עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    חורף

    21 תגובות   יום שישי , 13/1/12, 09:22

    חורף

     

    מה לבן-גוריון ולכביסה שלנו?

     

     

    בבקר חורפי זרחה השמש באור יקרות. השמים הכחולים היו צחים מעב, והאוויר היה יבש וקר.

    "בבקר יחל גשם לרדת בצפון, ולקראת הצהרים יתפשט למישור החוף ולמרכז", ניבא החזאי ברדיו.

    ואכן, בערך בשעה אחת עשרה, החלו עננים אפורים להגיח מן המערב והגיעו עד ירושלים. יצאתי למרפסת לראות מה מצב הכביסה שנתלתה ביום הקודם, וגיליתי שהיא התייבשה, למרות שהקור נתן תחושה שהיא לחה. רק החולצה האדומה של רעייתי הייתה באמת קצת רטובה עדיין.

    ניסיתי להוריד את הכביסה במהירות, שלא תירטב שנית בגשם המתקרב, אך התהליך היה איטי מאד. האצבעות שלי כאילו קפאו. גם האטבים. היה קשה מאד לשחרר את הכבסים.

     

    כבר חשתי פעם את התאבנות האצבעות מקור. בחורף אחד, בסוף שנות החמישים, היינו בתרגיל של חטיבה שבע בנגב. הפעילות נמשכה ללא הפסקה ימים ולילות, ומנועי הטנקים עבדו שעות נוספות. היה לילה אחד בלבד שהוקדש למנוחה. נכנסנו לחניון קרב – הטנקים הסתדרו בריבוע, כשקני התותחים מופנים כלפי חוץ, להדוף "התקפת אויב" מכל כיוון אפשרי. הריבוע היה כמו החנייה של עגלות המתיישבים הלבנים במערב הפרוע, בסרטים של אותם ימים.

    למחרת היה קר במיוחד. כל הצוות שלי היה ספון בתוך הטנק במדפים סגורים, ורק אני המשכתי לעמוד זקוף וחשוף לגשם בצריח. הפלדה היתה קרה כקרח למגע, וגם כפפות העור שלי לא הגנו מפני הקור. בערב היינו בקטע תרגיל עם דממת אלחוט, והתקשורת היתה באמצעות "פנסי קופסה" ירוקים, שהיו חלק מהציוד של כל מפקד טנק. בשל הגשם, בקושי ניתן היה לראות את האיתותים, אך התרגיל לא הופסק. האצבעות שלי קפאו בתוך הכפפות. הנחתי את הפנס על תקרת הצריח החלקלקה, והייתי מפעיל את האיתות במכות של כף היד כולה על כפתור הפנס, במקום ללחוץ עליו באצבע. לעולם לא אשכח את אותו תרגיל לילי, ועתה הוא חזר אלי בקור המקפיא של אטבי הכביסה.

    סיום התרגיל היה במישור נבטים, הרבה שנים לפני שנבנה בו בסיס חיל האוויר. כל טנקי החטיבה, עוצמת פלדה ואש אדירה, עמדו למסדר בצורת ח', אל מול במה גדולה. בצלע אחת עמד גדוד טנקי AMX 13 עם תותחי 75 מ"מ ארוכים, בצלע הנגדית עמד  גדוד עם טנקי שרמן משופרים עם תותחים דומים, ובמרכז נפרש הגדוד שלנו בטנקי סופר שרמן.

    בשעה היעודה, הגיע ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, לסקור את המסדר. לאחר הנאומים הוא ירד מן הבמה, וסקר את המסדר. הוא צעד בחברת פמליה - שכללה גם את הרמטכ"ל, מפקד הגיס ומפקד החטיבה - הישר לעבר הגדוד שלנו.

    "נעים מאד, אדוני ראש הממשלה", דמיינתי את עצמי מקבל את פני ראש הממשלה על הטנק שלי, מציג את עצמי ואת הצוות. "תכיר בבקשה את חצרוני התותחן, אונגר הטען-קשר, בכר הנהג ומזרחי המקלען".

    "מהיכן אתה?" שאל ראש הממשלה את חצרוני התימני, בתרחיש שהתפתח בראשי.

    "מרחובות".

    "ואתה?" פנה אל אונגר.

    "עליתי מהונגריה, ועכשיו אני גר בפתח תקוה".

    "אני מעיראק, ועכשיו אנחנו ברמת גן", היתה תשובתו של מזרחי.

    "הוריי מתורכיה, אבל נולדתי בבית יהושוע", ענה בכר.

    "ואתה?" נפנה ראש הממשלה גם אלי.

    "אני מבנימינה, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה", היתה התשובה הגאה מוכנה בפי.

    אך ראש הממשלה הגדול, הלך אל טנק המ"פ ולא אלינו. בהתקרבו, התבדרה בלוריתו הכסופה ברוח, והוא נראה נמוך וקטן בהרבה מתדמיתו. הציבו עבורו מין סולם/דרגש, כדי שיוכל לטפס אל סיפון הטנק, אולם בגלל הרוח, לא יכולתי לשמוע את מה שנאמר שם.

     

    וכך התנפנפה לה גם בלוריתו של ראש הממשלה האגדי ברוח הקרה, שבידרה את המגבות שלנו, בטרם הורדתי אותן מן החבל.    

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/1/12 12:12:

      צטט: יעל מ 2012-01-20 09:32:34

      איזה כבוד! "הוא נראה נמוך וקטן בהרבה מתדמיתו", זה באמת נכון, זה מעניין כשאנו זוכים לראות או לפגוש במציאות אנשים "גדולים" או אנשים שאנו מעריצים כמו זמרים או כוכבי קולנוע (לא רק ראשי ממשלה), פתאום אנו מגלים שהם בגובה שלנו או לפעמים אפילו נמוכים מאיתנו... הם גם בני אדם:)

      תודה, יעלי.

      זהו ההבדל בין הרים לבני אדם נערצים. ככל שההר יותר קרוב, הוא נראה יותר גבוה, ככל שאדם נערץ מוכר יותר מקרוב, רואים כמה אינו גדול, ולא מדובר רק בקומה!

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        20/1/12 09:32:
      איזה כבוד! "הוא נראה נמוך וקטן בהרבה מתדמיתו", זה באמת נכון, זה מעניין כשאנו זוכים לראות או לפגוש במציאות אנשים "גדולים" או אנשים שאנו מעריצים כמו זמרים או כוכבי קולנוע (לא רק ראשי ממשלה), פתאום אנו מגלים שהם בגובה שלנו או לפעמים אפילו נמוכים מאיתנו... הם גם בני אדם:)
        18/1/12 16:28:

      צטט: ממא רונית 2012-01-18 12:04:51

      סיפור מופלא

      תודה רבה, רונית.

      לך יש בוודאי לא מעט סיפורי גשם מאפריקה.

      כל טוב, עמוס.

        18/1/12 12:04:
      סיפור מופלא
        18/1/12 10:26:

      צטט: בניp 2012-01-18 08:55:52

      קשר של נפנוף ברוח...

      תודה, בני.

        18/1/12 08:55:
      קשר של נפנוף ברוח...
        18/1/12 08:34:

      צטט: שיווה 2012-01-17 23:27:55

      סיפור יפה עמוס...
      עד היום אנחנו קוראים לפתיתים
      אורז בן גוריון :))

      תודה רבה, ריקי.

      אני זוכר את הפתיתים המוארכים שנקראו ע"ש בן גוריון - היה בהם דמיון מסוים לאורז.

      כל טוב, עמוס.

        17/1/12 23:27:

      סיפור יפה עמוס...
      עד היום אנחנו קוראים לפתיתים
      אורז בן גוריון :))

        14/1/12 17:26:

      צטט: פרמינה 2012-01-14 17:24:29

      רוח וזכרון....

      תודה רבה, טלי.

      אין שליטה כלל על הגורמים שמעוררים זכרונות.

      שבוע טוב, עמוס.

        14/1/12 17:24:
      רוח וזכרון....
        14/1/12 15:41:

      צטט: רומפיפיה 2012-01-14 15:34:50

      עמוס יקר, הרבה תרחישים

      אנו מעבירים בדמיוננו.

      לא כולם מתקיימים

      ואנא ממך, קנה כפפות צמר.

      שתוכל להוריד הכביסה בימים של קור...:)))

      תודה רבה, ציפי, על התגובה ועל העצה.

      כמו שכתבתי בפוסט, אני מעדיף כפפות עורחיוך.

      שבוע טוב, עמוס. 

        14/1/12 15:34:

      עמוס יקר, הרבה תרחישים

      אנו מעבירים בדמיוננו.

      לא כולם מתקיימים

      ואנא ממך, קנה כפפות צמר.

      שתוכל להוריד הכביסה בימים של קור...:)))

        14/1/12 15:23:

      צטט: apple 2012-01-14 11:53:05

      סיפור נהדר. ובין היתר גרם לי להיזכר באוויר שבירושלים.

      תודה, ירון.

      במבשרת ציון, ביתנו החדש, אנו חווים את מזג האוויר של ירושלים מדי יום.

      כל טוב, עמוס.

        14/1/12 15:21:

      צטט: דיוטימה 2012-01-14 12:09:09

      כמו במהירות האור או לפחות זו של הקול, עוברת חוויה נוכחת לאסוציאציות מן העבר, גם אם מכאן לאז חלפו 50-60 שנה!

      וכך התנפנפה לה גם בלוריתו של ראש הממשלה האגדי ברוח הקרה, שבידרה את המגבות שלנו, בטרם הורדתי אותן מן החבל. 

      יפה בעיניי הסיום המקשר בין הזמנים

      תודה רבה, אסתר.

      האסוציאציות לא מכירות בגבולות הזמן!

      כל טוב, עמוס.

        14/1/12 11:53:
      סיפור נהדר. ובין היתר גרם לי להיזכר באוויר שבירושלים.
        13/1/12 18:41:

      צטט: מאדאם 2012-01-13 17:50:59

      כתי דינהבה מקסימה שבת שלום

      תודה, דינה.

      אני שמח על כל ביקור שלך ובכל משוב שלך.

      שבת שלום, עמוס

        13/1/12 17:50:
      כתי דינהבה מקסימה שבת שלום
        13/1/12 16:03:

      צטט: הלנה היפה 2012-01-13 15:55:41

      עמוס סוף סוף אפשרו לי לככב אותך

      ואני שוב מודה לך, לאה.

      שבת שלום, עמוס.

        13/1/12 15:55:
      עמוס סוף סוף אפשרו לי לככב אותך
        13/1/12 09:37:

      צטט: הלנה היפה 2012-01-13 09:32:01

      עמוס, הקשר שבין המגבות שלכם ובלוריתו של הב.ג' נהדר והכתיבה שלך נפלאה. אשוב לככב היות וככבתי תמונה שלך אתמול בערב
      שבת נעימה
      לאה

      תודה רבה, לאה. את ממש זריזה!

      שבת שלום, עמוס.

        13/1/12 09:32:

      עמוס, הקשר שבין המגבות שלכם ובלוריתו של הב.ג' נהדר והכתיבה שלך נפלאה. אשוב לככב היות וככבתי תמונה שלך אתמול בערב
      שבת נעימה
      לאה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין