנה ומוחא כפיים, מסייע לה להתגבר ולנסות לנתר הפעם גבוה יותר מעל המשוכה המטרידה. קל מאוד לשבת בכיסא הנוח מעמדת הצופה ולבקר ולקטר ולהיאנח בקול רם על בכיינות יתר, על אי דיוקים, על טעויות פה ושם. זה מאוד פשוט להגיד שהיא ממחזרת, לרחם עליה שבחרה עיסוק כל כך אכזרי ולהתכחש לכך שרובנו בעצם מדשדשים בביצה  הטובענית של החיים. זה קל, הלכתי למקום האפל ההוא בעודי מסיימת בהצטיינות יתירה לימודים מתקדמים בעצימת עיניים ואטימת אוזניים, אי אז בהופעה הקודמת שלה. אבל אתמול, לא עשיתי זאת, שכן, מי אני בכלל להעז לשפוט אחרים כשבחצר שלי עשבי פרא. וגם, עם יד על הלב- באמת שכל הכבוד לה, לאביגיל, לבחור בכל שנה באופן מודע ובאומץ מוחלט להמשיך לעסוק במקצוע שלה. מתוך בחירה, להמשיך להתעסק עם הנושאים הללו שנוברים בנפש ולרוב לא מוציאים משם תובנות חיוביות. ואם זה לא מספיק, להביא לבמה את שק הצרות הללו בתאורה מסנוורת ובפני זרים, ובמודעות מוחלטת ומלאה לקחת את השק הזה חזרה הביתה, כשהאורות כבים והמוסיקה נגמרת.

    (מתוך קושי לדרג הפעם, בחרתי באופציה של פוסט).

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      לעיתים קשה להשתמש בשיטות דירוג, עדיף לקרוא ולהבין את הרקע.
        31/1/12 00:30:
      :)
        30/1/12 20:47:
      מצויינת הבחורה הזאת.. וגם אביגיל!
        30/1/12 20:41:
      אכן, המופע הנוכחי השתדרג במקצת לעומת המופע ההוא. ואני מסכימה אתך, נצטרך לעשות משהו בעניין להבא, חבל להתפספס.
        30/1/12 19:04:
      אני זוכר את האאוטפיט המזעזע מהמופע בצוותא. שוב מסתבר שנכחנו באותו מופע ולא נפגשנו. נצטרך לעשות משהו בעניין הזה פעם. גם אז יצאתי די אדיש, למרות שהמופע היה לא רע בסה"כ. מהפוסט נשמע שהיא אף שיפרה אותו קצת.

      ארכיון

      פרופיל

      pro 1984
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין