עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    להישיר מבט אל המוות

    38 תגובות   יום ראשון, 29/1/12, 10:46

    להישיר מבט אל המוות

     

    מוקדש כמחווה של כבוד לפרופ' אילן גור זאב ז"ל, שהלך לעולמו בטרם עת.

     

    "היי, גידי", הרימה טלי את ראשה עטור התלתלים אל רום קומתו, "מה שלומך?"

    "בסדר, טלי, ואת?" התכופף אליה, בחיוך שאינו חושף את מה שמתחולל בתוכו.

    הם עמדו לפני כרם הזיתים של מחמוד אל-עלמי, באדמות לבן א(ל)-שרקייה, ממתינים לתחילת המסיק, כחלק מהמאבק של ארגון "תעאיוש" להגנה על זכויות הפלסטינים. פרופ' גידי לבלזון הקפיד להשתתף בפעילויות הארגון ולהביע בכך את עמדותיו ההומניסטיות, ואת אמונתו בערכי החרות, השוויון והאחווה. הוא החליט להגיע גם בשבת הזאת, למרות....

     

    מאז ומתמיד התחבב הפרופסור על כל הסובבים אותו, בפתיחותו, בחביבותו, ובחיוך שהאיר את פניו. בגיל חמישים וחמש, הוא הילך קסם על מבוגרים וגם על צעירים ממנו בהרבה – על חברי סגל, על עמיתיו ב"תעאיוש", על סטודנטים, ועל הרבה סטודנטיות במחלקה לביו-כימיה, כמו גם על חבריו האישיים. ראשו החל להקריח עוד בצעירותו, ועתה היה מסופר קצר, בחלקי הראש שהקרחת עוד לא הספיקה לכבוש. לעיניו הרכיב משקפיים במסגרת זהב דקה, ותמיד הקפיד על גילוח למשעי. הוא היה גבוה מאד, תמיר, רזה, שרירי וגמיש. בצעירותו השתתף מטעם קיבוצו בנבחרת הכדורעף של מטה אשר, וגם אחר כך הקפיד לשמור על כושרו הגופני והתמיד לשחק סקווש באולם של מרכז קוסל, באוניברסיטה העברית בגבעת רם.

     

    באותו בקר, הוא לא מצא לנכון לשתף את טלי במה שעובר עליו לאחרונה. רופא המשפחה, בעקבות בדיקות שגרתיות, החליט לשלוח אותו לבדיקות מקיפות יותר, בבית החולים שערי צדק. תסריטים רבים עברו בראשו, אך באופטימיות האופיינית לו, החליט להמשיך בשגרת חייו עד שיגיעו התוצאות.

     

    "אנא היכנסו", יצא אליו הרופא בסבר פנים חמור, כשישב עם רעייתו נעמה בחדר ההמתנה בבית החולים. בלב כבד ומנבא רעות, נכנסו לחדר.

    "יש לי בשורות לא טובות".

    גידי ונעמה נשאו אליו את עיניהם בציפייה, מבלי להשמיע הגה.

    "התגלה אצלך סרטן אלים, פרופ' לבלזון, שכבר שלח גרורותיו לכל הגוף. להערכתי המצב חסר מרפא ואין כבר מה לעשות".

    "באמת?"

    "אתה לא תסבול הרבה", הוסיף. "צר לי לומר לך, אך להערכתנו נותרו לך רק כשבועיים ימים לחיות. היום אתה הולך הביתה, ואנחנו מכינים לך מקום אשפוז לשבוע הבא".

    גידי ונעמה היו המומים, אך גידי התעשת במהרה.

    "תודה, דוקטור", אמר, ושניהם לחצו את ידו של הרופא, ויצאו.

    בדרך לביתם בצור הדסה נהגה נעמה, והם כמעט לא החליפו ביניהם מילה.

    בבית פרצה נעמה בבכי תמרורים, וגידי הוא זה שניסה לנחם אותה. הם כינסו מייד את ילדיהם – את בתם הנשואה מירושלים עם שני בניה והתינוקת, ואת בנם הצעיר שלמד בטכניון בחיפה. בהתכנסות המשפחתית היו הרבה פרצי רגשות, אך הם הצליחו להחליט בהיגיון על דרך פעולה.

    פרופ' גידי לבלזון הודיע למזכירות המחלקה ולמזכירות הפקולטה, שיש להעביר את המסטרנטים ואת הדוקטורנטים שלו, להנחיה של עמיתיו. כמו כן, ביקש מן המזכירות לכנס בתוך שבוע, את תלמידיו ואת סגל המחלקה, למפגש פרידה. בשיטתיות רבה עבר על כל הניירות שהמתינו לטיפולו - מאז שעבר מן הקיבוץ לאקדמיה, הקפיד להשאיר תמיד "שולחן נקי".

    נעמה והילדים הזמינו בטלפון את הקרובים והחברים להשתתף במפגש הפרידה, ומזכירות המחלקה העמידה לרשותם את האולם של הסמינר המחלקתי.

    ביום הפרידה המיועד היה האולם מלא עד אפס מקום. גידי הגיע מבית החולים, בכסא גלגלים, אך מגולח כתמיד, בחולצה לבנה מגוהצת ובוהקת, ובמכנסיים ארוכים חומים, ולא בבגד בית החולים. אתו הגיעו העובד הפיליפיני, ובני משפחתו. בפניו לא ניכרו סימני המחלה, אך הוא היה מחובר לאינפוזיה.

    "תודה לכם שבאתם. אני הולך, ורציתי להיפרד", אמר בקול רפה.

    ראש המחלקה, עמיתו הוותיק, היה ראשון הנפרדים. במילים נרגשות הביע הערכה לתרומתו של פרופ' לבלזון למדע, וכן לאישיותו ולאומץ הלב שהוא מגלה בהסתכלות נכוחה אל פני המוות.

    כל הנאספים ניגשו אליו אחד, אחד, בתחושה כבדה. הם חיבקו אותו, הביעו במילים את הערכתם ואת אהבתם, ורבים גם בכו בדמעות על כתפו. פרופ' גבע, תלמידו ושותפו לפרסום מאמרים מחקריים לא מעטים, לא ידע נפשו מרוב צער. בגרון חנוק חיבק אותו, וכל שיכול לומר היה "גידי, אני לא יודע מה להגיד, אין לי מילים, אין לי מילים".

    למחרת בבקר נפטר גידי בבית החולים, מוקף בבני משפחתו האוהבים.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (38)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/2/12 15:52:

      צטט: בניp 2012-02-16 09:04:30

      אכן אישיות ראויה להערכה בכל המובנים!

      אכן, בני.

        16/2/12 09:04:
      אכן אישיות ראויה להערכה בכל המובנים!
        8/2/12 23:17:

      צטט: sherry refael 2012-02-08 20:46:27

      מרגש מאד. ראיתי את הסרטון

      תודה רבה, שרי.

        8/2/12 20:46:
      מרגש מאד. ראיתי את הסרטון
        3/2/12 00:39:

      צטט: רומפיפיה 2012-02-02 19:15:28

      אצילות נפש היתה בו באיש הזה..

      כאשר ראיתי את "מסיבת הפרידה"

      אף אני הזלתי דמעה....

      תודה רבה, ציפי.

      נראה לי שאף אחד לא יכול להישאר אדיש.

      שבת שלום, עמוס.

        2/2/12 19:15:

      אצילות נפש היתה בו באיש הזה..

      כאשר ראיתי את "מסיבת הפרידה"

      אף אני הזלתי דמעה....

        2/2/12 13:12:

      צטט: שיווה 2012-02-02 13:00:51

      יש כאלה שיודעים לחיות ויש כאלה שיודעים למות...

      (לשני המינים או יותר...:))

      מסתמן שלפרופ' אילן גור ז"ל

      היה משניהם....

      הלוואי עלי....:))

      כתוב טוב

      תודה רבה, ריקי.

      בין ההודים ניתן למצוא רבים שיודעים לחיות ויודעים למות. גם אם חייהם לעתים נראים למערבי המסתכל מן הצד כחיים עלובים, בהשלמה האופיינית להם, הם ממצים אותם עד תום, עד הסוף.

      כל טוב, עמוס.

        2/2/12 13:08:

      צטט: ההלך 2012-02-02 11:39:03

      קראתי בהתרגשות רבה. אף אחד לא יודע כיצד יגיב כשתגיע בשורת איוב מהסוג הזה. יש משהו מעורר כבוד והערכה מהסוג העמוק ביותר באדם הנפרד מחייו ועולמו בשלמות כזו.

      תודה רבה, מיכלי.

      גם אני התמלאתי יראת כבוד אל מול התנהגותו של פרופ' גור זאב, שהיה השראה לסיפור שלי.

      כל טוב, עמוס.

        2/2/12 13:00:

      יש כאלה שיודעים לחיות ויש כאלה שיודעים למות...

      (לשני המינים או יותר...:))

      מסתמן שלפרופ' אילן גור ז"ל

      היה משניהם....

      הלוואי עלי....:))

      כתוב טוב

        2/2/12 11:39:
      קראתי בהתרגשות רבה. אף אחד לא יודע כיצד יגיב כשתגיע בשורת איוב מהסוג הזה. יש משהו מעורר כבוד והערכה מהסוג העמוק ביותר באדם הנפרד מחייו ועולמו בשלמות כזו.
        2/2/12 07:58:

      צטט: דיוטימה 2012-02-01 22:15:30

      אֶה, לאן נעלמה תגובתי??? נו מילא... כתבתי משהו על החסד והכבוד שיש בידיעה מראש, לאפשר לאדם להשלים את ענייניו לפי רוחו, כשם שניהל את כל חייו, עד פקוד אותו מחלה סופנית. כשלעצמי, הייתי מבקשת לדעת ♣

      אסתר, לא כל אחד היה רוצה לדעת מראש את מועד מותו. רק האמיצים מסוגלים לנצל את הידיעה מראש לכיוון חיובי. לדעתי רבים מאד היו נעשים יותר מדוכאים מכך.סופ"ש נעים, עמוס.

        1/2/12 22:15:
      אֶה, לאן נעלמה תגובתי??? נו מילא... כתבתי משהו על החסד והכבוד שיש בידיעה מראש, לאפשר לאדם להשלים את ענייניו לפי רוחו, כשם שניהל את כל חייו, עד פקוד אותו מחלה סופנית. כשלעצמי, הייתי מבקשת לדעת ♣
        1/2/12 21:59:

      צטט: פרמינה 2012-02-01 20:01:45

      עצוב.

      כמה חיינו הארציים קצרים לפעמים והפרידה פתאומית וכואבת.

      תודה רבה, טלי.

      יש בך המון אמפתיה!

      כל טוב, עמוס.

        1/2/12 20:01:

      עצוב.

      כמה חיינו הארציים קצרים לפעמים והפרידה פתאומית וכואבת.

        31/1/12 23:22:

      צטט: דיוטימה 2012-01-31 21:02:55

      מרגישים את הכבוד וההערכה שלך לאישיותו של הפרופסור, על גישתו ההומנית בימים כתיקונם ועל עמידתו נוכח הקץ הבלתי נמנע. אישיות למופת, רבת השראה ♣

      תודה רבה, אסתר.

      אני שמח שהסיפור מצליח להעביר את מה שהרגשתי נוכח המקרה הטרגי.

      כל טוב, עמוס.

        31/1/12 21:02:
      מרגישים את הכבוד וההערכה שלך לאישיותו של הפרופסור, על גישתו ההומנית בימים כתיקונם ועל עמידתו נוכח הקץ הבלתי נמנע. אישיות למופת, רבת השראה ♣
        31/1/12 11:14:

      צטט: יעל מ 2012-01-31 10:55:15

      נוגע ללב! וכ"כ עצוב!! בסופו של דבר, כולנו בני תמותה אבל יש מתים בשיבה טובה, יש מתים בטרם עת...

      אכן אין מנוס מן המוות, ומצער שיש כאלה ההולכים מוקדם מדי. השאלה היא איך מקבלים את המוות, בכל גיל, הן ההולכים והן הנותרים מאחור. נראה לי שבעלי אמונה מקבלים אחרת את המוות, כמאמר איוב: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". 

      כל טוב, עמוס.

        31/1/12 10:55:
      נוגע ללב! וכ"כ עצוב!! בסופו של דבר, כולנו בני תמותה אבל יש מתים בשיבה טובה, יש מתים בטרם עת...
        30/1/12 18:48:

      צטט: מאדאם 2012-01-30 17:22:56

      אצילות נפש בכל מובן המילה עצוב , עצוב עצוב .........................

      תודה רבה, דינה.

      זה אולי פרדוקסאלי, אך משמח אותי שהסיפור שכתבתי, בעקבות המקרה  האמיתי, מצליח להעביר את העצב.

      כל טוב, עמוס.

        30/1/12 17:22:
      אצילות נפש בכל מובן המילה עצוב , עצוב עצוב .........................
        30/1/12 17:21:

      צטט: דנה.גל 2012-01-30 16:54:41

      נוגע בלב.

      תודה רבה, דנה.

      בי התיעוד בתקשורת נגע.

      כל טוב, עמוס.

        30/1/12 16:54:
      נוגע בלב.
        30/1/12 09:31:

      צטט: טלוני 2012-01-30 00:25:57

      עמוס,סיפורך מעציב.

      אולם  אם אתייחס לטקס הפרידה, הרי שלדעתי זה הצעד הכי נכון לעשות לאדם שנגזר גורלו.
      הפרידה נכונה מאוד גם לאדם החולה וגם לבני משפחתו ומקורביו.
      לאנשים יש הזדמנות לומר את דבריהם, להביע את הערכתם ואת אהבתם, והאדם החולה זוכה לשמוע את שבחו בפניו, ולא רק בדברי ההספד.
      כל הטקס בהחלט משחרר את נשמתו, ומקל על המקורבים להשלים עם לכתו.
      פוסט חשוב!

      תודה רבה, רוני.

      אמנם טקס הפרידה חשוב, אך צריך תעצומות נפש כדי לקיימו, כאשר המוות נושף בעורף. על כן כתבתי את הסיפור בעקבות המקרה האמיתי, שבו גילה הפרופסור אומץ בלתי רגיל והישיר מבטו אל המוות.

      כל טוב, עמוס.

        30/1/12 00:25:

      עמוס,סיפורך מעציב.

      אולם  אם אתייחס לטקס הפרידה, הרי שלדעתי זה הצעד הכי נכון לעשות לאדם שנגזר גורלו.
      הפרידה נכונה מאוד גם לאדם החולה וגם לבני משפחתו ומקורביו.
      לאנשים יש הזדמנות לומר את דבריהם, להביע את הערכתם ואת אהבתם, והאדם החולה זוכה לשמוע את שבחו בפניו, ולא רק בדברי ההספד.
      כל הטקס בהחלט משחרר את נשמתו, ומקל על המקורבים להשלים עם לכתו.
      פוסט חשוב!

        29/1/12 15:28:

      צטט: Shilgiya 2012-01-29 15:17:49

      תודה על השיתוף, סיפור עצוב.

      תודה רבה, רונית.

      לשם כך נוצר "הקפה", לשיתוף!

      כל טוב, עמוס.

        29/1/12 15:26:

      צטט: נעמה ארז 2012-01-29 15:19:27

      הקלטת של הפרידה עברה ממייל למייל ומקיר לקיר בפייסבוק. קלטת מרגשת מאד. אבל לא הבנתי את הקשר של פרופ' גור זאב לסיפור הזה.

      תודה רבה, נעמה.

      הקלטת שימשה השראה לסיפור.

      כל טוב, עמוס.

        29/1/12 15:19:
      הקלטת של הפרידה עברה ממייל למייל ומקיר לקיר בפייסבוק. קלטת מרגשת מאד. אבל לא הבנתי את הקשר של פרופ' גור זאב לסיפור הזה.
        29/1/12 15:17:
      תודה על השיתוף, סיפור עצוב.
        29/1/12 15:09:

      צטט: הלנה היפה 2012-01-29 14:56:43

      עמוס, זה אכן סיפור כאוב מצד אחד אבל אמיץ מאוד מאידך. כמה מאתנו היינו נוהגים בשקט הזה, כמוהו? מעטים מאוד. תודה לך עמוס על הדרך היפה שהעברת לנו את הסיפור הזה.

      תודה רבה לך, לאה.

      סיפורו נגע ללבי והחלטתי זו תהיה הדרך שלי להביע את הרגשתי.

      כל טוב, עמוס.

        29/1/12 14:56:
      עמוס, זה אכן סיפור כאוב מצד אחד אבל אמיץ מאוד מאידך. כמה מאתנו היינו נוהגים בשקט הזה, כמוהו? מעטים מאוד. תודה לך עמוס על הדרך היפה שהעברת לנו את הסיפור הזה.
        29/1/12 13:30:

      צטט: מר גניתרוזנבלום 2012-01-29 12:40:10

      אין מילים............................

      תודה, מרגנית, על הביקור, על הכוכב ועל התגובה חסרת המילים.

      הסיפור, גם במציאות, גרם לכך שהמילים נעתקו מפיות האוהבים את הפרופסור. השתמשתי בהתבטאותו של אחד מהם על חוסר המילים, ואני שמח שכך עשית גם את.

      כל טוב, עמוס.

        29/1/12 13:23:

      צטט: OCN 2012-01-29 11:57:47

      מאד עצוב לשמוע על מותו בטרם עת ועל שנשארו ילדים קטנים ואלמנה לבד

      תודה רבה, אוסי.

      אצלי זהו סיפור. אם הפרופסור במציאות מעניין אותך, ניתן למצוא אותו בגוגל.

      כל טוב, עמוס.

        29/1/12 13:21:

      צטט: זיוית קרגמן 2012-01-29 11:49:13

      מעגל שנסגר יפה. כל מה שהוא הנחיל למשפחתו ותלמידיו נשאר לכל החיים לפתוח ולסגור איתו מעגלים.

      ברוכה הבאה לבלוג שלי, ותודה על הכוכב והתגובה.

      לא הכרתי את הפרופסור במציאות, אך התרשמתי מאד מאישיותו, כפי שהצטיירה בתקשורת.

      כל טוב, עמוס.

      אין מילים............................
        29/1/12 11:57:
      מאד עצוב לשמוע על מותו בטרם עת ועל שנשארו ילדים קטנים ואלמנה לבד
        29/1/12 11:49:
      מעגל שנסגר יפה. כל מה שהוא הנחיל למשפחתו ותלמידיו נשאר לכל החיים לפתוח ולסגור איתו מעגלים.
        29/1/12 11:36:

      צטט: דוקטורלאה 2012-01-29 11:29:43

      כל הכבוד למרצה שיכול היה לערוך טקס פרידה אנושי כל כך מתלמידיו. לבי, לבי לתלמידים שהשתתפו בטקס. לא היה אנושי יותר לקרוא על כך למחרת בעיתונות? לא כל אחד יכול להיות שותף לחוויה כל כך מזעזעת...

      לאה, תודה על הביקור ועל התגובה.

      טקס הפרידה אכן "תפס כותרות" בתקשורת וכך התוודעתי אליו. באו לטקס אותם אנשים שהרגישו קרבה אל הפרופסור ורצו להיפרד ממנו באופן אישי. הטלוויזיה הצליחה להעביר את האווירה טעונת הרגשות בטקס, ואני מקווה שגם אני הצלחתי לעשות זאת בסיפור הקצר.

      כל טוב, עמוס.

        29/1/12 11:29:
      כל הכבוד למרצה שיכול היה לערוך טקס פרידה אנושי כל כך מתלמידיו. לבי, לבי לתלמידים שהשתתפו בטקס. לא היה אנושי יותר לקרוא על כך למחרת בעיתונות? לא כל אחד יכול להיות שותף לחוויה כל כך מזעזעת...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין