עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    להסביר את האמן לעולם

    10 תגובות   יום שישי , 27/1/12, 04:47

    השבוע פורסמו המועמדויות לטקס האוסקר השנתי, ועכשיו, כאשר גם מבקרי הקולנוע בישראל יישרו קו עם כל אנשי התעשייה בעולם ואישרו כי "הארטיסט" הוא ככל הנראה הסרט הטוב ביותר לשנת 2011, כל מה שנשאר הוא לנסות ולהסביר את אמן לעולם. כי גם אם אתם אהבתם את הסרט הנהדר הזה, עדיין סרט הוא סרט, החיים קצת יותר מורכבים. האמת היא שזה לא כל כך קשה, להסביר את האמן, כי האמן הרי מתבטא. האמן, בניגוד לבנקאי או החשבונאי או הרופא, לא יכול להסתיר או להסתתר, הוא מוכרח לבטא את אומנותו, בכל דרך ובכל מצב, אל מול כל מכשול. בלי אמנותו חייו שווים למותו. חייו של האמן מלאים בתהפוכות ושינויים, האמנים הם יצירתיים והפכפכים, וגם הארון שלכם מלא בסיפורים ועדויות של כל מיני אמנים. סובלים יותר או פחות, עולים ויורדים, מתגלגלים ומבלבלים. לאן שלא תביטו, דבר אחד אי אפשר לקחת מהאמנים, הם הטיפוסים הכי צבעוניים ומסקרנים ביננו, אין אתם רגע משעמם, ואם אתם לא מאמינים לכו לראות את "האמן", זאת אומרת את "הארטיסט".  מבטיח לכם שעתיים של כיף.

    **

    הנה דוגמא טרייה. השבוע יצאה לאור ביוגרפיה חדשה על הבמאי ההוליוודי הענק ג'ון יוסטון, שביים למעלה מארבעים סרטים בין השנים 1941 – 1987, על הספר חתום הביוגרף המנוסה, ג'פרי מאיירס. השם שנבחר לספר הוא "אומץ ואמנות", ואת הביקורת המלאה עליו תוכלו לקרוא כאן באנגלית.

     http://www.straight.com/article-585691/vancouver/john-hustoncourage-and-art

    אני אתרגם רק כמה משפטים לאלה שמדלגים על הקישוריות. כנשאל יוסטון למה הוא עושה סרטים, הוא השיב "כי אני אוהב אותם או כדי לעשות כסף או שניהם ביחד".  אחר כך מסופר לנו, "יוסטון היה מהמר ורודף נשים כפייתי שהזרם הבלתי נדלה של פרויקטים שנבעו מתוכו מעולם לא הצליח לעמוד בקצב של אורח חייו הבזבזני והוא התקשה לשמור על העניין. הוא היה נשוי חמש פעמים, תוך כדי ניהול אין ספור רומנים צדדים, עם מספר בלתי נתפס של מאהבות. לרוב הוא היה מאבד עניין בפרויקט שלו בערך באמצע העבודה. ליוסטון הייתה אישיות מורכבת. הוא יכול היה להיות נאמן וחביב מאוד, הוא נשאר מסור  לחלק מאהבותיו גם אחרי שאיבד בהן עניין מבחינה רומנטית. הוא גם יכול היה להיות מרושע כלפי אנשים שנראו בעיניו כחלשים. שותפו לכתיבה, ריי בראדבורי, אדם מנומס ותרבותי בדרך כלל, הוריד לו אגרוף באף בזמן העבודה על "מובי דיק".  נו טוב, לכולנו יש גם ימים כאלו.

     

    **

     

    הזכרנו את הוליווד ואת טקס האוסקרים, השבוע ראיתי סרט מצוין שעשה צוות אמנים נהדר שלא זכה אפילו למועמדות אחת, ולמרות זאת תכניסו אותו לרשימת המומלצים שלכם, מילה שלי.  “Young adult”  נולד כשיתוף פעולה בין הבמאי היהודי – קנדי ג'ייסון רייטמן ("תלוי באוויר", "תודה שעישנתם") והתסריטאית דיאבלו קודי. הפעם האחרונה שהם עבדו ביחד הם זכו באוסקר על הסרט "ג'ונו". הפעם הם מביאים לנו את שרליז ת'רון הנפלאה בתפקיד ראשי של סופרת צללים שיכורה שחוזרת לעיירת ילדותה כדי לזכות מחדש בליבו של אהוב נעוריה. העובדה שהבחור התחתן והפך לאבא טרי לא מפריעה לה במשימתה הזדונית. שווה צפייה לא רק לכותבות של עיתוני נשים.

    ''

     

    **

    אז עכשיו תבוא איזו דודה תורנית ותגיד "נו טוב, זו הוליווד, זו אמריקה, זה רחוק, שם קורים דברים כאלה. אבל אצלנו, פה אצלנו אין כאלה דברים". אז אנחנו נשאל אותה "באמת?!!" הנה מאיר אריאל הנערץ, גדל בארץ ישראל היפה, בין הרגבים של קיבוץ משמרות, בן קבוצה של שלום חנוך. http://en.wikipedia.org/wiki/Meir_Ariel

    אריאל אמנם התפרסם בצעירותו בזכות השיר "ירושלים של ברזל" אותו כתב במהלך שירותו הצבאי, אבל את האלבום הראשון הוא הקליט רק בגיל 36, אחרי שהבשיל לגמרי בתור אמן. "שירי חג ומועד ונופל" (78') אלבום הבכורה שלו הציג לא רק שפה עברית עשירה וייחודית, אלא גם סוג חדש לגמרי של יכולת סיפורית וכנות כובשת. הנה תראו מה הוא מספר לנו בשיר הראשון באלבום, "שיר כאב" שהפך ללהיט ענק.

    שיר כאב, עובר ושב
    שיר כאב, עובר ושב
    איזה מזל אני שר עכשיו
    שיר כאב כל פעם חוזר
    אז אני שר עכשיו - אולי זה עוזר.

    תפסה לה צעיר ערבי משכיל
    דווקא אחד שהכרתי
    אפילו ראיתי איך זה מתחיל
    לילה אחד השתכרתי
    הרגשתי איך שזה זוחל לי
    מתחת לרגליים,
    ואיך שזה אוכל אותי
    עד קצות הציפורניים.

    טוב אני לא יכול להקיף אישה
    שלוש מאות שישים וחמש מעלות
    תמיד נשאר לה סדק דרכו
    היא יכולה פתאום להתגלות.
    לעובר שב בא ולוקח
    כל מה שהיא רוצה לתת
    היא רק חוטפת לעצמה
    עוד רגע אחד רוטט.

    אבל בעוד אנחנו גומרים לזמזם את שיר הכאב מתחיל מיד השיר השני והנה הפתעה, סיפור חדש, והכל מקבל תפנית חדשה בעלילה. קבלו את "תקוה". וסליחה על הקיצורים.

    לים היא נותנת לי לא
    וזה לנו קיץ שלישי כבר
    לשמש לחול רק לי לא
    והיא עוד עונה לשם תקווה
    תתארו לכם.
    הפיקניק בראש הנקרה
    בלילה מלא של ראש חודש
    לרוח היא כה התמכרה
    כאילו היה רוח קודש
    תתארו לכם.
    אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת
    עם כל הסמליות אשר בינה לבינה
    כמה זמן יכול נואף פשוט להתחזות
    אני חוזר לבלומה, לילדים, לשכנה.

    הייתי יכול להמשיך ולמלא לכם עוד כמה פוסטים רק מהציטוטים החביבים עלי משירתו של מאיר אריאל, שהלך לעולמו בגיל 57 באופן די טרגי, אחרי שנעקץ מקרציית כלב. שירתו עדיין אחוזה חזק בתרבות הישראלית  וב 2005 הוא דורג במקום ה 34 ברשימת האישיים המעצבים של ישראל.

    **

    אז עכשיו יקום נציג עדות יוצאי המזרח ויגיד לנו שהם לא מכירים דברים כאלו, אז אנחנו נגיד לו, "באמת?!!". הנה המלך, זוהר ארגוב, היחיד שבאמת פרץ את כל הגבולות בעיקר בגלל שפה עברית עשירה וייחודית שמאז נעלמה לחלוטין מהזמר המזרחי. אז אמנם את המילים ללהיטים של זוהר כתבו בין השאר עוזי חיטמן ואביהו מדינה, אבל הביצועים של זוהר עורקבי, שנולד בראשון לציון למשפחה של עולים מתימן הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית.  קבלו את השיר הזה, שנקרא בפשטות, "יום יום", שנכתב על ידי שאול בן שאול.

    יום יום אני תולש מהלוח דף
    יום ראשון עצוב
    יום שני אני שמח
    ויום שלישי הוא יום חדש

    שבו אשכב על הגב
    אתהפך על הבטן
    והמוח רץ
    או... עובד כמו חמור
    למזוזה אני עבד
    והמוח רץ

    יום יום אני הופך מחומר לאבק
    יום ראשון שחור
    יום שני אני זורח
    ויום שלישי כוכב חדש

     

    זוהר ארגוב התאבד בתליה בתא המעצר של אבו כביר בשנת 87', בן 32 במותו. ארטיסט. http://en.wikipedia.org/wiki/Zohar_Argov

    **

    אני יודע כמה שהדברים האלו נשמעים מוכרים לאלו שמנסים לעשות אמנות, ולא משנה באיזו פינה של הפלנטה הם חיים. אבל למקומות שונים יש אפיונים שונים. הנה אחת הקלאסיקות של "החמישייה הקאמרית", שכמו אמנות אמיתית נשארת רלוונטית גם אחרי שעוברות השנים, כי זו האמנות, היא נשארת לנצח. רק אנחנו מתחלפים.

    ''

    **

    יום רביעי בערב, מינוס ארבע מעלות בחוץ, אני מוותר על הכדורגל הישראלי ונוסע לספריה הציבורית. חברת התאחדות האמנים הקנדית, דב צ'ייני, נותנת הרצאה פומבית כיצד להאיר את האמן הפנימי שבתוכך. 60 איש באולם, עטופים במעילים וכובעי צמר, דב עולה אל הבמה והעיניים שלה בורקות, היא כולה אנרגיות חיוביות, מלאה בחיים ויצירה. היא מספרת לנו על החיים והאמנות, ועל החוויות האישיות שלה ועל הדברים שהיא למדה מאחרים, ועכשיו היא חולקת אתנו. על איך האמנות שומרת אותנו צעירים ורעננים ורעבים. על שלושת המעצורים הגדולים ביותר בדרכו של האמן. הפחד, הדחייה התמידית, והעומס הרעיוני. הפחד הוא כל אותם מחשבות שליליות שעוצרות אותנו ("אני לא מספיק טוב", "אחרים יותר טובים ממני", "זה צריך עוד עבודה" וכו'). הדחיה התמידית היא אחותו של הפחד. היא אומרת לנו עזוב את השטויות ולך לנוח. העומס הרעיוני הוא מה שמאיר אריאל הגדיר ב "נשל הנחש" : "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת". צריך להתחיל ולגמור פרויקט, עד הסוף, לא כמו ג'ון יוסטון. דב מזכירה לנו שההנאה היא במסע עצמו, לא רק בתוצאה. האמנות מגדילה את התשוקה, היא גורמת לנו להרגיש חיים ואנרגטיים, והיא מלמדת אותנו להיות סבלנים. הדרך אולי קשה, אבל התגמול היא חיבור לכוח עליון, וזה שווה את הכול, היא מבטיחה לנו. כשאנחנו עושים את דרכנו אל הלילה הקפוא שבחוץ, אני רושם לעצמי לקנות ממנה איזה ציור, יום אחד, כשיגיע החיבור לכוח העליון, היא בהחלט שווה את זה.

    www.debchaney.com

    **

    כשנשאל סת' רוגן מה העצה הכי טובה שנתן לו ג'וד אפאטו, הוא אמר "תעשה את הרגשות כאילו הם אמיתיים". הכי קשה לכתוב רגש, והכי קשה להיות אמיתי. המפתח הוא כמו אצל מאיר אריאל וזוהר ארגוב ז"ל – כנות. ממש כמו בשיר הענק של בילי ג'ואל.

    ''

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/1/12 18:06:
      תודה אורי, תודה רון. הקליפ של מאיר הוא מדהים, לא הכרתי את זה, בהחלט מחבר בין שני האמנים הללו.
        30/1/12 11:47:

      פוסט מעורר השראה. ההרצאה נשמעת מעניינת מאוד וזה שיש סרט חדש שדיאבלו קודי (שהייתה בעברה חשפנית ובלוגרית על) כתבה, רוב הסיכויים שיהיה מעניין. ובשביל לחבר את הנקודות בין שני הזמרים הגדולים שהזכרת. המילים הם של אביהו מדינה והביצוע של זוהר טוב יותר בעיניי, אבל גם זה מעניין.

        30/1/12 09:43:
      שיר כאב הוא פשוט שיר ענקקקק
        29/1/12 02:11:
      אני חושב שבתקופה התל אביבית שלו הוא צבר המון פופלריות בעיקר בקרב קהילת המוזיקה, רבים עלו אליו לרגל כדי שיכתוב להם שירים (גידי גוב, ריטה, ועוד) הם אלו שעזרו לו לצמוח ולהגיע לקהלים יותר גדולים, חבל רק שהוא לא זכה לראות את זה בחייו. לגבי הזמר המזרחי לצערי לא מכיר את השמות שהזכרת, וכן, ארגוב ז"ל לא היה איש בריא במיוחד, אבל כן אמן גדול, לפחות במושגי המקום.
        28/1/12 23:49:

      מאיר אריאל נעשה יותר ויותר פופולרי בשנים האחרונות אבל בימי חייו הוא היה מין עוף מוזר שריחף בשוליים ובערוב ימיו רכש שונאים רבים בגלל התבטאויות שנויות במחלוקת. להגדיר את שיר כאב כלהיט ענק זה קצת אפעס... קפיצה מעל הפופיק, לא? מי הכיר אותו אז מחוץ לקיבוצים ומאותו קומץ שבא שוב ושוב להופעות בתיאטרון הסמטה?

      בזמר המזרחי יש עדיין כותבים שעושים כבוד לשפה העברית כמו עמיר בניון ושמעון בוסקילה. את השיר "יום יום" אני מכנה המנון המניה דפרסיה ::))

        28/1/12 19:25:
      את כל כך צודקת ילדה, ואני מאוד שמח שעברת גם אצלי, הסקרנות היא אחת התכונות הכי אהובות עלי. שיהיה לך שבוע נפלא.
        28/1/12 08:31:

      באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה

       

      תודה על עוד סקירה וסיכום של טובים ומשובחים.

      יש שפע ויש מביננו שעוד לא פרצו אל התודעה הציבורית

      אומנות היא כמו אהבה - אין לה הגדרה וכל אחד מפרש אותה אחרת היא פועמת ומפמפמת את הרגשות! 

      אחת הסיבות שאני משוטטת פה זה בשביל להתעשר ולטייל מבין אומנויות , לראות לשמוע ולגלות.

       

      שבת מענגת וחמימה *


        27/1/12 07:19:
      בועז אתה מעלה נקודה מעניינת, תודה. וגם לך תודה, וד"ש למונטריאול. אם אינני טועה......:)
        27/1/12 06:30:
      תודה , תודה ושוב תודה! הפוסט הזה בא לי בזמן.
        27/1/12 06:17:

      כרגיל אצלך, מעניין ומרתק. הזכרת את "תודה שעישנתם"

      ואפרופו לבטא את האמן...,

      הסרט עצמו די מתוחכם למדי, וגם מלוהק ומשוחק מצויין

      ונושא שההתייחסות אליו הייתה די פרובוקטיבית (פירסום

      סיגריות...) לא הפך את הסרט למצליח כול-כך במחוזותינו.

      ארון אקהרט משחק שם פשוט נפלא, כמו בעוד כמה סרטים

      שהוא משתתף בהם, לחלוטין עדיין בלתי מוערך כפי מידתו.

      אני חושב על שחקנים נוספים שתמיד השתרכו להם בתפקידי-

      משנה, אף שזכו לביקורות נהדרות הם טרם זכו לנגוס בתפקיד

      ראשי ולזכות בתהילה, וגם כשזה קרה (ועדיין קורה...) הם לא

      יודעים להמשיך את המומנטום.

      לדוגמא: פיליפס סימור הופמן.

      מזמן ראיתי בו שחקן איכותי לעילא, גם זכייתו באוסקר על משחקו

      ב"קפוטה" לא הזניק אותו לרשימת הטופ 5, מקום טבעי לו.

      או סטיב בושמי, שמכבב עכשיו בסדרת טלויזיה המספרת על גנגסטר,

      ואפילו שחקנים נוספים שאיכותם לעיתים כה בולטת, שהם מצליחים

      בקלות "לגנוב את ההצגה" מהשחקן הראשי, כמו: ג'רמי איירונס, אלן

      ריקמן, פול ג'יאמנטי וכו'.

      לבטא את האמן? לפעמים זה לא יותר מאשר עיתוי והרבה מזל...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין