עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    ארכיון

    0

    4 שנים, אהבה אחת, היום.

    10 תגובות   יום שבת, 31/12/11, 14:32

    לפני 4 שנים נפגשנו, ריכזתי את כל המילים שכתבתי עליה בטור אחד,

    4 פוסטים, אחד לכל שנה, זה לא באמת ארוך, הזמן טס... 

     

    לאחרונה חבקנו בת מקסימה, הטור הבא יהיה עליהן ממש בקרוב...

    http://megafon-news.co.il/asys/archives/2424


     

    ''

     

    6/2/08

    היא אומרת שזה בכלל נס שהתאהבנו


    הרי בעצם כבר ויתרתי לעצמי, החלטתי רשמית "לחגוג", להימנע מקשר אחד בודד, לנסות להכיר כמה שיותר מבלי להבטיח כלום, אפילו לעצמי. "אכול ושתה, כי מחר נמות". אבל הצצתי שוב ושוב בכרטיס שלה. אחר כך יתברר שחיפשנו אותנו


    אני בכלל כמעט נכנעתי, כמעט נשברתי, כמעט ויתרתי על מה שהאמנתי בו , בכל ליבי, כל חיי. נדמה היה שאין טעם לחפש שוב, להבין שזה בעצם לרדוף אחרי הזנב, שאין כזה דבר אהבה, שזאת פנטזיה ילדותית, ש"היא" בכלל עוד לא נולדה. קיבלתי החלטה רציונלית לוותר, ואז לפי הזן בודהיזם, אני אמור לזכות בזה, או לזכות בה.

     

     ויתרתי לעצמי, החלטתי רשמית "לחגוג" רשמית, להימנע מקשר אחד בודד, לנסות ולהכיר מסביבי כמה שיותר, מבלי להבטיח כלום, אפילו לא לעצמי. "אכול ושתה, כי מחר נמות".

     

     לרגעים נדמה היה שזה עובד. אספתי חיוכים, התקרבתי אליהן לאט, השתמשתי בכל הניסיון הנרכש, בכל הקסם האישי, וזה עבד, כמו כישוף.... אבל אז ברחתי, מבוהל. זה הרי לא אני. אני לא באמת יכול לחבק סתם ככה, ועוד יותר מאשה אחת.

     

    הבנתי שאני מונוגמיסט מוחלט, הבנתי לעומק שאצטרך לוותר על החלום ההולל, זה שכובש ונהנה מהכלום, מההנאה עצמה והכיבוש. יש דברים בחיים שלא אחווה כנראה לעולם. איזה מזל.

     

     הרגשתי שהיא יודעת שאני מסתכל, זה שימח אותי


    במהלך חצי שנה נכנסתי לכרטיס הווירטואלי שלה, רק כדי לראות את התמונה שלה, מבלי לכתוב לה כלום. רציתי רק שהיא תדע שאני מסתכל. כמו אותו בחור ביישן באוטובוס שכל בוקר פוגש את נערת חלומותיו עם שיער רטוב, בדרך לעבודה, כולה חיוך ואושר של בוקר, ולא אומר מילה, רק מסתכל ומחייך.

     

     ככה ראיתי אותה מבעד למסך, דמיינתי אותה מתעוררת על הבוקר, יוצאת אל העולם עם חיוך גדול. הרגשתי שהיא יודעת שאני מסתכל, זה שימח אותי, בתור התחלה. העיניים שלה משכו את מבטי, הפנטו אותי בכל פעם שהסתכלתי עמוק לתוך המסך. עיניים ירוקות וקסומות. אחר כך, אחרי שעברו כבר כמה חודשים של הצצה יומיומית לתוך המסך, העזתי לכתוב לה, לשאול אותה, איך זה ייתכן שהיא כאן בשדה הווירטואלי, בו כל אחד מנסה להציג את חוכמתו, יופיו או שאר מרכולתו, והיא רק יפה ושותקת? היא ענתה לי שכשיהיה לה מה להגיד, היא תגיד.

     

     היה לי ברור שיש לה מה להגיד, עם החיוך הכי מקסים, הכי בבירור, ככה ישיר פתוח וגלוי, בדיוק כמו שאני רוצה, כמו שרציתי כל הזמן .

     

     בינתיים התרועעתי, חיפשתי, ניסיתי, בדקתי, שאלתי


    בכל אותה "תקופת ההסתכלות" התרועעתי, חיפשתי, ניסיתי, בדקתי, שאלתי. ידעתי שהיא בטח לא יושבת בודדה עצובה ומחכה רק לי. אחר כך יסתבר שזה נכון. החיים שלחו אותנו בינתיים לכל מיני מקומות, לפגוש אנשים מקסימים אבל "לא נכונים". גם היא גם אני המשכנו לחפש. רק אחר כך נדע שחיפשנו זה את זה.

     

     פתאום היא כתבה לי והציעה שנדבר בטלפון, הזהירה אותי שהיא כבר התאהבה בקול בטלפון. חייכתי, טלפון זה מקום שאני מרגיש בו נוח להפליא. אחרי שעתיים של שיחה מחויכת שאלתי אותה איפה היא אוכלת ארוחת ערב. באותו ערב. גילינו שלמרות שהמרחק בין הבתים שלנו הוא כשמונה ק"מ, יש רק רמזור אחד באמצע.

     

     היא באה מהר, בלי היסוס. ליתר ביטחון הודיעה לחברה שהיא הולכת לבית של גבר זר. לרוע מזלה של החברה, היא שכחה את הנייד באוטו מרוב התרגשות, וכשגילינו את זה החברה כבר היתה ממש קרוב, יחד עם כל כוחות הביטחון.

     כבר קראו לי רומנטיקן חסר תקנה, חברים קרובים הציעו שפשוט יעשו עלי סרט, הציניקנים הציעו סדרה שלמה. אני מודה, היה רגע שאפילו נמאסתי על עצמי, נמאס להמשיך להאמין ש"זה" אפשרי, שיש אי שם מישהי שתוכל להכיל אותי, לקבל את מה שאני מביא איתי, באהבה גדולה, שיש מישהי כזאת שארצה לחבק כל רגע, שאוכל להרגיש שהיא צועדת על כדור הארץ, גם אם היא מעבר לאוקיינוס.

     

     צריך לשמוע קליק ברור, יותר ברור מחגורת הבטיחות באוטו


    זה באמת מסוג הדברים שרק בדיעבד אתה מבין, שאסור להתפשר עליהם, ש" רק כשזה זה אז זה זה", שצריך לשמוע קליק ברור, יותר ברור מאשר חגורת הבטיחות באוטו. או כפי שנהוג לומר: כשיש ספק אין ספק. לי אין ספק שזאת היא.

    אפילו אמרתי לה את זה כמה פעמים בחושך, קרוב לאוזן, "זאת את". היא נאחזה בי כל כך חזק, אי אפשר יותר צמוד, אפילו בזה אין לנו ספק.

     

     החיבוק הזה בבוקר לא מאפשר ניתוק, החום הזה שטמון בנקודות המפגש, המגע הזה, החיוך של ההתעוררות (בדיוק כמו שדמיינתי אותה בעודי בוהה במסך), דיבורי ההבלים של חצי ערות, ההשתטות, הצחוק הבריא שמתחיל את היום. הכי אנחנו אוהבים לדבר על "מפרידול פורטה" - תרופה שנצטרך לבקש בשביל להיות מסוגלים לקום מהמיטה.

     

     מתי בפעם האחרונה התמסרת?


    היא אוהבת ללחוש לי שאת מה שאני אוהב לעשות היא אוהבת שאני עושה, ושאת מה שהיא אוהבת לעשות אני אוהב שהיא עושה. ובגלל שכל אחד יכול לעשות את מה שהוא אוהב, ועוד לשמח את האחר בדיוק בגלל זה, זה כל כך נוגע. או שלפעמים היא אומרת שבדיוק לזה קוראים "להתחבר". היא גם אומרת שאני גורם לה להיות "היא" במלואה, ושבגלל זה בפעם הראשונה בחייה משהו מאיים באמת על האני שלה, אבל זה גם הכי משמח שבעולם, היא מאמינה שתתגבר על הפחד, היא עובדת על זה (חיבקתי אותה, כמובן, והצעתי שברגע שהפחד יבוא פשוט נברח יחד, יד ביד).

     

     בינתיים היא בחרה להתמסר, במלואה. להתמסר זה שיא הנשיות בעיניי. איזו מילה מופלאה, "מתמסרת", ללא ספק מילה שמכילה בתוכה את כל הרכות, הפתיחות, המתיקות, השקט, הפראות, הנשיות וההכלה שיש בעולם.

     

     פעם חשבתי שלהתמסר זה להגיד כן, להתפשט, נו, אתם יודעים. היום אני יודע שלהתמסר זה יותר מאשר כן, להתמסר זה לא רק לעצום את העיניים, להתמסר זאת באמת חוויה רוחנית, למדתי שאפשר לעוף מבלי לזוז מילימטר.

     

     להתמסר זה לתת ולקחת יד ביד, ופשוט ללכת לאיבוד יחד, מבלי לפחד, הכי רחוק גבוה והכי מואר שאפשר.

     היא לא רק מביאה את השינוי שכה רציתי, היא השינוי בעצמו.

     

     

    ''

     

     


    20/5/08

    כשאנחנו יחד הזמן הולך לאיבוד, השעון הפוך


    הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל. הזמן רק מחזק את ההרגשה שזאת באמת היא. הזמן גם מתעתע לפעמים, מתי היא כבר תבוא? תענה, תתקשר, תלך, תחזור, תגיד.... מידי חודש אנחנו בודקים את השאלה הרצינית להחריד: "זה רציני?" האם הקשר שלנו רציני? וכבר ענינו לעצמנו כמה פעמים על השאלה. בדרך כלל אנחנו מתגלגלים מצחוק מהתשובה.


    כן, הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל. לא קרה שכתבתי שני טורים על אותה מערכת יחסים, למעט מקרים בהם היתה התאהבות ופרידה.

     

     הזמן רק מחזק את ההרגשה הזאת, שזה באמת. שזאת באמת, היא. אותו הזמן גם מתעתע לפעמים, מתי היא כבר תבוא? תענה, תתקשר, תלך, תחזור, תגיד....

     

     יש מפגשים שהזמן שלהם מוגבל מראש, החל מסטוצים ששני הצדדים המעורבים בהם חיים על זמן שאול ידוע ומוקצב, דרך התאהבות ללילה אחד, "אהוב אותי הלילה", ועד לנצח הנצחים בכבודו ובעצמו.

     

     בסיפור שלנו השאלה נשאלת אחרת: כמה זמן עבר מאז שנפגשנו, התאהבנו?

     

    בפעמים ההן זה כנראה היה נמהר, לא בזמן


    הפעם זה מרגיש שונה, אחרת. כן, זה נכון, כבר אמרתי את זה לעצמי ולסביבה כבר בעבר, אבל אז זה כנראה היה נמהר, לא בזמן. לפעמים זה היה סתם לא נכון.

     

     הפעם זה אחרת כי אין לי זמן. כשאנחנו יחד הזמן הולך לאיבוד, השעון מסתובב הפוך (לו ריד). עכשיו זה הזמן שלה, השקט עוטף כל שנייה ושנייה באריזה נפרדת, עצמאית. לפעמים הוא אורז דקות מקסימות של חיבור אלוהי. בקשר הזה אנחנו אף פעם לא מיהרנו, אף פעם לא איחרנו, תמיד הגענו בזמן. אולי גם כי לא הלכנו הרבה מהבית, ובבית יש לנו את כל הזמן שבעולם.

     

     יצא שבחודש הראשון לא פגשנו בכלום, בכלל לא בזבזנו זמן על כלום, שהוא מיותר. בתחילת קשר איני אוהב ללכת רחוק מהבית, לא משנה איזה בית. יש כל כך הרבה מה לעשות יחד, בבית, שכל התרחקות מהשקט נתפסת בעיניי כבזבוז. אנחנו פשוט נצמדים ומתרכזים בפעימות הלב, או הנשימות, בסערת הרוחות. נשארנו בבית, רק נגענו וניגנו יחד על המיתר הזה, שאין לו סוף. האינטימיות שלנו היא הדבר הכי אינטימי שקרה לי בימי חיי. הכי פשוט, ישיר, נוגע, מרגש, נעים, בטוח. אינטימיות לשמה.

     

     זכינו בהגרלה הכי גדולה של החיים


    השקט הזה מלווה אותנו, החיבוק הזה לוהט, החיוכים החוזרים ונשנים, כולם שלנו. ככה, זכינו, בהגרלה של החיים הכי גדולה והכי זכינו. סבתא שלי התעקשה שוב ושוב שמי שאין לו מזל בהימורים יש לו מזל באהבה. נראה שצדקה. כבר מזמן, אולי בעצם מעולם, לא זכיתי בשום הגרלה. אני בכלל לא מנסה. הפנטזיות שלי לא קשורות לעושר, רק לעיתים נדירות, וגם אז העושר שימושי, בעיקר כקונה זמן וחופש.

     

     יש לה את הנתינה הכי רגועה שפגשתי, משהו שמסוגל לקבל ולתת ללא הפוגה, בקצב נכון ונעים, בנוחות שהופכת לנינוחות. הזכרונות הטריים שלנו נראים כמו צחוק מתגלגל בתוך חיבוק קרוב, כמו ליטוף פנים עדין, כמו נשיפה קלה באוזן. אנחנו הולכים לאיבוד בקלי קלות, יש לנו סימנים מוסכמים שמיד גורמים לנו מצב היפנוטי מופלא, בו פתאום בשנייה שנינו גרים באותה קונכייה.

     

    וזר הפחדים, אסופה של שנים רבות, כל אחד והזר שלו, שאסף במהלך הנסיונות הקודמים, הכושלים. אספנו את כל הפחדים וחיברנו אותם לכדי זר אחד משותף, שמנו אותו בסלון הווירטואלי שלנו, נתנו לו מקום, קצת מים, עכשיו אנחנו מחכים שינבל כבר. ככל שהזמן חולף, הוא לוקח איתו בדרך עוד קצת פחד.

     

    אנחנו הכי אוהבים לתכנן, לצחוק ולתכנן. אנחנו לא שוכחים את חוק מרפי, את העובדה שתמיד יקרה מה שיזיז את התוכנית ממקומה. הגמישות שלנו הדדית, אנחנו יודעים להתנועע באלסטיות לכל הכיוונים.

     

     מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן


    את המפגש שלנו לא תכננו, לא יכולנו אפילו לחלום. מזל שאספתי כוח לחזר. מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן. אפילו שהחיזור היה וירטואלי, הוא נעשה בהתמדה ובעקשנות. לא ידעתי כמה רחוק נלך ונחבק. הכי רחוק, הכי נחבק.

     היא מבקשת שלא אגיד רק שני דברים: שהיא "מוציאה ממני את הטוב" ושהיא "אשת חיל". בעניין הטוב, היא מסבירה (פניה יפים) שזה עניין של לקיחת אחריות, על הטוב, על עצמך.

     

    בעניין "אשת חיל" היא הכי מוכנה לנהל את כל ה"קרב" הזה מול הכלים שאינם נגמרים, הכביסה ששוב ושוב נערמת. היא מצביאה ענקית במאבק הבלתי נגמר באבק, מנצחת בכל סיבוב מבלי להזיע, מבלי לצוות או לתת פקודה, אפילו לא לעצמה. מבלי להתעייף, להיפגע, לכעוס להתבאס. ככה, ברגילוּת של הדברים, כש"מוכרחים" פשוט עושים.

     

     איך אוכל להגיד אותה במדויק? שמעוררת היא בי את השמחה, מביאה את הקלות והנסבלות של המציאות בתור חיוך, ועל זה נאמר "אהבת חיי". היא מביאה תזכורת נהדרת לאהבה של החיים שלי, אלה שאני אוהב. היא מעוררת בי את כל המילים, לפעמים היא השתיקה והשקט, היא תמיד הצחוק. הצחוק שלה שמתגלגל, הצחוק שלי שמתגלגל איתה. אנחנו מרבים לצחוק, במיוחד היא, מצחיקה בלי להניד עפעף, בלי לכוון או להתכוון, ככה בתפישת עולם שלה, היא בוחרת בזווית המצחיקה.

     

     בכל פעם שהיא מחייכת אני מתרגש מבפנים. מתרגש במקום הזה בתוכי ששייך לה, ורק לה. מין הטבעה של החיוך שלה, בטעם של עוד.

     

     אנחנו מדברים, כאלה שיחות שאומרים ומקשיבים. אמרתי לה שקראתי פעם, בעבר, באיזה פרסומת או מאמר בעיתון, שהיה איש אחד שאמר שאם הוא יראה אשה שלא מסתכלת במראה כשהיא חולפת על פניה - איתה הוא ירצה להתחתן. היא ענתה לי "אז הוא יהיה נשוי לאשה לא אמיתית". וכל זה קרה כשחלפנו על מראה וראיתי איך היא עוצרת לרגע, מסתכלת, מחייכת לעצמה. אוף, איזה כיף.

     

     דווקא העובדה שאני קוסם, שכביכול יודע "לקרוא מחשבות", מאפשרת לי להיות זהיר בכל מה שקשור ל"ניסים אמיתיים", קסמים באמת, לא סתם טריקים. כשקורה לי "נס" אני בדרך כלל שומר על קור רוח אמיתי, כאילו שאני בכלל בהופעה על במה ויש קהל שרואה איתי את הבלתי אפשרי מתרחש אל מול עינינו.

     

     אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי"


    כן! לכל הספקנים, אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי", רק שהוא לא שייך לקוסמים הרגילים, הוא שייך לכל מי שמוכן להאמין, למשל באהבה ("האם יש קסם אמיתי?" זאת ואריאציה על השאלה "האם יש אהבה אמיתית?")

     

     זה קרה אחרי חודשיים של מפגשים יומיומיים ושינה הדוקה יחד ערב ערב. רק אז התחלנו לדבר. היא סיפרה לי שהיא גרה פעם ברח' לסין בתל אביב, זה היה בסוף שנות ה-80. חייכתי במין שקט כזה, ובקול עמוק של קוסם לחשתי: "את גרת במספר 14 קומה שנייה, בדירה עם מטבח מכוער ודלתות זכוכית גדולות בין הסלון למרפסת".

     

     היא נדהמה מהתיאור המדויק. "כן", היא אמרה, "שכרתי את הדירה אחרי שהבחורה שגרה בה עזבה כדי להתחתן עם אהובה".

     

    שוב חייכתי. "כן, היא עזבה בכדי להתחתן איתי. זאת היתה גרושתי שתחיה, את עברת לגור במקומה באותה דירה, היינו קרובים להיפגש".

     

    לא באמת יכול להסביר איך ניחשתי. זה באמת סוג הדברים האלה שאין לו הסבר, שאפשר לקרוא להם "אינטואיציה". אבל עוד יותר קשה להסביר את התחושה הנהדרת והמופלאה הזאת שטמונה בכל חיבוק ארוך שמתמשך מהלילה ועד ההתעוררות בבוקר, בזרועותיה.

     

     

    ''

     

     

    12/01/09

    היא מאפשרת לי לחלום, לטוס הכי גבוה שניתן


    תחושה של להיות מחובר עם חבל ביטחון ברור, שמאפשר את הגישה לחלל הכי מרוחק. היא טובה בלטוות את החלומות שלה לתוך שלי. היא באה בהפתעה ונשארה בהפתעה. מלאו לנו שנה


    אנחנו יחד שנה, שלמה. במהלך השנה הזאת לא הלכנו לאף סרט, וזה לא חסר לנו בכלל. הספקנו המון, אבל לאט ועמוק. חגגנו את יום השנה, יצא שזה היה הסילבסטר, תאריך מאוד נוח לזכור - ממש ברגע המעבר משנה לאחרת נהיינו אנחנו.

     

    היא יותר משנה, היא כל הזמן שבעולם, היא באה מהעבר הרחוק, עד כדי גלגולים מוקדמים, היא נוכחת לגמרי בהווה, היא התכלית המוחלטת וההוויה. היא הביאה איתה את השינוי והשקט ואת הזמן שחולף, היא יושבת עליו בניחותא, על הזמן, כמו על שטיח קסמים שלוקח אותנו מאז ועד עכשיו.

     

    היא באה בהפתעה ונשארה בהפתעה, שנה שלמה קרוב, מסביב, מעל, מאחורי ובפנים. כמו שהיא באה בפשטות וישירות, ככה היא נמצאת בהווה. לרגעים אני שוכח, שחצי שנה עקבתי אחריה, הסתכלתי שוב שוב ושוב בכרטיס שלה, רק תמונה וכמה מילים על עצמה, מילים קצרות וכלליות, כאילו שהיא בכלל מחפשת עבודה שם ברשת החברתית. היא פתחה את הכרטיס בשביל למצוא עבודה, ופתאום גילתה שאפשר לתקשר דרך האתר עם העולם, או למשל איתי.

     למרות היותה אשה במלוא מובן, היא לגמרי ברורה, כולל הניואנסים הכי נידחים ברגשות שלה. כשהיא רוצה היא פשוט אומרת, בעיקר פשוט, אבל גם אומרת. רק עם ה"לא" עוד קשה לה קצת. לא, היא ממש לא "האשה הקטנה" מהאגדות, היא אשה בנפח מלא, באה עם ומעולם ומלואו ממלאת את העולם שלי, בהתאמה מלאה, עוד ועוד חתיכות בפאזל הפתיר הזה. היא באמת שונה, בכל זאת שונה, ומאוד שונה.

     

     עם הצחוק שלה אפשר לשמח ערים שלמות, צחוק מלא, בשרני, חמים ועמוק. בשעות הלילה המאוחרות, שזה גם הזמן שלנו, אי שם במיטה, קרוב מאוד, צמוד ככל שאפשר. יש לנו זויות שינה מאוד נוחות. קראתי פעם על שינה כמדד לזוגיות - אנחנו ישנים מאוד בנינוחות ובקלות, ובעיקר מאוד צמוד. לפעמים בלילה תוך כדי סיבוב אנחנו משוחחים קלות, בעיקר על אהבה מתוך שינה.

     

     היא שונה כי היא לא ניתנת להשוואה, למדידה, לכימות. אין צורך, מה שהיה היה, אם אפשר ללמוד מזה משהו אז סבבה, מעבר לזה לא מבזבזים זמן על התחשבנויות שוליות, עם מה שהיה או יכול היה להיות, בעיקר עם עצמנו.

     

    אני שמח לגלות דרכה אנשים חדשים


    היא מבינה באנשים אחרת ממני, מזווית שונה. אני שמח לגלות דרכה אנשים חדשים, גם באלו שאני מכיר כבר שנים. היא הביאה איתה חברים חדשים, כאלה שהיו יכולים להיות חברים שלי גם אם לא היינו מתחברים כזוג. החברים שלי קיבלו אותה בחום ובחיבוק, הם סקרנים לגביה, מפרגנים ועוטפים, מפתיע עד כמה פתיחות וסבלנות נשארה בהם, אחרי כל השנים שראו אותי מתבלבל שוב ושוב, מציג להם את "האחת" התורנית.

     

     היא הפרופורציות לחלומות, היא מאפשרת לי לטוס הכי גבוה שאפשר, עם תחושה של להיות מחובר עם חבל ביטחון ברור, כזה שמאפשר את הגישה לחלל הכי מרוחק. היא מאפשרת לי לחלום רגוע יותר, היא טובה בלטוות את החלומות שלה לתוך שלי, מאוד בעדינות, כאילו שמדובר פה בכלל בקורים דקים שמחברים את התודעות שלנו.

     

     אנחנו מדברים לפעמית חלומית, שזאת שפה מופלאה של אוהבים. היא משתפת אותי במה שלא הספיקה ותרצה לעשות, מתכננת לנו שקט יותר גדול, מרחב פתוח בו כל אחד מאיתנו יכול לנוע בחופשיות מקצה לקצה. אני מחייך ומהנהן, בדיוק לכזה מרחב של שקט אני שואף כל חיי, להגיע "הביתה", להוריד את הנעליים מכל הדרך הזאת ולהתרווח.

     

     

    להרגיש את הבעד הזה, פירגון מקיף יסודי ועמוק


    גברים מזיזים הרים ונשים מזיזות גברים, אומרים בשוק בדמשק. צודקים בעיניי. בפריז אומרים - כשאתה רואה גבר מצליח, חפש את האשה מאחוריו. אצלנו זה "עזר כנגדו'". היא ממש לא נגדי, היא מאוד בעדי. זה כל כך נעים להרגיש את הבעד הזה, פירגון מקיף יסודי ועמוק, היא מאפשרת את כל הקרדיט שבעולם. וכן, היא האשה שמאחוריי. אני מרגיש אחרת בדיאלוג מול העולם, ב"ציד", בנחרצות המאבק. היא מלמדת אותי קודם לצחוק ורק אחר כך להתמודד. לגשת בלי פחד, עם האמת בעיניים, כמו גדול. הכי גדול שהייתי. אני מרגיש אותה מאחוריי מצדדיי ומלפניי. אני מרגיש שגם כשהיא לא שם בפיזיות, היא מזיזה לי את כל העכבות, הפחדים, ההיסוסים.

     

     לקח לי שנים למצוא אותה, לזהות אותה בוודאות מלאה, לחבק אותה בהתרגשות. זה ידוע שלחפש יותר קל מאשר למצוא. היא האשה שלי, והיא הכי אוהבת שאני לוחש לה באוזן: "מצאתי אותך יה שֶרשֶה לָה פאם, איפה היית?"

     

     

    ''

     

     

     

    24/1/2010


    היא גורמת לי להרגיש שהיא שלי, כל הזמן


    יש בחיים פרסים, יש זוכים ויש מפסידים, פה ושם מזדמנת לך בדרכך איזו הגרלה טובה, כזאת שאולי תוכל לזכות בה. הרוב מפספסים, לא מגרילים כלום. אנחנו זכינו, לא סתם זכינו - בהגרלה הכי גדולה, ההגרלה של הנשמות. טור אהבה


    יש בה את כל הברכה, כל מה שאדם צריך בשביל להיות איש, והיא שלי. ככה היא אומרת לי: "אני שלך", היא מחייכת את זה בשיא הטבעיות, הפשטות והנפלאוּת שיש בחיים. היא גורמת לי להרגיש את היותה שלי כל הזמן, ברצף, בשקט נפלא.

     יש בחיים פרסים, יש זוכים ויש מפסידים, פה ושם מזדמנת לך בדרכך איזו הגרלה טובה, כזאת שאולי תוכל לזכות בה. הרוב מפספסים, לא מגרילים כלום. אנחנו זכינו, לא סתם זכינו - בהגרלה הכי גדולה, ההגרלה של הנשמות, כזאת שקורית פעם בהמון גלגולים.

     

     חגגנו שנתיים במשך שלושה ימים קסומים, בלי לצאת מהבית. צעדנו רק לשוק לקנות מצרכים טריים, הכל לאט ובנחת כמו שצריך, הרבה אהבה איטית ומחבקת, בדיוק כמו זאת שחלמתי ,אפילו קצת יותר. הזמן שלנו זה הסילבסטר, הנשיקה הראשונה סומנה ממש במקרה סביב חצות הלילה שבין שנה אחת לזאת שאחריה, כל זה ועוד קרה לפני שנתיים, כשהכרנו. במקרה או שלא היא האדם הראשון שהכיר אותי כלא מעשן. הפסקתי לעשן שבועיים לפני שהכרנו, כל מי שהכיר אותי מגיל 16 עד היום הכיר מעשן בשרשרת. לה יצא להכיר את האיש שמאחורי העשן, אותי. 

     

     שנתיים זה הרבה או המון?


     השנתיים האלה נינוחות מאין כמותן, הן הכי חולפות בנעימים שהיו לי. אני לא מתבייש להגיד את זה ברור ובקול, היא עושה לי את זה, במובן הכי פשוט והכי רחב שיש. הדרך שלה לעורר אותי זה ממזריות בעיניים, היא מסתכלת עלי עם החיוך הזה בקצה השפתיים, הצחוק הקטן הזה שהיא לא מצליחה לכבוש. זה כמו יריית המזניק במרוץ אל האושר, מתחילים סיבוב נוסף, מקצה אל הצחוק ובחזרה, היא פשוט מזמינה אותי שוב ושוב אל האבסורד הנהדר כל כך.

     אני אוהב לחגוג איתה את החיים, ממש כמו בסרטים צועניים, שמחה אמיתית ורועשת, אבל גם עדינה ומופנמת, בלי זהירות ועם כל הלב. לפעמים אני אפילו שומע אותה רוקדת לכבודי.

     

     במקצוע שלה היא מתעסקת בדברים שגודלם נמדד במיקרונים, בהכי קטן שאפשר לראות, היא מסוגלת לעשות חור בדופן של משהו מתחת למיקרוסקופ, ובמקביל היא מסוגלת לראות את האופק מקצה לקצה, מבלי לפקשש אף שקיעה או ירח באמצע היום.

     

     מאז שאני איתה אני כותב אחרת, פחות ממהר, פחות רוצה כבר להגיע. היא מבינה לליבי, המשפט הזה כל כך תפור עליה, היא מסוגלת לקחת את הרגישות שאני מציע ולהפוך אותה גם לתובנות, כאלה שיאפשרו לנו להמשיך ולאהוב באומץ ולעומק. "הלב פחדן מטבעו", היא אוהבת למלמל לפעמים, ממלמלת ומחבקת.

     

    תענוג גדול להיות היפוכונדר לידה


    היא מכירה כל כאב בגוף שלי, מציירת מפה של כל הנקודות שכואבות, באמת מכירה אותן ובהן, לא מתווכחת על שום כאב, "כאב זה כאב" לא משנה למה או ממה הוא נגרם. תענוג גדול להיות היפוכונדר לידה, והיא אפילו מבינה בתרופות ובתופעות לוואי.

     

     אנחנו לא צריכים כלום, רק זו את זה, גילינו שאנחנו יכולים להיות ביחד בבית בלי לצאת ימים שלמים, המרווח הזה שאנחנו יוצרים הוא בדיוק בין להתקרב ולבין לדחות, כמו שני מגנטים שנמשכים כל הזמן, מתמגנטים.

     

     למה לנו לצאת מהבית? אנחנו הולכים לעיתים נדירות לאירועים כאלה או אחרים, רק כאלה שאין ברירה ואי אפשר לחמוק מהם, יש לנו אפילו תחפושת נהדרת של אנשים מהוגנים, חזות של זוג מקסים, אבל אף אחד לא יודע שלא משנה איפה שנהיה, ולא משנה מה מתרחש מסביב (בינינו, מה כבר מתרחש בדרך כלל מסביב?) תמיד נהיה ביחד, נרקום מזימות, מסתקרנים מחדש זו מזה, מתלחששים, מצחקקים כמו זוג ילדים מאוהבים. החברים שלנו מתלוננים שאין מה להזמין אותנו, שבין כה וכה אנחנו מסתגרים ביחד בפרהסיה.

     

    בדרך כלל היא מתגלגלת מצחוק, בעצם זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם, לגלגל אותה מצחוק, לדגדג לה את המחשבות האלה שמביאות צחוק גדול ועמוק.

     

    היא נכוותה ברותחין, אבל לא מסתפקת בפושרים


    היא באש ובמים, היא עומדת אתי מול הכל, מול כל המפלצות, מול כל הזריחות והשקיעות שהחיים האלה מציעים. היא לא מפחדת להסתכל לאש בעיניים, אפילו לגעת בה לרגע. היא נכוותה ברותחין, ולמרות זאת היא לא מסתפקת בפושרים.

     היא מזכירה לי לצחוק, בלי מילים, עם חיוך כזה שאני מסוגל לראות אפילו בחושך, מרחוק ובלי משקפיים. לפעמים אני אוהב להסתכל עליה בחושך, מתפשטת או מתלבשת, לעצמה. נדמה לי שהיא מרגישה אותי שם, מסתכל עליה מחויכת, היא בטח שומעת את החיוך שלי. 

     

     היא שייכת לצד השפוי של החיים, היא נולדה שם גדלה והתחנכה שם. כן, פעם עוד היו מתחנכים בשביל להיות אנשים, ''מענטשים", בני אדם מהמין שהיא שייכת אליו, זה מין מכלול של הגינות ויושרה, בשילוב אכפתיות חלוציות ואפילו ציונות, מהסוג הישן שלא מתיימר לשנות את כל העולם.

     

     אפשר לחזור אליה ממסעות, היא מחכה ערנית ומלאת חיוּת, מחכה שתספר, מחכה להקשיב, יודעת להשתתף ולשתף, היא שותפה מהסוג שאפשר רק לחלום עליו, שותפה אמיתית של 100 אחוז, כל אחד אחראי על כל מאת האחוזים האפשריים.

     

     היא אחלה פרטנרית למסעות מכל סוג שהוא. היא לא מפחדת מהלא ידוע, הרי היא הלא ידוע בעצמה. היא סלחה לעצמה, מראש מההתחלה, מה שהופך אותה לסבלנית כלפי עצמה, נינוחה על באמת.

     

     אנחנו מתאהבים בגלים, בכל סיבוב או מדרגה הגל שוטף יותר, הגל מעיף יותר גבוה, יותר מהפעם הקודמת, יותר ממה שציפית, ובעיקר יותר ממך. כדרכה של האהבה היא באמת חזקה מאיתנו, חזקה בטוב.

     

     איתה אני מוכן לייבש ביצות, להילחם באנגלים, לצוד נמרים, להילחם בפחדים ברוע ובניכור, להמר, לסכן ולהעז, להצליח להיכשל ולנסות שוב.

     רק איתה.

     

    כל הטורים פורסמו בערוץ יחסים ynet

    לאחרונה חבקנו בת מקסימה, הטור הבא יהיה עליהן ממש בקרוב...

    http://megafon-news.co.il/asys/archives/2424


     


     

    קליוסטרו זה קוסם

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/1/12 23:36:
      אהבה נדירה. אולי אחת למליון.
        1/1/12 22:14:
      תודה על השיתוף.. קסם של פוסט . ולכם ... רק טוב ... וים של מזל טוב ! (:
        1/1/12 16:58:
      משובח. גם הכתיבה וגם מה שהיא מספרת.
        1/1/12 10:04:
      מזל טוב ! :)
        1/1/12 09:49:
      לא קראתי את כל הפוסט, אבל מספיק לדעת שמגיע כוכב, מזל טוב ובהצלחה!
        31/12/11 23:36:
      מרגש ומקסים!
        31/12/11 23:09:
      הצלחתם בענק ואתם ראויים לכל האושר שיש
        31/12/11 19:50:
      חן חן על התוספות המוקדמות והמאוחרות. ברכות וחיבוק לשניכם! איזו כתיבה משובחת! מזל טוב!
        31/12/11 19:47:
      קוסם אמיתי!ואתה גם יודע להודות שאהבה היא קסם גדול יותר מכל קסמיך. שנה נפלאה לשניכם וגם לשאר המשפחה
        31/12/11 14:40:
      זה נורמלי לבכות כבר מהפסקה הראשונה.. המקלדת התמלאה בדמעות של התרגשות ואותנטיות. כתבת מקסים.