כתם שחור ומטושטש רץ במהירות במעבר הצר בין השורה הרביעית לחמישית באולם המהודר של קולנוע טושינסקי בלב אמסטרדם. מיד אחריו הגיח כתם נוסף בגודל דומה. האם אני מתעוורת, שאלתי את עצמי, וחששתי שאם התשובה חיובית וודאי אמצא כאן במאי פורטוגזי או פיני שישמח לבסס עלי את סרטו התיעודי הבא (שם זמני: "סיפור על אהבה וחושך"). אבל אז הם חלפו מולי שוב – שני כתמים שחורים שהגיחו ממורד השורה השנייה – ולא ניתן היה להתכחש יותר למציאות העגומה: אני בהקרנה חגיגית בפסטיבל הדוקומנטארי החשוב בעולם, ומסביבי מתרוצצים עכברים.

העכברים באולמות היו רק סימפטום אחד לבעיות התחזוקה והארגון באדפ"א, פסטיבל הסרטים השנתי של אמסטרדם שמושך אליו מאות יוצרים ואוהבי קולנוע מכל העולם. הפסטיבל, שחגג בשבוע שעבר 20 שנים לקיומו, מתבסס על תרומתם הענפה של 500 מתנדבים בינלאומיים שתולים שלטים, מוכרים כרטיסים, מארגנים מסיבות, עונים לטלפונים, עומדים בכניסה לאולמות ומנקים את המקום בכל שעה עגולה. כל מתנדב מחויב לשמונה משמרות של חמש שעות ובתמורה הוא זכאי ל"תג מתנדב" שמקנה כניסה חופשית לכל ההקרנות, המסיבות והאירועים. בהתחשב בכך שכל הקרנה עולה שמונה יורו (כמעט חמישים שקלים) ומחיר הכניסה לאירועים המיוחדים עומד על 50 יורו לפחות (יותר מ-300 שקלים) – אפשר להבין למה יש לא מעט צעירים בגופם ובנפשם שממהרים לקפוץ על ההצעה.

הבעיה היא שרוח ההתנדבות מביאה עימה גם משב של חפיפניקיות. תשכחו את המיתוס על הדיוק והארגון המופתיים של חברינו ממערב אירופה. כשלא מדובר על לוח הזמנים של הרכבות החבר'ה הבלונדיים מאמצים מנטאליות ישראלית של "סמוך" ו"יהיה בסדר". המשמעות: הקרנות שמתחילות באיחור, במאים שלא נוכחים בהקרנות של עצמם, מחסור במתורגמנים, כתוביות בשפה לא נכונה או סרטים ללא כתוביות, החלפת סרטים בדקה ה-90 (כאשר הקהל כבר בתוך האולם) וכאמור – עכברים שלא היו מביישים את החלילן מהמלין.
 
בעוד שהסדרנים ואנשי הצוות הצעירים וחסרי הניסיון מנסים לסתום חורים, הקהל מורכב ברובו מגילאי הארבעים ומעלה. סטודנטים הולנדים טוענים שאדפ"א התמסחר והתברגן וכל מה שנותר ממנו הוא "פסטיבל משעמם לבורגנים משועממים". הפסטיבל דווקא היה מרתק, אבל מחירי הכרטיסים אכן הרתיעו סטודנטים תפרנים (ובאמסטרדם אף סטודנט לא עובד, כך שכולם תפרנים במידה זו או אחרת) ומשכו את מה שמכונה "התעשייה" ואת הברנז'ה האירופאית. וכך במאי א' הלך להקרנה של במאי ב' ובמאי ג' אירח לשאלות-תשובות את המפיק של סרט ד'. העובדה שהשנה נערך פסטיבל אלטרנטיבי לסרטים דוקומנטאריים באותם ימים וכמעט באותו מיקום לא סייעה לאדפ"א להילחם על תדמיתו כ"מקום הנכון להיות בו".
 
אבל הארגון המקרטע והקהל המנומנם ברובו לא מנעו מאדפ"א להפוך לחוויה קולנועית המורכבת מעשרות סרטים תיעודיים מרגשים, מקוריים ומדכאים עד עפר. במהלך עשרה ימים רצופים הוקרנו יותר ממאה סרטים דוקומנטאריים ב-12 אולמות במרכז אמסטרדם, סמוך לאנדרטה שמשחזרת את "משמר הלילה" של רמברנדט. הטרנדים השולטים לא היו מפתיעים מדי: אוטיזם, איידס באפריקה, מגדר עם דגש על הומוסקסואליות והחלפת מין, סרטי קונפליקטים (ישראל כיכבה עם שישה סרטים ושלושה פרסים) ובעיות נפשיות שבראשן המלכה הבלתי מעורערת של הקולנוע התיעודי – הסכיזופרניה.

על תבונה ורגישות

"קוראים לה סבין", סרטה הראשון של השחקנית הצרפתייה סנדרין בונייר כבמאית, היה אחד הסרטים הטובים בפסטיבל. בונייר יצרה תיעוד מרגש וכנה של מערכת היחסים שלה עם אחותה, סבין בת ה-38, שסובלת מאוטיזם שלא אובחן בזמן. הסרט הוא כתב אישום נוקב נגד הטיפול הממסדי שעברה סבין בבית החולים הצרפתי בו אושפזה במשך חמש שנים. באמצעות עריכה מצוינת שמנגידה בין קטעי וידיאו של סבין כמתבגרת יפיפה ומוסיקאית מחוננת לבין שבר הכלי שהיא היום מצליחה אחותה להעביר את הכעס והכאב על ההחלטה לאשפזה בגיל 25. הסרט כולו הוא הכאה על חטא וגם ניסיון לפיוס. סבין מסתכלת למצלמה ושואלת את אחותה פעם אחר פעם "האם תבואי מחר? האם תישארי לכל היום?" והצופה שומע את קולה הכל-יכול של הבמאית משיב מאחורי העדשה: "כן, סבין, אני אבוא. אני מבטיחה".

בסיום ההקרנה שאלה אחת הצופות את הבמאית האם היא המשיכה לבקר את אחותה באותה תדירות לאחר שהצילומים הסתיימו. "ובכן, אני מטיילת עם הסרט ברחבי העולם", ענתה בונייר בהיסוס, "כך שזה קשה לראות אותה כל יום, אבל אני בהחלט משתדלת לבקר כאשר אני בצרפת". 

הפער בין הרגישות שביטאה היצירה לבין האטימות הרגשית של הבמאי היה דפוס חוזר ברבים מהדיונים שנלוו להקרנות. ליסה ג'ונסון, במאית שוודית צעירה שהציגה את "בנתיים", סרט מרגש ומטריד על בית אבות לקשישים סיעודיים באל-סלוודור, נשאלה האם לא היו לה לבטים אתיים בנודע לתיעוד של אנשים נטולי יכולת להסכים לחשיפתם. "ישנתי איתם באותה מיטה", היא השיבה, ונראה שהיתה מופתעת מעצם הרעיון לבקש הסכמה ממושאי הסרט, שחלקם מופיעים בעירום ובאופן משפיל.

במאי אחר, הפולני כרזיסטוף קופשינסקי, הציג סרט מעורר מחשבה על עיירה קטנה באפגניסטן. ב-2005 רצחו מספר גברים בעיירה נערה מקומית שניהלה, ככל הנראה, קשר רומנטי עם בחור שעבד אצל הוריה. הסרט מנסה להבין מדוע הקהילה כולה התגייסה לטשטש את הראיות ולהגן על הרוצחים ומדוע הרשויות בחרו לשחרר את כל הנאשמים בפרשה. שיאו של הסרט הוא בוידויה של אמו של הבחור שנחשד כמאהב. כשדמעות בעיניה משחזרת האם כיצד הגברים הכו את בנה והכריחו אותו לעזוב את הכפר וכיצד המשפחה כולה נאלצה לעזוב. אמה של הנרצחת, לעומת זאת, ממהרת להתנער ממנה ומדגישה ש"היא בכלל לא היתה דומה לי. נערה טיפשה ומכוערת".

כאשר הבמאי נשאל האם בסופו של דבר הוא הבין מה קרה שם הוא ענה תשובה אירופאית אופיינית: "הבנתי חלק. הבנתי שחלק אני לא יכול להבין". תשובתו התקבלה בצקצוק לשון קולקטיבי בקהל, שהדהד לאורך כל הפסטיבל כאילו היה מדובר במערכון של "החמישייה הקאמרית": "אוי זה ממש נורא מה שהולך שם... זה נורא.... ככה הם חיים, האפריקאים /צוענים /אוטיסטים /עניים /מוסלמים /ישראליים /מהגרים האלו... חייבים לעזור להם. פשוט חייבים. לעזאזל, למה התור לקפה כל כך ארוך?".