עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    "אנחנו שנינו מאותו הכפר...."

    15 תגובות   יום שבת, 24/12/11, 07:32

    "אנחנו שנינו מאותו הכפר...."

     

    טובה בת מושבתם, קיבלה אותם בביתה שבשדרות הרצל בבית הכרם. יחד הלכו מרחק של שני רחובות, לרחוב החלוץ, אל הבית שבו חיכתה כבר בעלת הבית האלמנה. החדר שהראתה להם נראה מרווח, מואר ומאוורר, ובו במקום חתמו על זיכרון דברים לשכירתו.

    מני היה צעיר ו"ירוק", זה עתה סיים את לימודיו התיכוניים ובא ללמוד באוניברסיטה העברית, בפקולטה למדעי הרוח, במסגרת העתודה האקדמאית. עמי היה מבוגר ומנוסה ממנו, לוחם ביחידה קרבית, שהספיק גם לעבוד כשנה, טרם תחילת הלימודים באוניברסיטה.

    מני התערה בחוגי לימודיו והכיר את כל המוחות המבריקים והמבטיחים שלמדו יחד אתו – חלקם התפרסמו אחר כך ביצירותיהם, ואחרים עשו קריירה אקדמית, והפכו לפרופסורים מפורסמים, כמוהו. משנת הלימודים הראשונה הוא היה תאב פרסום, והיה מוכן להתראיין אפילו לשבועון הרכילות לנשים, שרחוק מן האקדמיה כרחוק מזרח ממערב. הוא כתב ביקורת ספרותית ראשונה על רומן זעיר, שולי ובלתי נחשב, אותה פרסם באותו שבועון רכילותי. עמי לעומתו, לא פרץ אל עולם התקשורת הכתובה והדבורה של שנות השישים במאה העשרים, ונשאר כמעט עלום שם.  

    למרות ההבדלים בגיל, בניסיון, ובמבנה האישיות, הסתדרו השניים מצוין כשותפים לחדר. הם היו מבלים יחד בשיחות ארוכות בחצר הבית, ומני גם נעזר לא אחת בידע של עמי באנגלית, והיה חוסך זמן חיפוש של המילים הקשות במילון. היתה ביניהם הבנה כה גדולה, שלא תמיד הם נזקקו למילים מפורשות. למשל, יום אחד הלך מני לחדר האמבטיה, וצעק משם לעמי:

    "אתה יכול להביא לי את הזה מהזה?" בלי להוסיף דבר, הוא קיבל את המגבת!

     

    מני עבר מירושלים לתל אביב והקשר בין בני הכפר נותק. מני קנה מעמד ופרסום כפרופסור וכמבקר ספרותי ידוע. פרסומו חרג מגבולות העיסוק והאקדמיה, ואף הגיע אל טורי הרכילות. אחרי גירושיו, הוא נודע כמי שמחליף בנות זוג רבות, שתמיד נשארו בנות עשרים, ורק הוא התקדם בגיל.

    עמי עבד במשרד ממשלתי ונשאר באלמוניותו. מדי פעם היה מרצה במסגרות שונות על מסעותיו במזרח, בעיקר במועדוני קשישים, ופרסומו היחיד היה בקרב הגמלאיות המזקינות בלבד.

     

    רדיפת הפרסום וה"מקובלות" אינה נחלתו הבלעדית של דורנו. האם הפרסום עושה את האחד יותר מאושר? האם העדר הפרסום גורם לאחר תסכול?

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/1/12 18:01:

      צטט: הלנה היפה 2012-01-02 10:27:34

      עמוס, אם הסיפור שלך מבוסס על אנשים חיים וקיימים, אני חושבת שאני מכירה את מני ואילו את "עמי" "הכרתי" כנראה לפני מספר ימים.
      הסיפור מעניין בהחלט, לשאלתך בסוף הסיפור - זה תלוי. אם העדר הפרסום נובע אצל "עמי" מתוך בחירה, הרי שאין שם תסכול, אבל במידה והייתה איזו בעיה אישיותית, כמו ביישנות או חרדת קהל (אותה אני מכירה היטב), הרי שהעדר הפרסום גורם ל:"עמי" תסכול לא מבוטל. אבל נכון מאוד ההיבט ששמת בסיפור הזה בחזיתו: "אנחנו שנינו מאותו הכפר" וזה בפרוש לא מבטיח הצלחה דומה. ההצלחות תלויות בכל כך הרבה גורמים!
      תודה לך על עוד סיפור כתוב מצוין.
      לאה

      תודה רבה,לאה, על התגובה המפורטת.

      מני ועמי הם דמויות בסיפור, אך כמו בכל סיפור, קווי הדמות, וכן תיאור של אירועים, נסמכים על מציאות. למען האמת, לא השתדלתי יותר מדי להסוות את זהות האנשים שסיפקו לי את החומר לדמויות. התיאורים הם קצרים ותמציתיים, ונועדו לתת מסגרת סיפורית להצגת הסוגיה.

      נראה לי שבתרבות שלנו, הצורך בחיזוקים חיצוניים ובהכרה ציבורית, הם מאפייני התנהגות מקובלים אצל מרבית האנשים, ובוודאי שהדברים אמורים לגבי מי שלא מסתפק בפעילות בד' אמות, ויוצא עם פרי פעילותו לרשות הרבים. השאלה הגדולה היא, עד כמה ההכרה הציבורית, כשיש כזו, ועל אחת כמה וכמה - כשאין, משפיעה על הדימוי העצמי של האדם ומכתיבה לו את התנהגותו.

      כל טוב, עמוס.

        2/1/12 10:27:

      עמוס, אם הסיפור שלך מבוסס על אנשים חיים וקיימים, אני חושבת שאני מכירה את מני ואילו את "עמי" "הכרתי" כנראה לפני מספר ימים.
      הסיפור מעניין בהחלט, לשאלתך בסוף הסיפור - זה תלוי. אם העדר הפרסום נובע אצל "עמי" מתוך בחירה, הרי שאין שם תסכול, אבל במידה והייתה איזו בעיה אישיותית, כמו ביישנות או חרדת קהל (אותה אני מכירה היטב), הרי שהעדר הפרסום גורם ל:"עמי" תסכול לא מבוטל. אבל נכון מאוד ההיבט ששמת בסיפור הזה בחזיתו: "אנחנו שנינו מאותו הכפר" וזה בפרוש לא מבטיח הצלחה דומה. ההצלחות תלויות בכל כך הרבה גורמים!
      תודה לך על עוד סיפור כתוב מצוין.
      לאה

        28/12/11 23:55:

      צטט: רומפיפיה 2011-12-28 19:12:31

      את "עמי" אני מאד אוהבת לקרוא

      איש חכם כותב המון על המזרח

      מני אולי מפורסם ממנו,

      אך איש שונה רודף פירסום.

      איש איש חי על פי אופיו, על פי טעמו...

      מעניין אם עמי ומני שומרים עדיין על קשר???

      תודה רבה, ציפי.

      אני רואה שאת סקרנית, אז ככה. על פי הסיפור, נראה שהקשר נותק כאשר מני עבר לתל-אביב. ואולי יש מקום לחשוב על המשך הקשר בכל זאת?

      כל טוב, עמוס. 

        28/12/11 19:12:

      את "עמי" אני מאד אוהבת לקרוא

      איש חכם כותב המון על המזרח

      מני אולי מפורסם ממנו,

      אך איש שונה רודף פירסום.

      איש איש חי על פי אופיו, על פי טעמו...

      מעניין אם עמי ומני שומרים עדיין על קשר???

        27/12/11 23:59:

      צטט: דיוטימה 2011-12-27 21:14:47

      את "עמי" אני מכירה, קצת... מעניין מיהו "מני"... האמת - ממש לא חשוב, הוא אב או בן-טיפוס לרבים המונָעים על פי מדד כזה או אחר של התרב(צ)ות להמונים.

      תודה רבה, אסתר.

      למרות ש"מני" הוא דמות אמיתית, הוא באמת מבטא אב-טיפוס של מי שמונע על ידי הרצון להתפרסם.

      כל טוב, עמוס.

        27/12/11 23:57:

      צטט: יסינראל 2011-12-27 18:48:35

      אני מניחה שהיעדר פרסום יכול לגרום תסכול אם לאדם יש שאיפות לפרסם. האם עמי באמת רצה את זה?
      עמוס, נהניתי לקרוא. גולת הכותרת הייתה השפה המוכרת לי מבית הוריי: "תביאי את זה מהזה..."

      תודה רבה, שושן.

      זו אכן היתה השפה, וכמו שכתבתי, מדובר בשנות השישים!

      כל טוב, עמוס.

        27/12/11 21:14:
      את "עמי" אני מכירה, קצת... מעניין מיהו "מני"... האמת - ממש לא חשוב, הוא אב או בן-טיפוס לרבים המונָעים על פי מדד כזה או אחר של התרב(צ)ות להמונים.
        27/12/11 18:48:
      אני מניחה שהיעדר פרסום יכול לגרום תסכול אם לאדם יש שאיפות לפרסם. האם עמי באמת רצה את זה?
      עמוס, נהניתי לקרוא. גולת הכותרת הייתה השפה המוכרת לי מבית הוריי: "תביאי את זה מהזה..."
        24/12/11 18:18:

      צטט: sherry refael 2011-12-24 14:54:50

      עמי יקירי, מאד תלוי באישיות האדם. מוחצן או מופנם נרקסיסט או אידיוידואליסזט. כך היה וכך יהי. *חג שמח שרי

      תודה רבה, שרי.

      את מתבלבלת (-: עמי הוא אחד הגיבורים בסיפור!

      שמעתי פעם אומרים באנגלית "יש סוגי דגים רבים בים", וזה נכון גם לגבי אנשים - מי כמוך יודע.

      השאלה העקרונית היא אם יש בכוחם של הפרסום וההכרה הציבורית להביא אושר אמיתי.

      שבוע טוב וחג שמח, עמוס.

        24/12/11 14:54:
      עמי יקירי, מאד תלוי באישיות האדם. מוחצן או מופנם נרקסיסט או אידיוידואליסזט. כך היה וכך יהי. *חג שמח שרי
        24/12/11 12:39:

      צטט: שיווה 2011-12-24 10:45:24

      עמוס, מה רע בקשישות...?
      היום זה IN העדפת מבוגרות :))
      ולסוגית הפרסום, החשיפה והמעמד
      זה ביטוי עצמי תלוי אופי, יופי, נחיצות, חריצות
      ובעיקר פידבק לאישיות.

      תודה רבה, ריקי.

      "מבוגרות" לא אומר בהכרח "קשישות", ואפילו "קשישות" לא מבטא בהכרח "זקנות". כיום נשים בוגרות, בנות 50+, הן עדיין מבוקשות מאד, ללא ספק.

      הנושא היה תאוות הפרסום, ונראה לי שהיום זהו נושא בעל חשיבות יתר. יש הרואים בפרסום את חזות הכל, וההכרה הציבורית היא המדד להצלחה.

      בהודו למדתי שהמשוב החיצוני הוא חסר חשיבות, והסיפוק צריך לנבוע מן התחושה שהפרט עושה כמיטב יכולתו להגשמת עצמו ולהשגת תכליותיו. בחברה המערבית, התכלית איננה "מוקשה", שחרור מכבלי העולם הזה - "סמסארה" - אך יש עדיין מספיק תכליות חיוביות גם בחברה החומרנית שלנו, חוץ מפרסום.

      חג אורים שמח, עמוס.

        24/12/11 12:36:

      צטט: עמנב 2011-12-24 12:29:19

      צטט: ההלך 2011-12-24 08:35:23

      "פרסומו היחיד היה בקרב גמלאיות מזקינות בלבד" - :)) לא יודעת למה, אבל המשפט הזה הצחיק אותי. נו, עמוס, לא מכרת את "עמי" קצת בזול? אנחנו הרי יודעים שהוא אדם הרבה יותר מורכב מזה, ומן הסתם יש לו עוד כמה הישגים להתגאות בהם.

      תודה רבה, מיכלי.

      את צודקת, יש לעמי גם פנים נוספים. כל אדם הוא מורכב ורב-פנים, אך בפוסט הזה העדפתי להאיר רק את הפן של תאוות הפרסום. היצר הזה היה קיים תמיד, והיום, בעידן הרייטינג, הוא בולט עוד יותר. יש ילדים צעירים שעל השאלה "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?", עונים - "מפורסם".

      נראה לי שהשאלה שהצבתי לגבי הקשר בין פרסום ציבורי לאושר תקפה היום יותר מאי-פעם.

      כל טוב וחג אורים שמח, עמוס.

       

      אני לא רואה את הקשר שבין פירסום ציבורי לאושר. אושר הוא מושג רחב ונוזלי מכדי שיהיה אפשר לשייך אותו למרכיב אחד בחיים. אושר הוא מכלול.

      זה כמו שתודיע לי שיש קשר בין גלידה לבין אושר. סיפוק מסויים ניחא, אבל אושר?

        24/12/11 12:29:

      צטט: ההלך 2011-12-24 08:35:23

      "פרסומו היחיד היה בקרב גמלאיות מזקינות בלבד" - :)) לא יודעת למה, אבל המשפט הזה הצחיק אותי. נו, עמוס, לא מכרת את "עמי" קצת בזול? אנחנו הרי יודעים שהוא אדם הרבה יותר מורכב מזה, ומן הסתם יש לו עוד כמה הישגים להתגאות בהם.

      תודה רבה, מיכלי.

      את צודקת, יש לעמי גם פנים נוספים. כל אדם הוא מורכב ורב-פנים, אך בפוסט הזה העדפתי להאיר רק את הפן של תאוות הפרסום. היצר הזה היה קיים תמיד, והיום, בעידן הרייטינג, הוא בולט עוד יותר. יש ילדים צעירים שעל השאלה "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?", עונים - "מפורסם".

      נראה לי שהשאלה שהצבתי לגבי הקשר בין פרסום ציבורי לאושר תקפה היום יותר מאי-פעם.

      כל טוב וחג אורים שמח, עמוס.

        24/12/11 10:45:

      עמוס, מה רע בקשישות...?
      היום זה IN העדפת מבוגרות :))
      ולסוגית הפרסום, החשיפה והמעמד
      זה ביטוי עצמי תלוי אופי, יופי, נחיצות, חריצות
      ובעיקר פידבק לאישיות.

        24/12/11 08:35:
      "פרסומו היחיד היה בקרב גמלאיות מזקינות בלבד" - :)) לא יודעת למה, אבל המשפט הזה הצחיק אותי. נו, עמוס, לא מכרת את "עמי" קצת בזול? אנחנו הרי יודעים שהוא אדם הרבה יותר מורכב מזה, ומן הסתם יש לו עוד כמה הישגים להתגאות בהם.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין