הם היו אורחי הכבוד בסלון שלנו: היה שם קצר המגושם, היה ניוטון שקרע אותנו מצחוק, היה זהבי ההורס שהבטנו בו בערגה של גרופיות, והיה שם שלום האחד והיחיד שבלעדיו העלילה המסובכת לא היתה מחזיקה מעמד. שלום שחיבר את החבורה ב"אחוזת" האוטובוסים וכשהשיג לבסוף את רפונזל - כולנו חייכנו בשביעות רצון. וככה התגעגענו אליהם וחיכינו לעונה השנייה. איזו נפילה...
ארבעת המופלאים שפעם אהבנו - מדקלמים עכשיו את הטקסט המלאכותי שלהם, מודעים למצלמה, חסרי ברק. כמו בובות ריקות של הדמויות שפעם היתה בהן רוח חיים ועכשיו הן דוגמניות שמודעות לתאורה.
יש הצלחות שאי אפשר להתווכח איתן, אבל רצוי שלא לעשות להן הנשמה מלאכותית. |
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לפעמים קורה נס קטן בתעשייה ונוצר משהו רענן בעל קסם. צריך לדעת להתאפק ולא להמשיך... תודה יונת!
האמת שהגרפיקה המשובחת עדיין ברמה גבוהה.
אתה צודק: השפה הירושלמית באמת פנינים, וגם הבנות ממש יפות.
הבעיה שזה לא עובד.
"יותר משהעגל רוצה לינוק - אין בוכים על חלב שנשפך..."
העיניים המאוהבות-מצועפות של רלי אאוחליה (מרתה) היא הרבה יותר מ"פוטוגניות סבירה..." אבל אני גבר, מה אני מבין ביופי של נשים...
(תודה על הרעיון לעדכון הכותרת בפוסט שלי)
בדרך כלל המשכים הם סוג של רכיבה על גל הצלחה ללא כיסוי. הפעם קיוויתי ליותר והתבדיתי. חבל... תודה!
זאת שאלה מוטורית עם תשובה אקספרימנטלית, ישתבח שמו... תודה!
והרי התרבות הפופולרית מורכבת מקלישאות... תודה!