עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    הפרוד בן ה 40

    8 תגובות   יום חמישי, 12/1/12, 02:50

    השבועות הראשונים של השנה האזרחית החדשה הם הימים הכי קשים של האזרח הגלובלי. חגיגות הכריסטמס הסתיימו, אדי השמפניה התפוגגו, חופשת החורף הסתיימה, ברוכים השבים ליממות החושך הארוכות. העיתונים המקומיים מרבים לדבר על "בלוז כרטיסי האשראי" שמתלווה לחיים של הרבה קנדים ואמריקאים בחודש שאחרי קניות החגים המטורפות. אלו ימים קצרים וחשוכים, לפחות מזג האוויר הרבה יותר נוח ממה שהחזאים צפו לנו לפני חודשיים. למעשה החורף כל כך לא קר, שכבר איזה שישה אנשים נהרגו ממפולות שלג בהרי הפרובינציה. התקריות הן בנקודות שונות, ובאתרים שונים, אבל אלו שגולשים דווקא מדווחים לי על עונה נחמדה מאוד לארנבות השלג. בלב אני עדיין חולם להצטרף אליהם יום אחד, אבל הראש מזכיר לי שאני כבר בעשור הרביעי לחיי ולא בא לי להצטרף לכל אלו שעולים על האוטובוס בימים אלו כשהם צולעים על קביים ואת הרגל שלהם מכסה מעטה פלסטיק אפור. לכן כשהרווקים הצעירים מזמינים אותי לוויסלר בארוחת השבת של הכולל, אני משיב בנימוס, "אני שומר את הרגליים שלי לכדורגל", אבל הלב, הלב עדיין משתוקק לטפס על ההרים המושלגים.

    **

    כך או כך, רווק צעיר או גרוש מתבגר, על הכושר חייבים לשמור. כאן זו עיר אולימפית, הסטנדרטים הם די גבוהים. חצי שעה של פעילות ספורטיבית ביום היא כמעט בגדר חובה, לגברים ולנשים כאחד. המפתח לאיכות חיים מתחיל בבריאות, ככל שמתבגרים צריך להקפיד יותר על הבריאות. אבל כפי שאתם בוודאי יודעים, עוד אף אחד לא ערך מחקר האם הכדורגל הישראלי הוא דבר שטוב לבריאות. אפילו בישראל לא בטוחים לגבי העניין הזה, אז בטח שאצלנו, בגולה הדוויה, הסוגיה הזאת היא תעלומה בלתי פתורה. http://sports.walla.co.il/?w=/3782/1889659

    לחזור למשחקי הערב במתנ"ס הקהילתי זה סיפור לא פשוט עבור הרווק בן הארבעים. עד שאתה מגיע לשדרה ה 41 הולך לך חצי ערב, אחר כך אתה עולה לא מפוקס אל הפרקט. גמרתי עם 4 מתוך 12 מהשדה ואפילו פעם אחת לא הצלחתי להכניע את דוד הקטן, שהגן בחירוק שיניים על השער של הלבנים. חטפתי כאלו צעקות מהקפטן שלנו, אבי, כאילו מי יודע מה קרה. בתום ההתמודדות ארזתי את עצמי וחזרתי אל השכונה. בחוץ ארבע מעלות וטפטוף עקשני. אני נזכר שעוד לא לקחתי החלטה לשנה החדשה. הצפון אמריקאים מקבלים את השנה החדשה עם החלטה שאמורה לסמן את תחילתה של השנה החדשה. מעבר לרחוב שבו אני גר עכשיו שוכן אחד ממכוני הכושר הכי מפורסמים בעיר. מנהל אותו ישראלי לשעבר, רון זלקו, עשרים שנה בעסק. יש לו אחלה מתקן, לקחתי כבר סיבוב ניסיון של שעה. http://www.straight.com/article-575361/vancouver/baby-steps-better-fitness

    נראה לי שאם אני צריך להכין את עצמי לצייד חתיכות בחוף קיטסלאנו בקיץ הזה, עדיף לי לבלות את הזמן במכון של רון, מאשר לטפס אל גבעת הצעקות  של המתנ"ס. רק מה? אני חולה על המשחק. ככה זה בחורף, כל דילמה הופכת ללילה של בלוז.

    **

    אני לא אנקוב בשמות, אבל נדמה לי שחלק מהגברים שאני פוגש לאחרונה מגניבים לי מבטי קנאה. איזה כיף לצאת לרווקות בגיל 40, הם חושבים לעצמם. כל העולם לפניך, בעיר המדהימה הזאת, עם כמויות בלתי נגמרות של חתיכות בכל הגדלים הצבעים והסגנונות. הנשים הרבה יותר נוטות להשתתף בצערך. זה לא נעים, הן מנידות בראשן, והן צודקות לחלוטין. "זה סופי?" שואלות המבררות המקצועיות. אני מושך בכתפיים ומזכיר להן שמאז שנחרב בית המקדש, הנבואה נשארה מלאכתם של השוטים. אני מוקף בבני אדם בימים האלו, מוקף כמו שלא הייתי מאז ימי הנעורים שלי בכפר. אני מאוד מודה לאנשים שמתעניינים ושואלים. אבל זה תמיד מזכיר לי את "שפריץ חרוזים ללואיז" של מאיר אריאל המנוח.

    כן, אתה הרי אוהב להיות באור
    אבל יודעת נפשך
    שלפעמים זה לא כל-כך נעים להיות באור
    שמתחשק לך לברוח מן האור
    אל תוך תוכי חסות החשכה
    אל תוך חסות החשכה...

    **

    הכול בחיים זה שאלה של פרספקטיבה. או של סגנון. היו לי שלוש וחצי שנות נעורים שבהן ביליתי בסטייל של אורי זוהר. דרינקים, סטייקים ורחצות ליליות בבריכת השחייה של הכפר. אבל אחר כך, "כשהשתחררתי", התחברתי הרבה יותר אל המילים של אריק איינשטיין.

    יש אנשים שמטפסים על הרים
    יש אנשים שצונחים מגבהים
    יש אנשים שרוכבים על סוסים
    ויש כאלה שגומאים רחקים

    אבל אני
    אוהב להיות בבית
    עם התה והלימון והספרים הישנים
    אני
    אוהב להיות בבית
    עם אותה האהובה ואותם ההרגלים

    אבל רצה הגורל והמציאות ועכשיו אין לי בית שאפשר להתגעגע אליו. אז מה עושים? אני מתרוצץ, אין לי רגע לנשום. "גברים צדים, נשים מקננות" אמר פעם ג'רי סיינפלד. אז את הקן השארתי לה, יש לה מכונית ועסק ביתי שמתקתק ומבטיח לה ולצאצאים רמת חיים מכובדת. אני חוזר לאחור וצריך להתחיל מחדש. זה לא אסון ולא סוף העולם, זה בעיקר אתגר קשה ומרתק. בדיוק מסוג האתגרים שספורטאים אמיתיים חיים עבורם. בין אם אתה שחקן קבוצתי או ספורטאי אינדיבידואלי, בסופו של יום, אתה צריך לבנות קבוצה מסביבך, שתעזור לך להגיע לאן שאתה רוצה להגיע. זו המשימה שלי ל 2012, לבנות קבוצה חדשה. קבוצה שתרוץ חזק בצמרת. אז בינתיים, אני רץ, לא רק חצי שעה של ג'וגגינג על שפת האוקיאנוס בבוקר, אלא גם אחר כך, מפגישה לפגישה, מאירוע לשיעור, מקורס לדיון. בשבוע הראשון של השנה לא הייתה לי דקה אחת לנשום. איפה התה, איפה הלימון ואיפה הספרים הישנים.

    **

    וודי אלן היה הראשון שהביא את הרווק בן הארבעים אל המסך, הנה מונולוג הפתיחה של "אנני הול" זוכה האוסקר שלו משנת 1977.

    http://www.youtube.com/watch?v=sjnuDAWo19A&feature=related

    ג'וד אפטאו פיתח את הרעיון של הדמות הזאת שלב אחד קדימה עם "הבתול בן הארבעים" בכיכובו של סטיב קארל, שקרע את הקופות עבור יוניברסל בשנת 2005. תראו את הסצנה הכול כך מדויקת הזאת שבה מסביר סת' רוגן את בעיית התקשורת בין המינים.

    http://www.youtube.com/watch?v=Fa1IN1GN4Q4

    הסצנה הזאת גילתה לעולם את אליזבת בנקס ועל כך אנחנו חייבים לחבר אפטאו תודה גדולה.

    **

    שינוי הסטטוס מחייב כמובן להתחיל לקרוא שוב את מדורי היחסים בעיתונים והמגזינים. האינטרנט שינה לחלוטין את זירת הצריכה של מדורי העצות, היום אתה יכול לקרוא וללקט עצות ורעיונות משלל קצוות הגלובוס. החל מפרגיות תל אביביות שעושות המון רוח ומעט מאוד תחקיר, דרך הלהגנות האמריקאית שנע בין הדוניזם מוחלט לשמרנות כמעט פנאטית. אצל הקנדים תורת היחסים היא עניין מדעי, הנה ממצא מרתק שפרסמו השבוע החוקרים מהאוניברסיטה שלנו, UBC.

    http://www.cbsnews.com/8301-504763_162-20065652-10391704.html

    הבחורות במשאל דירגו את שלוש התכונות הבאות כמושכות ביותר: גאווה, דכדוך, וביישנות. אלו שלושת הטיפוסים הכי פופולריים כאן אצל המין הנשי. ומה הגברים אוהבים אצל הנשים? חיוך. על פי המחקר התכונות הנשיות הכי פחות מושכות הן ביטחון עצמי וגאווה. לך תבין, בני אדם.

    **

    פלוס אחד גדול כן יש לחיים לבד, אפשר לחזור לראות קצת ספורט בשקט, מבלי שצריך להחליף חיתולים או לחמם חלב במיקרו. אני כבר לא אחזור להיות צרכן מכור כמו שהייתי לפני עשור, אבל החושים שלי עדיין חדים. אמרתי השבוע למוטי ק. ולמוטי וו. שדנבר תהייה ההפתעה היחידה של סוף השבוע הראשון של פלייאוף ה NFL. עכשיו מגיע השלב השני והעניינים מתחממים.

    רצה הגורל ואני אוהד את סן פרנסיסקו 49 ואילו הבוס שלי, גרג,  הוא אוהד שרוף של ניו אורלינס סיינטס. אוהד שלוקח את האישה והילדים, קונה כרטיסי טיסה, ויורד כל הדרך אל הדרום החם רק כדי לראות את הקדושים מנצחים את דטרויט ליונס. אמרתי לו שיגמר בין 10 ל 14 נקודות יתרון, לא הייתי רחוק. עכשיו כל השבוע אני לובש אדום, מחמם אותו לקראת שבת. ניו אורלינס מגיעים לסן פרנסיסקו, משחק פליאוף ראשון של הניינרס מזה תשע שנים. בווגאס אנחנו אנדרדוג, אבל פוטבול זה פוטבול, לך תדע. "מה שאני לא מבינה", אומרת לי דניאלה בערב הקפה והמאפה הישראלי אצל דורון בליל שלישי האחרון, "זה את כל הבחורות האלו, שהולכות למשחקים, ורואות ספורט בטלוויזיה או בפאבים. אתה רוצה להגיד לי שזה באמת מעניין אותן?". אני מניד את ראשי בהבנה, "בצפון אמריקה זה יותר מקובל מאשר בארץ" אני מציע לה הסבר הגיוני, "זה עניין של תרבות קהילתית". הישראליות חוזרות להתענג על עוגות הגבינה הנפלאות של דורון. אני מנסה לחשב בראש כמה דקות אני אצטרך להוסיף לריצת הבוקר כדי לשרוף את כל הקלוריות האלו. פרוד בן 40 בכושר טוב, יוצא אל הלילה, מחר יש לנו עוד יום של התרוצצויות. 

     

    שלא תבינו אותי לא נכון. היא הרי יודעת שאם זה היה תלוי בי, המוטו שלי הוא בדיוק כמו הפזמון החוזר בקלאסיקה הזאת של הרולינג סטונס. כנראה שכאלו אנחנו, "סוסים פראיים".

    http://www.youtube.com/watch?v=07CSyTmA1Ic

     

        

      

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/1/12 01:15:
      היי, אומרים שארבעים זה העשרים החדש, וחמישים זה השלושים החדש. לפי העקרון הזה, כולנו חוזרים מתישהו אחורה בזמן, רק מחדש. סוסים פראיים. אחד - אחד.
      *** אההה וילד הורסס. מיטב איחוליי בכול התחומים. ואני? לא שהייתי רוצה לחזור לגיל 40 - המרוץ אז היה מטורף. אבל כול איש ומסלולו .
        12/1/12 23:06:
      תודה על האיחולים, מקווה שגם את תרווי רק נחת ב 2012
        12/1/12 22:36:
      נותר לי לאחל לך בהצלחה בדרך החדשה, ושתיהיה שנה אזרחית נפלאה!
        12/1/12 18:14:
      ידידי מקטרגם, תודה רבה על האבחנות. הזכרת לי נשכחות. רק אזכיר לך שהטור הזה אינו עוסק בהשוואות בין החיים במקום אחד למקום אחר. ועוד תזכורת, לא פעם בטבע היוצרות מתחלפות והצייד הופך לניצוד וחוזר חלילה.
        12/1/12 17:49:
      גלית תודה שאת שמה אותי במקום. אבל בבקשה את תקחי את הביטוי הזה באופן לא נכון, כבר כתב פעם הסופר "צייד בודד הוא הלב". זו רק מטאפורה למה שכולנו בעצם מחפשים.
        12/1/12 17:36:

      אשריך שאתה לא גר בארץ.
      הבעיה עם ספורט בארץ היא שבאמריקה, בקנדה, באוסטרליה ו(במידה פחותה) באירופה, ספורט הוא קודם כל בילוי, ולכן הוא גם תרבותי, ובגלל זה ד. סטרן נותן קנס אוטומטי לכל מי שקם מהספסל להשתתף בקרבות. בארץ ספורט הוא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים, ולכן נשים בארץ לא מגיעות לאיצטדיונים ולאולמות הספורט. כשהגבר יוצא למלחמה הוא משאיר את האישה והילדים בבית.

      בתור מי שפרוד כבר הרבה יותר זמן ממך ופעיל בסצינת אתרי ההיכרויות בארץ, אני יכול לומר לך שגם אתרי ההיכרויות בישראל הם סוג של מלחמה שבה הגברים יוצאים לצוד, והנשים (רובן) בכולופן יודעות את זה ומנסות בעיקר לא ליפול קרבן לציידים.

      אני מקווה עבורך שלפחות בדייטים אתה ריבאונדר יותר טוב באשר על המגרש, כי מי שרק נפרד לא בנוי לקשר עד שהוא עובר את תהליך האבל על הקשר שהסתיים, אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות.

        12/1/12 14:29:

      לא נעים לי לבשר לך אבל אתה כבר בעשור החמישי לחייך. מאחלת לך הצלחה בכל תחום.

      (חוץ מציד החתיכות. לא מסוגלת לאחל הצלחה במשימה כזאת).

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין